אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, חושף את המשפט שאמרה לו אמו לפני פטירתה

נעים להכיר

"אריאל הורוביץ, 48, נשוי לאב ושלושה, מתגורר בתל אביב, מוזיקאי וכותב שירים".

ניצוץ של נוסטלגיה

"כשהייתי ילד, בן דוד שלי שגר בקיבוץ כנרת אמר לי משפט, שמלווה אותי עד היום. לא נראה לי שהוא התכוון לעומק שאני מוצא בו, אבל אני בהחלט מוצא בו משמעות גדולה.

"גדלתי בתל אביב, וכל המשפחה של אמא שלי גרה אז בכנרת. כשהיינו באים אליהם זה היה בולט במיוחד שהייתי הילד העירוני היחיד מכל המשפחה. מאוד קינאתי בהם בגלל שהם היו מחוספסים כאלה. אחד מבני הדודים שלי שיחק באותה תקופה בנבחרת כדור המים של עמק הירדן. בימים ההם זה היה נראה לי כמו חלום. שאיפת על. חשבתי שאם אתה מתקבל לנבחרת הזו - אתה מלך העולם.

"מאוד רציתי לבוא לאחד האימונים שלהם, אז שאלתי אותו על כך. תשובתו הייתה: 'אתה יכול לבוא לאימון, אבל לא תבין הרבה, כי הרוב קורה מתחת למים'. והמשפט הזה כל כך נכון בכל תחומי החיים. הרוב קורה מתחת למים. בנסתר. איפה שלא רואים מה קורה.

"למשל, הדברים שהכי מניעים אותנו הם מאוד עמוקים. הדברים שאנחנו רואים על פני השטח זה לא מה שמזיז אותנו באמת. דוגמא אחת לזה, מהחיים שלי, היא הדואליות שיש בי בקשר לפרסום. אנשים לא יודעים למה במובן מסוים קשה לי עם הפרסום, אבל זה מגיע ממקום מאוד עמוק.

"אתה בוודאי יכול לתאר לעצמך שבתור הבן של נעמי שמר היו המון זרקורים על הבית בו גדלתי, וזה מאוד הביך אותי. אני בענף המוזיקה כבר 20 שנה, ומאוד פעיל, ובכל זאת במידה מסוימת נחבא את הכלים. אני מאוד אוהב את המוזיקה, אבל הרבה פעמים לא אוהב את הפרסום שנלווה לה.

"בכל מקום שהגעתי אליו, הייתי 'הבן של'. זה עורר המון תשומת לב, והגיע למקומות הזויים. אני יודע שאלמוניות היא גם נכס. המזל הוא שאבא שלי היה איש מאוד חזק, עם עמוד שדרה איתן, וזה מה שגרם לו להיות בעל אידיאלי לאמא שלי. הוא לא הרגיש מאוים מההצלחה שלה".

(צילום: יפעת יוגב)

ניצוץ של שורשים

"אולי קצת קשה להאמין, אבל בכל לילות הסדר שחגגתי בפסח, מילדות עד נערות מאוחרת, היינו רק ארבעה אנשים. אמא, אבא, סבתא ואני. יש לי אחות אחת, היא מבוגרת ממני בשלוש עשרה שנה, והיא גם אחות רק מאמא. היא אף פעם לא הייתה איתנו בסדרים האלה. כבר בילדותי היא הייתה נשואה, ואת ליל הסדר היו עושים אצל משפחת בעלה.

"והלב שלי כל הזמן יצא לסבתא הזאת, אמא של אבא. היא ברחה מגרמניה בשנייה האחרונה בעור שיניה. היו לה שני ילדים, אבא שלי ואחותו, אבל דודה שלי נפטרה בגיל צעיר מהטיפוס. לצבא הבריטי ששלט אז בארץ היה פניצילין שיכל להציל אותה, אבל הם לא הסכימו לתת להם אותו. סבתא מעולם לא סלחה להם על זה.

"בכל מקרה, אני הנצר היחיד של הסבתא הזו, שיש לה בן יחיד ונכד יחיד. את התחושה שאני היחיד בעולם שיכול להמשיך את הזרע שלה הרגשתי בעוצמה אדירה דווקא בליל הסדר. סבתא כל שנה ארגנה אותו, וראו שזה מאוד חשוב לה. בפסח יש את העניין של 'והגדת לבנך', העניין של ההמשך של עם ישראל, ולכן כנראה הרגשתי את זה כל כך חזק דווקא אז".

ניצוץ של לימוד

"אני מאוד אוהב ללמוד על דוד המלך. כל מה שקורה סביבו מעניין. כתיבת ספר תהילים, העובדה שהיה מוזיקאי, שהיה מאוד אנושי, וכו'. דמותו מרתקת אותי ואני נהנה להכיר אותה יותר ויותר".

ניצוץ של יהדות

"בשבילי היהדות זה קודם כל עידון. עידון מלשון עדינות. יהדות זה עידון היחס הכללי לעובדים בזכות השבת, ועידון כוחות החיים. זו, בעיניי, המהות של היהדות.

"לכן אני מאוד מודאג מגילויי הוולגריות שאני לפעמים רואה בתרבות ההמונים הישראלית המודרנית. זה נוגד את הרעיון שלשמו התכנסנו בארץ ישראל. למשל, כל תרבות הריאליטי היא קולוסיאום רומאי שנוגד את הרעיון של היהדות. הקטע הזה, של לקחת מישהו ולהגחיך אותו אל מול פני האומה, הוא מאוד וולגרי בעיני".

(צילום: יפעת יוגב)

ניצוץ של השראה

"יש סיפור שקשור לאמא שלי, שמהווה השראה גדולה עבורי בכל תחומי חיי. בימיה האחרונים של אמא, אחותי ואני לא עזבנו אותה לרגע. בכל רגע נתון לפחות אחד מאיתנו היה איתה. באחד הלילות, לעולם לא אשכח את זה, היא לפתע אמרה שברור לה שבקרוב היא תיפרד מאיתנו, ולצד זה היא אמרה: 'נתתי יום עבודה'. במילים האלה היא בעצם התכוונה לומר: 'עשיתי את שלי. עבדתי קשה והגעתי להישגים. עכשיו אני יכולה ללכת'.

"היה לי מאוד כיף לשמוע את זה, כי כשבן אדם עד כדי כך שלם עם מה שהוא עשה בחיים, זה גם עושה תחושה טובה, וגם יוצר מצב שבו יותר קל להיפרד. האמת היא שגם אני רוצה ללכת מהעולם הזה בתחושה שעשיתי את ההכי טוב שלי, שפעלתי במקום ובתקופה שחייתי בהם בצורה טובה, 'שנתתי יום עבודה'.

"זו זכות להרגיש שלמות כזו. ומה שזה עוד עושה בעיני, זה שזה גורם לי לזכור שאין הבדל אם אני מקליט עכשיו באולפן שיר חדש שלי, ובין אם אני מלמד מוזיקה היכן שהוא. הסיבה לכך היא בגלל שאני צריך כל הזמן לתת את מה שיש לי לתת בעולם הזה. וזה לא משנה אם זה מרגש ומלא אדרנלין כמו להקליט ולהופיע, או שגרתי כמו ללמד סטודנטים שיעשו בעתיד את המוזיקה שלהם. כל עוד אתה מביא מקסימום תועלת - אתה במקום שלך, ואתה צריך להיות שם כל כולך באותו רגע, ולתת את ההכי טוב שלך".

ניצוץ של עשייה

"יצא לי בכמה הזדמנויות בחיים להרגיש את הכוח של אמנות כתיבת השירים. אחת הפעמים המרגשות בעניין הזה הייתה כשהוצאתי את האלבום 'הגיבורים שלי'. אחד השירים באלבום נכתב על הרב פרומן. הרב שמע את השיר, שעסק במחלה קשה ממנה סבל, ולאחר מכן אמר לי שנתתי לו מתנה עצומה.

"פעם נוספת שהרגשתי את ההשפעה האדירה של כתיבת שירים הייתה כשראיתי בטלוויזיה את מסע הלוויה של שון כרמלי. שון היה חייל בודד, וללוויה שלו הגיעו עשרות אלפי אנשים שרצו לחלוק לו כבוד אחרון. המחזה ריגש אותי מאוד, ומיד לאחר מכן כתבתי שיר פשוט בשביל לפרוק את מה שהרגשתי. השיר נכתב מאוד מהר. תוך שעה כתבתי מילים ולחן.

"בכלל לא חשבתי לשחרר אותו לרדיו. הקלטתי את השיר באולפן הביתי שלי, ופרסמתי אותו בפייסבוק. אבל לשיר היו תוכניות משלו, והוא תפס מאוד חזק: כל תחנות הטלוויזיה עשו קליפ מהשיר הזה. וגם ברדיו שדרו אותו הרבה. ומה שהכי עשה לי טוב בסיפור הזה הוא שהמשפחה שלו מאוד אהבה את השיר, שמדבר על האופן שבו שון נגע בכולם. השיר מאוד חיזק אותם, עד היום אנחנו בקשר. בימים ההם, כשכל זה קרה, ממש הודיתי לאלוהים על המקצוע שבו אני עוסק.

ניצוץ של מצווה

"לפני הרבה שנים שמעתי סיפור על אנשים שסיכנו את חייהם באושוויץ, כדי להניח תפילין. ומאז ששמעתי את זה אני לפעמים מניח תפילין. קשה לי להגדיר מתי כן ומתי לא, וזה לא קורה כל יום, אבל אני שמח שהסיפור הזה החזיר אותי למשהו שגם אבא שלי עשה לפעמים. וככה שרשרת הדורות לא ניתקת בתור שלי. בבר מצווה למדתי להניח, אבל לפני כמה שנים עברתי ריענון אצל המתופף שלי מוטי מזרחי, שמניח כל יום".

ניצוץ של שבת

"שבת, מבחינתי, זה קודם כל זמן למשפחה. אנחנו תמיד מבשלים ביחד, ואוכלים יחד בערב שבת. אני אוהב לעשות קידוש, ומתנתק מכל מה שקשור לתקשורת אלקטרונית בשבת. לא נוגע בפלאפון, במחשב, ולא מתעסק בענייני עבודה".

ניצוץ של תפילה

"אחד הרגעים הכי חזקים בתפילה זה כמובן ביום כיפור, אותו אני שומר כהלכתו. אני מציין שאמא שלי לא צמה ביום כיפור, ובכלל, החלוצים שעלו לארץ החליטו במודע להשאיר מאחור להתנתק מהמסורת ולמרוד בבית ההורים הדתי. הם לא התייעצו איתי על ההחלטה הזו, ואני מרשה לעצמי לבחון אותה ולא לקבל אותה.

"זה תהליך קשה, אבל את יום כיפור למשל החזרתי, ועוד דברים כמובן. על חלקם סיפרתי ועל חלקם לא. כי יש דברים שאני לא מוכן לאבד. אמנם מה שעבר לאמא שלי מהמסורת היהודית זה בעיקר האהבה לתנ"ך, בקיאות בתלמוד ובאגדה, ומבחינת הדור שלה, הציונות זה הגשמת היהדות. אבל זה ממש לא הכל. יש עוד הרבה דברים נפלאים שאבדו בדרך".

נעמי שמר, אמו של אריאל, התלבטה האם להמשיך ללמוד או לחזור לעבוד כמו שאר חברי הקיבוץ. מה ענתה לה אמה במכתב? התשובה בשיר שלפניכם: