הרב זמיר כהן - האם להעניש את הילד, וכיצד?

כל הורה מוצא את עצמו מפעם לפעם מתחבט בשאלת ההתמודדות מול ילד בלתי ממושמע, לאחר שחזר שוב ושוב על התנהגותו השלילית וכל הדיבורים לא הועילו. האם להעניש, ובעיקר - כיצד.

ומסקנות ההורים השונים, שונות בקיצוניות. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם, לא במעשים ואפילו לא בדיבורים, ויש המקצינים לצד השני ונוקטים כלפי ילדיהם ביד קשה, תרתי משמע, בטענה: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן מאמצים לעצמם דרך זו כשיטה קבועה בחינוך.

משום ההקצנה של אלה האחרונים באלימות נגד ילדים, נחקק חוק ממשלתי האוסר על כל סוג של הרמת יד על ילד, גם למטרת חינוך.

ומהי עמדת היהדות אל מול שתי גישות קיצוניות אלה?

תורת ישראל מלמדת אותנו שאלה ואלה, טועים הם.

הורה המכה את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד העובדה שעם הזמן מאבד האב את כח ההרתעה שבהכאה, הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא גורם לו רק לפחד מלבצע את הפעולה האסורה כאשר אביו רואה את מעשיו. אולם כאשר יהיה לבדו, יעשה ככל העולה על רוחו, ובדרך כלל אף יקצין באותה שעה למעשה גרוע יותר. הוא יחוש באותה שעה כקפיץ דרוך שהשתחרר. ואם לא די בנזקים אלה, האב המכה ללא רחמים עלול להרוס ולשבור את נפש ילדו עד כדי נזק בלתי-הפיך לכל ימי חייו.

בתלמוד (גיטין ו ע"ב) מותחים חז"ל ביקורת חריפה על אדם המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ואומרים כי לסוף בא לידי ג' עבירות שבתורה. שכן בדרך של תקיפות יתירה, גם אם כוונתו להביא את בני ביתו להנהגה נכונה, הוא משיג את ההיפך ממטרתו. והדברים נכונים הן כלפי רעייתו, והן כלפי ילדיו. 

וזאת יש לדעת, כי ילד המקבל מנת מכות מהוריו מידי יום, על ההורים לעשות חשבון נפש היכן טעו בחינוכו. משום שללא ספק יש כאן טעות שורשית בגישה של ההורים כלפי הילד, שהרי ילד לעולם אינו אמור להגיע למצב כזה.

עם זאת, טוענים ההורים: לעיתים אין מנוס מהענשת ילד המפריז בהתנהגות שלילית. אז מה עושים?

משל המלך והמלכה

כאשר חז"ל במדרש (ויקרא רבה טו, ג) ביקשו לבאר את משמעות אזהרות הענישה שבתורה, המשילו את הדבר למלכה חדשה שעמדה להיכנס לראשונה לארמון המלוכה לאחר חגיגות הנישואין. והמלך, אשר עדיין לא בטח ברעייתו החדשה, בחר להכניסה אל הארמון דרך אולם צדדי שעל כתליו תלויים שוטים ושאר כלי ענישה שנועדו לעבדים הסוררים. נבהלה המלכה החדשה, בחושבה שהמלך רומז לה בכך כי הוא נוהג להכות את אשתו על כל משגה שתעשה. מיד הרגיע אותה המלך ואמר לה: "הללו - לעבדים ולשפחות שימרדו בי. אבל את - לאכול ולשתות ולשמוח".

דוגמא זו ממחישה בצורה נפלאה כיצד יש להתייחס לענישה.

הקשר האמיתי והקבוע של המלך עם רעייתו החדשה, הוא קשר של ידידות, שמחה וקירבה - "לאכול ולשתות ולשמוח". אך עם זאת הוא דאג לכך שתהיה מודעת לאמצעי הענישה שבארמון, שהרי עתידה היא לעמוד בפני פיתויים וניסיונות של קושרי קשר כנגד המלך המנסים למרוד בו ולהדיחו. המסר שהועבר אליה ברמז בשעת המעבר לארמון הפאר דרך אולם הענישה, נועד רק לסייע לנאמנותה למלך וליחס הטוב והבריא שלה עם המלך – לאכול ולשתות ולשמוח. שהרי מעתה היא יודעת בסתר ליבה מה צפוי לקושרים קשר כנגד המלך.

וכאשר נבהלה לרגע, מיד הבהיר המלך את הדברים והרגיעה לחלוטין במילים חמות.

הוא גם דאג להעביר את מסר האזהרה כמופנה רק לאחרים: "הללו לעבדים ולשפחות" - כלומר עלייך אני סומך לחלוטין.

זאת הייתה כוונת האלוקים כלפי בניו בכותבו את העונשים המופיעים בתורה, וכך צריכה להיות גישתנו לענישה בחינוך הילד.

הילד צריך לדעת שהיחס האמיתי והקבוע שלו עם הוריו הוא יחס של קירבה, ידידות ואהבת אמת. אך עם זאת עליו להיות מודע לאפשרות הענישה אשר יתכן שישתמשו בה כאמצעי אחרון במצב של חוסר ברירה.

* * *

ומה קורה כאשר אין מנוס וחייבים להעניש? האם נפרצים אז כל הגדרים והכל מותר?!

תורת ה' מלמדת אותנו שגם כאשר קיים הכרח להעניש, עדיין אין להעניש אלא על פי התנאים הבאים:

התנאי הראשון - הענשה מתוך אהבה

נאמר בתורה (דברים ח, ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ". נקט הכתוב כדוגמא להענשה שיש עמה אהבה, את הענשת האב את בנו.

אב אשר הכעס הבוער בו הוא המנחה אותו בעת הכאת בנו, ולא התבונה השכלית הבאה מאהבה ומדאגה לחינוך הבן, אסור לו להכות באותה שעה! כמבואר בדברי הגר"א ז"ל ב"אבן שלמה" (פרק ו אות ד), וזו לשונו:

"כשמכה את בנו, לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא".

מכה הבאה שלא מתוך אהבה, עשויה להיות מכת אויב, על אף שמדובר באב אוהב. שהרי הכאה כזו באה בעוצמה לא מבוקרת, ושלא ביחס נכון לגודל "חטא" הילד. ומה גם שבאופן כזה הרבה מידות רעות המקננות באב יכולות להתערב במעשה, כגון: נקמה - לצער את המצער. כבוד - להראותו שחזק ממנו. גאווה וגם אכזריות. והגרוע מכל הוא שהילד מרגיש וקולט היטב בחיישנים הרגישים של דעתו, כי הכאה זו לא באה מתוך אהבה ודאגה לעתידו, ומתוך כך הוא מסיק שבוודאי באה מתוך שנאה. ואם הבן מגיע למסקנה שהאב שונאו, אין גרוע מכך.

הנה לשונו הנפלאה של הגה"צ הרב שלמה וולבה זצ"ל בענין זה, בספרו "עלי שור" (חלק א, עמ' רס):

"...ומה מאד מצוי דבר זה דווקא ביחס לבנים! כשהילד אינו מציית תיכף - האב נפגע בכבודו. הוא "מעניש" את הילד, אך באמת אין זה עונש (המכוון ל'ביעור הרע'), אלא נקמה ('המתוקה מדבש' לנפגע בכבודו, כלשון המסילת ישרים בפרק יא).

ונקמה - אסורה מהתורה גם כלפי ילד! ויצר ההתפארות - האם קטן הוא? האם אין שאיפת רוב ההורים לרכוש הערכה מצד מכיריהם על הישגי ילדיהם? וכמה כעס וקפידא מתעוררים כלפי ילדים המאכזבים את הוריהם וגורמים להם בושה תחת כבוד? וגם כעס וקפידא כלפי ילדים - מדות רעות הן עד מאד, ותגובתם הנמרצת של ההורים הבאה בעקבות הכעס היא בבחינת (ראש השנה יז ע"א): 'נותנים חִתַּתם [פחדם] בארץ חיים שלא לשם שמים'!".

כלומר, אם נשאל הורה המכה את בנו: "מהי מטרתך בהכאה זו?" בוודאי שהוא יענה: "אני מחנך את הילד!"

אולם כאשר נבדוק בעומק הנפש, נגלה פעמים רבות שהמניעים האמיתיים שונים לחלוטין. מדובר בנקמה בילד לאחר שהאב נפגע בכבודו כתוצאה מאי-ציות הילד להוראותיו, וכדי לפרוק את עצביו הוא מכה אותו...

דברים אלו נובעים ממורכבות עומק נפש האדם, ומלמדים עד כמה עלינו לבחון את עצמנו מהי ציפייתנו במעשינו כלפי הילדים, ומהיכן נובעות פעולותינו בחינוכם.

* * *

בנוסף, באמצעות הכאת הילד שלא כדין, ההורה מחנך את בנו למידת האכזריות ולהכות את אחיו וחבריו. וכלשונו הטהור של האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבי החינוך" (עמ' לד):

"כמה רעות נולדות כאשר מרבים ומפריזים בענישה יתר על המידה. הן משום שהעונש חדל מלהרתיע את החניך מרוב ההרגל, והן מצד שמוליד בו את מידת האכזריות, כי בעיניו מצטייר שההורים או המחנכים היכוהו רק מצד עליונותם ובגלל שמנצלים את חוסר האונים שלו להתגונן מפניהם, וממילא גם הוא יעשה כמותם וירביץ למי שחלש ממנו, לאחיו ואחותו הקטנים ממנו ולחבריו וכו'.

במיוחד רע הדבר כאשר המחנך מכהו מתוך כעס, והלא כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גיהנום שולטין בו, ונשמתו מסתלקת ממנו, ואיך אפשר לקוות שמהכעס הזה יצמח חינוך לה' ולתורתו? על פי דרך התורה ברור שאם מוכרחים אי פעם להעניש בהכאה, הרי זה דבר שצריך לעשותו בישוב דעת גדול, ורק ללא כעס וחימה".

התנאי השני –מודעות לאיסור

אין מענישים אלא רק כאשר ברור שהילד ידע בשעת מעשה שהוא עושה מעשה אסור, הבין את משמעותו, והזיד בזה. אבל אם לא ידע שהמעשה אסור, או אפילו לא הבין את חומרת המעשה, אין להענישו בשום פנים ואופן.

הענשת ילד שאינו מודע לחומרת המעשה שעשה, גורמת לו לחשוב שמרוב שנאה ששונאים אותו הוריו, הענישוהו ללא שום סיבה. וככל שהדבר חוזר על עצמו כן מתחזקת הרגשתו, ואף הוא מתחיל לשונאם. וממילא, כל דבר טוב שמלמדים אותו מתקבל אצלו ככפיה וכעצה רעה, עד שמצפה בלבו ליום שבו לא יזדקק להוריו, יוכל לברוח ולהתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו.

התנאי השלישי - גיל הילד

בתלמוד (מועד קטן יז ע"א) מסופר:

"אמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו הגדול [השפחה שבבית רבי יהודה הנשיא, ראתה את אותו אדם שהיה מכה את בנו שהיה גדול בשנים], אמרה: להוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום [אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי, משום שהוא עובר על איסור] 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד) - במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר".

ופירש רש"י (שם): "דקא עבר משום 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' - דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (שלחן ערוך, יורה דעה סימן רב סעיף כ): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו. שהרי עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

והריטב"א ז"ל בחידושיו (שם ד"ה במכה) כתב על דברי התלמוד הנ"ל: "ונראים הדברים, דלא [שלא] גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהא בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מַכֵּה או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי האי [ומשום שבדרך כלל הדבר מצוי בגדול, לכן] נקט גדול".

התנאי הרביעי – מעורר ומזהיר

בתלמוד נאמר (בבא בתרא כא ע"ב):

"כי מחית לינוקי, לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא [כאשר אתה מכה ילד, לא תכהו אלא ברצועת/בשרוך הנעל]".

כלומר, אם הגעת למסקנה שאין מנוס מלהכות את בנך לשם חינוכו, לעולם לא תהיה המכה קשה ואכזרית, אלא רק מעירה מן המצב הנוכחי של התנהגות שלילית מוגזמת, ומזהירה על הטוב.

לפיכך, מכה זו תהיה עדינה וקלה שאיננה כואבת, כהכאת שרוך הנעל. ילד שאינו רגיל לקבל מכות, די במכה קטנה כזו לעוררו בהתבוננות במעשיו. המכה עצמה אמנם אינה כואבת, אך הוא חש זעזוע, הוא לפתע קולט שהוא נסחף והגזים יתר על המידה.

ובמילים אחרות: הכאה אינה שיטה בחינוך, והמטרה אינה הכאב שבמכה. אלא התנועה של המכה היא זו שמעבירה את המסר לילד: "אתה מגזים! דיברנו על כך כבר פעמים רבות ועדיין הנך חוזר על מעשיך, לכן הבאת אותנו למצב הזה".   

* * *

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

יש השואלים, הרי שלמה המלך מלמדנו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יד, כד). המילה 'שבט' ביאורה 'מקל', ומשמע שעל מנת לחנך את הילד יש להכותו במקל!

אולם סוף הפסוק מגלה על תחילתו: "וְאֹהֲבוֹ - שִׁחֲרוֹ מוּסָר". והרי היה צריך לומר: "ואוהבו - מכהו", כדבר והיפוכו?

מבאר הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א, עמ' רס):

"אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר' - הרבה דברים הנם בגדר 'שבט': גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט, וסיפיה דקרא יוכיח: 'וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'.

'מוסר', הוא מה שנוגע ללבו של הבן. ולבו הרך של תינוק מתפעל מאד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו! ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם זהו כבר עונש מורגש מאוד. ויותר מכך שלילת כל המנה!

זאת ועוד, מצאנו בנביא שאמר (זכריה יא, ז): 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים', הרי שיש גם מקל נועם, וגם לזה מכוון שלמה המלך באמרו, 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ', שגם במקל נועם יכול אדם לייסר בנו ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו 'מקל נועם' בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים או עונשים".

פתיחות עם ההורים

עוד מובא בשם הרב שלמה וולבה זצ"ל בספר "זריעה ובניין בחינוך" (עמ' טז ועמ' כד), שלא פעם באו אליו הורים לילד בגיל ההתבגרות ושאלוהו: "מדוע הילד אינו פתוח איתי? למה הוא לא מספר לי שום דבר?" והוא משיב להורה בשאלה: "האם כשהילד היה קטן הוא חטף ממך מכות?", והתשובה תמיד: "כן".

ומסביר הרב זצ"ל: ילד שקיבל מכות בקטנותו, כאשר הוא גדל ומתבגר הוא מתמרד. בגיל הרך אין לו להיכן לברוח, והוא חייב להיות אצל ההורים. אבל בתת-ההכרה הוא מפתח רגשות של טינה כלפי ההורים, הוא מרגיש שההורים הם שונאים ואויבים לי, וברגע שיגיע לזמן שבידו לא להתייחס אליהם, הוא מסתגר ואינו משתף את הוריו בענייניו.

בספר "אוצרות של חינוך" (ח"ב עמ' שפו), הובא עוד משיחותיו של הרב זצ"ל: "אני אמרתי שלהרביץ כבר אינו אמצעי חינוכי. ועד היום אני מקבל טענות, שהרי כתוב חושך שבטו שונא בנו. החזון איש אמר שלפני כמה דורות: 'במלחמות ירו חצים, והיום יש אמצעים אחרים'. כמו כן פעם השתמשו בנידויים וחרמים, והיום אי אפשר להשתמש בהם. כמו כן העניין הוא בלהרביץ לילדים, אפילו שהילד יעשה אחר כך מה שרוצים ממנו, אבל זה מכניס מרירות בילד. וכל מה שמרביצים יותר, מכניסים יותר מרירות, וכשהילד גדל ונהיה בישיבה קטנה הוא מתמרד ומפסיק לרצות ללמוד, וההורים הם במצב קשה, שאז קשה להם כבר לעשות משהו. ר' אליהו לופיאן חינך הרבה ילדים. היו לו אחד עשר ילדים, וחינך בנועם. ואמר בסוף ימיו שהוא מתחרט על כל סטירה שנתן. ועיקר החינוך: רק בטוב. ועוד שמעתי בשם הגרא"מ שך זצ"ל, שאם נותן סטירה לילד, הילד יוצא בטריקת דלת. הוא רמז על כח המרידה שיש באדם".

שילוב נכון בין הימנעות מוחלטת מהטלת אימה יתירה, לבין מקרים מסויימים בהם אין להימנע מענישה עדינה הבאה מתוך אהבה ורגישות מרבית, יוצר את שביל הזהב.

נמצא בסיכום:

1. הכאה אינה ואסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך, אך על הילד לדעת שכאמצעי אחרון קיימת אפשרות כזו שאולי ישתמשו בה.

2. כאשר אין מנוס, ורק לעיתים נדירות, תהיה זו מכה קלה מעבירת מסר הבאה מתוך הכרה שכלית ושקולה בצורך שבה, ולא מכה אכזרית שנועדה לפרוק כעס ותסכול.

רק כך לא יינזק הילד בנפשו, ישתמר ואפילו יתחזק הקשר הבריא שלו עם הוריו האוהבים, ויחד עם זאת יצליח להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים בלבו מפעם לפעם, ומושכים אותו להתנהגות שלילית.

ואחרי הכל, כל עוד הדבר אפשרי, יש לתת העדפה ברורה לשימוש בשיטת העידוד לפני שמגיעים להענשה.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.