השחקנית צופיה לקס: "כשהתקשרה אליי האישה הרביעית, גיליתי את התגלית המרעישה"

"אני שחקנית, אבל לפני הכל אני אמא לילדים", טוענת צופיה לקס כשהיא מציגה את עצמה. היא בת 41, יש לה תשעה ילדים בלי עין הרע – הגדולה בת עשרים ושתיים והקטנה בת חמש. למעשה, כפי שצופיה מציינת, הם אלו שמהווים את הבסיס והשורש לכל מה שקורה על הבמה.

את דרכה התחילה צופיה כריתמיקאית. "הייתי אישה צעירה, אמא לשלושה, וזה היה המקצוע שממנו התפרנסתי. באחת השנים החלטתי שאני רוצה להפתיע את הילדים בגנים והעליתי הצגה מיוחדת לילדי הגן. כתבתי טקסטים, הפקתי מוזיקה, תפרתי תפאורה והשגתי תלבושות. הכל היה מאוד מושקע. כשהתחלתי לרוץ בין הגנים, קיבלתי מהגננות פידבק כל כך חזק ועוצמתי, עד שהבנתי שאני חייבת לעבור עם ההצגה הזו בכל הארץ. כי זה בדיוק מה שהילדים צריכים". 

וכך אכן היה. צופיה עברה עם ההצגה בגנים בכל הארץ, ובשלב מסוים, כשראתה כי טוב, היא הלכה ללמוד באופן מקצועי את תחום המשחק. "אט-אט עזבתי את הריתמיקה ומצאתי את עצמי שחקנית", היא מסבירה.

לצחוק בצורה מכובדת

היית באותו זמן אישה צעירה, אמא לקטנטנים, איך הצלחת לשלב בין הדברים?

"זה באמת היה הקושי העיקרי", מסכימה צופיה, "כי הצגות ילדים הן בעיקר בשעות אחר הצהריים. אלו שעות שמאוד קשה לצאת בהן מן הבית. אז בדרך כלל הייתי מצרפת לנסיעות את בעלי ואת הילדים. הם היו צופים בהצגה ובדרך כלל נהנים מאוד, או מחכים לי ברכב. אבל אחרי קצת יותר משנתיים הגעתי למסקנה שבלתי אפשרי להמשיך כך. מצאתי את עצמי חושבת לאן מועדות פניי, ובדיוק באותה תקופה קיבלתי פנייה ממקום כלשהו שביקשו ממני להופיע במופע סטנדאפ. באותם ימים לא היו בכלל סטנדאפיסטיות דתיות, כך שהדלת נפתחה לפניי עד הסוף. מצאתי את עצמי מגיעה למופעים בזה אחר זה. הפעם הם התקיימו בשעות הערב, והיו לפני נשים בלבד. השתדלתי לגעת במופעים שלי גם בנושאים שפחות מדברים עליהם ביום-יום, אך הקפדתי להתייחס אליהם מתוך מקום מכבד. דיברתי על נשים, על ילדים, על היחסים שלנו עם בני הבית, ואפילו היו מערכונים על חדרי לידה. הכל עם מלוא הצניעות המתבקשת ובאופן הכי מכובד שיכול להיות".

ולא היו כאלו שהתנגדו לפתיחות שבה את מדברת על הנושאים הללו?

"לא, התגובות היו מצוינות. כל הנשים ברכו על התוכן. כולן הבינו שאני מגיעה באמת ממקום שלא צוחק על המצוות חלילה, או על התחושות שלנו כאימהות, אלא נטו מתוך רצון לחזק אותנו, לתת כוח, להביא את האהבה לבמה, וזה בדיוק מה שעשה את השינוי".

יש תכנים שאת בכלל לא נוגעת בהם?

"בוודאי. אני אף פעם לא צוחקת על עניינים דתיים או על הליכות דתיות. אני גם לא מדברת על זוגיות, מתוך מחשבה שאיני יכולה לדעת עם מה כל אחת מהצופות שלי מתמודדת בבית. אני לא רוצה שאישה תצא מהמופע שלי עם מטען נגד בעלה וככה תחזור הביתה. אלו נושאים שאני לא רוצה לעסוק בהם, ומעדיפה לעסוק רק במה שמחבר ומשמח. לפני כל מופע אני מתפללת להקב"ה שישלח לי מילים טובות, שיהיו לי הדרכים הנכונות כדי לזכות להיות כלי לשליחות החשובה הזו".

ובאמת, לראות את צופיה על הבמה כשהיא ממחיזה לדוגמה קטעים של אישה אחרי לידה, זה אחד הדברים המשעשעים ביותר. באחד המערכונים היא מחקה נשים אחרי לידה, כאשר הן צועדות בטור עורפי אל התינוקייה, כל אחת מהן מזדחלת כמו אחרי קרב. צופיה מתבדחת על כך שלא ברור איפה ה-10 קילוגרם שהבטיחו שיורדים מיד אחרי הלידה. "ותמיד", היא מרעימה בקולה, "תמיד רואים את המישהי הדקה, הרזה והמאופרת, שמגיעה אל התינוקייה כשהיא כולה מתוקתקת".

וכאן היא מנצלת את הרגע כדי להעלות חיוך: "אנחנו נכנסות לתינוקייה, ובמחילה, אף אחת לא באמת יודעת איך התינוק שלה נראה, אבל אף אחת גם לא רוצה להודות בכך. אז היא עוברת בין העריסות: 'זה 3.700 אז הוא לא יכולה להיות התינוק שלי, פה יש תינוקת ולא תינוק, אז היא לא שלי, וכאן מוזכר השם שלי, אז אפשר לשער שהוא שלי'".

לצופיה גם יש הוכחה לכך שנשים לא יודעות לנהוג: "מה נותנים להן בסך הכל? כלי רכב פשוט - עריסה שקופה, בלי רוורס אפילו, וכל מה שהן צריכות, זה לנווט אותה החוצה מהתינוקייה. ובכל זאת, הן נתקעות בכל מה שזז – במיטה, במאבטח, באחיות שבפינה, והתינוק המסכן שוכב מכורבל על הגב ובכל פעם מניף את ידיו כמו מנצח בתזמורת.   

"והכי משעשע", היא מוסיפה, "זה לפגוש את הבעלים של אותן יולדות. תמיד יכולים לראות את הבעל של האישה הגמורה, אחרי לידה מתישה, כשהוא מדבר בטלפון בקלילות: 'מה העניינים? כן, הייתה ממש לידה קלה ופשוטה, ארבע קילו, קלי קלות...'".

למען הזוגות המאותגרים

צופיה היא בת דודתה של השחקנית הדתייה אבישג זכריה. שתיהן חברו יחד לפני כשנה ויצאו בהפקה מיוחדת מאוד, של הצגה בנושא נשים מאותגרות פוריות.

מה שהוביל לרעיון הזה הוא ללא ספק מרתק. "לפני כשנה חגגתי את יום הולדתי הארבעים", מספרת צופיה, "והגעתי להחלטה שאני רוצה להשיב להקב"ה על הטוב שהוא נותן לנו בעולם. חשבתי איך לעשות זאת וארגנתי ערב לנשים המתמודדות עם מחלות כרוניות או מטפלות בבעל או ילד או הורה החולה במחלה כרונית. גיבשתי ערב מדהים עם מופעים של אמניות, מתנות יוקרתיות שחולקו לכל אחת מהמשתתפות, חוברת שירים שהפקנו במיוחד לרגל המאורע, מיטב הטיפולים הקוסמטיים וכן טיפולים כמו שיאצו, עיסוי, רפלקסולוגיה, עם שמנים ובשמים. היו באירוע גם 12 סטייליסטיות ולמעלה מ-20 מעצבות שתרמו בגדים מהקולקציות החדשות שלהן. כל אישה זכתה לעבור התאמה של ביגוד שמחמיא לה ביותר. המעצבות הלבישו אותה מכף רגל עד ראש, כולל נעליים, תיקים ואקססוריז, וכך היא חזרה הבית עם הלוק החדש. היו גם מאפרות ודיילות שעברו בין כולן, ולבסוף אכלנו יחד ארוחת ערב מפנקת שקיבלנו בתרומה מקייטרינגים ידועים. זה היה מאוד מרגש, כי הכל נעשה בהתנדבות מלאה של כ-100 אנשי מקצוע, שהתנדבו כל אחד בתחומו כדי לעשות טוב".

על עצמה מספרת צופיה: "אני לא הופעתי באירוע, אלא משכתי רק מאחורי הקלעים, אבל דרכי עברו כל הנשים שנרשמו, ואז גיליתי דבר מרתק. כי בין הנרשמות היו לא מעט נשים מאותגרות פוריות. כשהראשונה פנתה אליי ושאלה אם היא יכולה להצטרף, השבתי לה שבוודאי ובשמחה, כך גם עניתי לשנייה ולשלישית, אך כשהגיעה אישה רביעית וסיפרה על עצמה שהיא מאותגרת פוריות התחלתי להרגיש שמשהו קורה כאן. האם זה אומר שנשים כאלו מגדירות את עצמן כחולות כרוניות? ואז פניתי לאבישג, בת דודתי, ואמרתי לה: 'תקשיבי, הקב"ה שלח לי הארה. כעת זו תהיה המשימה שלנו – לארגן הצגה על נשים מאותגרות פוריות, ההצגה תופנה גם לנשים שחוות את הקושי הזה, וגם לנשים שאינן מתמודדות איתו, ומהסיבה הזו כנראה שלא מבינות בכלל מה עובר על נשים כאלו'.

"לקראת ההצגה הזו יצאנו במחקר", מספרת צופיה, "נפגשנו לשם כך עם רופאים והגענו למרפאות פוריות, קראנו למעלה מ-50 מכתבים של נשים שסיפרו את הסיפור שלהן, וגם נפגשנו עם נשים המטופלות בשל שלל בעיות שמונעות מהן לזכות בפרי בטן. זה הוביל לכך שההצגה שכתבנו מצליחה אכן להעביר את המסרים באופן המדויק ביותר. אנחנו מספרות על שתי נשים שנפגשות במרפאת  פוריות, ומשם הופכות לחברות. ההצגה בעצם מביאה את הסיפור שלהן, כאשר כל אחת מתמודדת עם בעיה מסוג שונה, אך המשותף לשתיהן הוא הקושי להביא ילדים לעולם. בהצגה יש המון קטעים מצחיקים, אך גם קטעים שנוגעים ללב. הנשים בקהל מוצאות את עצמן כשהן לרגע אחד בוכות מצחוק וברגע השני בוכות מכאב. אנחנו עוברות עם ההצגה הזו בכל הארץ, הגיעו אלינו נשים מכל הסוגים וכן גם צוותים רפואיים שביקשו לצפות בהצגה. ניגשו אליי כמה פעמים רופאות, טכנאיות ואחיות שאמרו לי: 'אנחנו רוצות להודות לכן, כי אנחנו מקבלות עשרות נשים ביום, והזכרתן לנו שמאחורי כל אישה עומדים סיפור והתמודדות".

על התגובות של הנשים שבקהל מספרת צופיה: "נשים ניגשות אליי ואומרות לי: 'אף פעם לא חשבתי שזה הסיפור של חברה שלי/ אחותי/ גיסתי. לא ידעתי שזה מה שעובר עליה'. אנחנו גם מזכירות בהצגה את הנתונים המספריים שאומרים שכיום בעיות הפוריות מופיעות בתדירות של אחד לשלושה או לארבעה זוגות, מה שאומר שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת איזה זוג מסביבנו מאותגר. לצערי, כסביבה, אנחנו לא מספיק ערניים לכך. יש אצלנו נטייה לשאול את השאלה: 'כמה שנים את נשואה?' ומיד להמשיך: 'וכמה ילדים יש לך?' אנחנו אפילו לא עוצרים לרגע כדי להבין שהמשוואה הזו אינה בהכרח נכונה. המשפטים האלו גורמים לא פעם לזוגות עם קשיים להסתגר ולא לשתף. בהצגה אנו מדברות על כך שזוגות כאלו מתרחקים מאירועים משפחתים, לא מגיעים לבריתות מחשש שיציעו להם את ה'קוואטער', מה שאמנם נחשב לסגולה, אך לעתים קרובות גורם לתחושות מאוד לא נעימות. זו הצגה שנותנת לנו המון סיפוק, אנחנו מרגישות שאנו מעבירות איתה מסרים כל כך חשובים. זו מטרה אדירה".

וצופיה מציינת לסיום: "את הערב בו הרמתי את האירוע לציון יום הולדתי, ארגנתי בשיא המחלה של בת דודתי שולמית ע"ה. רציתי מאוד שהיא תגיע לערב, אך בסופו של דבר לא יכלה, כי בדיוק קיבלה תשובות לא טובות מהבדיקות. כיום שולמית כבר אינה אתנו, אך את ההצגה אנחנו מקדישות לעילוי נשמתה".

ליצירת קשר עם צופיה: tsofialax@gmail.com