מה עושים כשהכסף שבבית פתאום "נעלם"

הבן שלי בן שנתיים וחצי, ולאחרונה קשה מאד להיות בסביבתו. הוא מתנגד לכל דבר שלא מוצא חן בעיניו, ומגיע עד כדי אלימות – גם כלפי ההורים. יום אחד, כשלא רצה ללכת לגן, ממש התחיל להרביץ לי. מה עושים במצב כזה?

כל ילד בכל גיל זקוק לגבולות ומשמעת, ובד בבד זקוק הוא לחום ולאהבה. ילד שמקבל משמעת וגבולות ברורים הוא ילד עם ביטחון ועם יציבות נפשית, והוא ילד שמח.

החליטי שאת עקבית אתו בכל החלטה שתחליטי, ואל תיכנעי לבכי, צעקות והרמות ידיים. במקרה של הרמת ידיים אחזי בידו, הסתכלי בעיניו והבהירי "לאמא לא מרביצים" (כמובן שלא לאף אחד, אך אין זה העניין כרגע). היי עקבית עם הפעולה הנ"ל, והגידי לו תמיד אותו משפט כשזה קורה.

כדי להרגילו למשמעת:

1. תני לו הוראות ומשימות קטנות לביצוע, שאת יודעת מראש שהוא יבצע. לאט-לאט בקשי ממנו בקשות מעט מורכבות יותר.

2.היי עקבית, ותוודאי שהוא אכן מבצע את ההוראות שנתבקש לעשות.

3.אל תיעני מיד לבקשותיו, בין אם תשובתך שלילית ובין אם תהיה חיובית – זמן ההמתנה שבו הוא מחכה לתשובה ממך מלמדת אותו ומרגילה אותו (בתת מודע) ש"אבא ואמא הם המחליטים בבית, ואין הם חייבים להיענות לבקשתי"... ממילא, גם אם תשובתך תהיה שלילית – יוקל לו לקבל זאת, והוא יתנגד פחות ופחות.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

יום אחד התחלנו בבית להרגיש שכסף "נעלם", כפשוטו. היה לי שטר של עשרים ₪ שהיה מונח על השולחן. כעבור זמן מה, השטר לא היה. בהתחלה חשבנו שאולי אנחנו טועים, אולי לקחנו את הכסף ולא זכרנו איפה שמנו אותו. אך משהדבר החל חוזר על עצמו שוב ושוב, הבנו שאחד מילדי הבית "גונב" את הכסף. הזדעזענו מאוד מאוד כשגילינו שבתנו בת השמונה, היא זו ש"לוותה" את הכסף, כדי לקנות לעצמה מדבקות לאלבום מסוים. כיצד עלינו לנהוג?

אני מבינה אותך מאד, ומזדהה עם הזעזוע שלך. לכל אחד ואחת מאתנו, כהורים, יש הרצון והשאיפה לגדל ילדים ישרים, בעלי מידות טובות ומוסר חיים. יחד עם זה, במקרה שלכם, איני חושבת שהילדה הינה "גנבת" חלילה, אלא פשוט ילדה שאינה עומדת בפיתוי. קודם כל, אזכיר את דבריו של הרב שלמה וולבה זצ"ל, שכאשר הורים ניגשו אליו עם שאלה דומה, אמר להם, שהאשמה בהם, שהם משאירים כסף גלוי בבית!

הפתרון? קודם כל, להישמע לעצתו של הרב וולבה. אין להותיר כסף חשוף, שהוא בבחינת "פרצה קוראת לגנב".

שנית, אין לכנות את הילדה בשום אופן, גם לא בתוך הלב שלנו, כ"גנבת", אלא לקחת את הילדה לשיחה, ולומר לה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ש"לא לוקחים כסף או שום דבר ללא רשות". יחד עם זה, הייתי מציעה לבדוק מדוע הילדה נהגה כך. אולי היא מרגישה חסר שצריך למלא? אולי היא רוצה מאוד מדבקות ובבית לא נותנים לה כסף לקנייתן? אם כך, רצוי לערוך חישוב חוזר בהוצאות. לעיתים, "בזבוז" של כמה שקלים עשוי לחסוך חסכים רבים.

(אסתר נזרי, מטפלת מוסמכת ב-EFT, סופרת ומרצה)

* * *

אין לי בעיה להכין לבעלי ארוחת בוקר. אני עקרת בית, ואחרי שאני שולחת את הילדים אני מתפנה. מה שמפריע לי זה שהוא מרגיש שאני חייבת לו. הוא לא אסיר תודה על זה. אם פעם אני לא יכולה להכין לו, הוא ממש כועס על זה ומסוגל לא לדבר אתי עד הלילה בכעס. איך אסביר לו שיבין שאני עושה לו טובה, ושאני לא שפחה של אף אחד?

את שואלת לגבי בעל שכועס ולוחם, אבל את בעצמך, לפי צורת ההבעה שלך, עוסקת במלחמה. "אני לא שפחה שלו!", "אני לא חייבת לו!".

כל עוד המשפטים שלך יהיו בסגנון זה – תתקשי לצאת מהמלחמה. כל עוד תסתכלי על המתרחש בעין לוחמת ובאופן שאת מנסה ללמד לקח, לא תצליחי לעולם.

אין אדם שאוהב שמכריחים אותו, אין אדם שאוהב שכופים עליו, לכן אני מבינה לגמרי את הרגשתך, אבל מצד שני אין אדם שאוהב שמשפילים אותו בדברים, כמו אלו שנאמרו.

אמנם אינך שפחה שלו ואינך חייבת, אבל את זוכה לעשות זאת. זוכה לכבד את בעלך, זוכה שיש לך למי להכין. אני מציעה  לך לא לנסות לשנות אותו, אלא לשנות את דרך הסתכלותך שלך, ואחר כך, להתחיל לומר ברוח טובה שהיית שמחה אם היית שומעת "תודה" קטנה. בצעדים קטנים תצליחי להביא את בעלך להעריך את מה שאת עושה למענו.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)