במחשבה תחילה לפרשת בא: ה"אבן עזרא" פותר בעיה מתמטית עם גמל

שקשוק המזלגות והסכינים נמהל בקולות צחוק ודיבור, היושבים סביב השולחן, עשרה במספר, נמנו על העילית שבפרופסורים בשורות האוניברסיטה. במגש הקינוחים נחו 11 מנות קינוח מרשימות ויוקרתיות. כל אחד מהפרופסורים נטל לצלחתו מנה אחת והתענג על אכילתה.

רק משהו אחד רבץ בחלל החדר: איש מהם לא ההין להיות גס הרוח וחסר הנימוס שייטול את המנה הבודדת, אבל כולם פזלו לעברה בחשאי.

לפתע קפץ מפסק החשמל ועלטה השתררה בחדר. לאחריה נשמעה צווחה עזה.

ברגע הבא נדלק האור וחשף מחזה כואב: פרופסור זריז שלח את ידו לעבר המנה האחרונה, ותשעה מזלגות ננעצו בגב ידו...

* * *

ציוויים רבים יש בקרבן הפסח שהקריבו אבותינו במצרים ובזמן שבית המקדש היה קיים, בין היתר קיים הציווי: "ועצם לא תשברו בו".

טעם הגיוני לאיסור זה של שבירת עצמות בקרבן הפסח, מביא המלבי"ם: אסור הרי להותיר מבשר הקרבן מאומה עד הבוקר, ומכיוון שבכל עצם יש מוח עצמות שהוא חלק אכיל – היינו חושבים שאסור להותיר ממוח העצמות לבוקר, ולכן יש לשבור את העצם להוציא את המוח. לימדה אותנו התורה: "ועצם לא תשברו בו", אף על פי שבתוכָן נותרו חלקים אכילים.

אלא שהתורה מלמדת אותנו מוסרי חיים גם כאשר המצווה אינה ניתנת לקיום בפועל, ועלינו להתבונן מה ניתן ללמוד לחיינו מאיסור זה של שבירת העצמות.

שלושת הבנים עמדו בשמש הקופחת והתווכחו בלהט, הם ניסו לקיים את צוואתו של אביהם שהתעקש על חלוקת הירושה בצורה מוזרה: 17 גמלים הותיר האב. הוא כתב בצוואה שהבכור ייטול מחציתם, האמצעי יקבל שליש מהם והצעיר שבכולם יזכה רק בתשיעית. עוד הבהיר האב שהוא אוסר לחתוך את אחד הגמלים או למכור אותו ולחלק את תמורתו.

השלושה לא הצליחו להגיע לעמק השווה, והדי הוויכוחים שלהם צדו את תשומת לבו של איש חכם שעבר במקום, לפי אחת הגרסאות היה עובר האורח רבי אברהם אבן עזרא בכבודו ובעצמו. הוא ניגש אל השלושה ושאל כיצד הוא יכול לעזור להם.

הבנים הציגו בפניו את 17 הגמלים ואת הצוואה, וחיכו למוצא פיו.

ה"אבן עזרא" ניגש לגמל שלו וצירף אותו ל-17 הגמלים שעמדו בחוסר סבלנות. כעת החווה לעבר 18 הגמלים והסביר לבנים כיצד עליהם לקיים את הצוואה: 18 לחלק לשניים שווה 9 גמלים. זהו חלקו של הבכור ואותם נפריד מהקבוצה.

שליש מתוך 18 שווה לשישה גמלים שאותם יקבל הבן האמצעי, תשיעית מתוך 18 שווה לשני גמלים שאותם יקבל הבן הצעיר.

כעת ערכו האחים חשבון בגמלים שקיבל כל אחד וניסו להבין את המשוואה: 9 גמלים לבכור, 6 גמלים לשני ועוד 2 גמלים לצעיר. בסך הכל 17 גמלים. אלא שגמל נוסף עמד שם והם תהו מה עליהם לעשות בו.

"הגמל הנותר", הזכיר ה"אבן עזרא", "הריהו שלי"...

ב"טור הארוך" מובא הסבר בנפתולי הלב האנושי, המתייחס לאיסור שבירת העצמות בקרבן פסח, וזו לשונו: "לפי שנאכל (הפסח) בחבורה, כדי שלא יצטרכו לחלוק העצמות".

אולי אפשר ללמוד מכך על הטבע האנושי: כאשר אדם מתבונן על מה שיש בידו, אין לו בעיה לנהוג בטוב עין ואף לחלוק אותו עם אחרים. ברצותו ייתן, ברצותו יימנע.

אולם כאשר מדובר בקבוצה וחבורה שצריכים לחלוק את כל מה שיש להם, ייתכן מאוד שהצורך האנושי לוודא שלכל אחד יהיה מספיק, שחלילה לא יהיה מי שיקבל יותר בעוד שגם אני רוצה, שחלילה חלקי יקופח – יביא לידי שבירת עצמות מבוזה שתכליתה היחידה לגרד עוד פירור מהצלחת המרכזית.

פירור נוסף עבורי. פירור פחות עבור האחרים.

* * *

מוח העצמות הוא רק המשל. גם אם אתם לא מאלה שאוהבים את הטעם שלו, הנמשל קצת יותר אקטואלי: תור לאוטובוס בינעירוני שהעומס שלו נשקף מהחלונות, מזכרת יוקרתית שמחולקת באירוע ומלווה בהתנפלות המונית או אפילו חלוקת ערכות-טעימה ממוצר חדש שיצא לשוק.

הלחץ והדאגה שמא אחרים יקבלו יותר ולי לא יישאר, יכולים לגרום לאדם לבצע מעשים שלא יעשה בזמנים אחרים. מזלג בגב היד יכול להתחלף בנעיצת מרפק בתור לאוטובוס ובעקיפה אלגנטית מהצד בתור לחלוקת המזכרת.

קרבן הפסח מזכיר לך שאסור לשבור עצמות, אסור להגיע לגירוד פירורים. כבן מלך – מגיע לך יותר!