סיון רהב מאיר: אמור לי מה עמדותיך, ואגיד לך מה העובדות שאתה מפיץ בלי לבדוק

1. האם האיש שדיבר ביום שני בערב בבית בבלפור, הוא אותו איש שרבבות אנשים הריעו לו בתשואות בברזיל רק בשבוע שעבר? האם האיש שביקש שנשלח לו השבוע בדיחות באינסטגרם על "שוחד בלי כסף זה כמו", הוא אותו איש שמרשים כל כך את צמרת מנהיגי העולם בנאומיו, שהשכיל ליצור קשר אינטימי גם עם טראמפ וגם עם פוטין? התשובה היא כן. וזו ההודעה הדרמטית באמת של השבוע:  איש הזה משנה את כללי המשחק, כבר מעכשיו. אלה לא בחירות על כלכלה, חברה, משפט או ביטחון, אלה בחירות על התיקים שלו. כעומק החקירה עומק החפירה.

ונתניהו הרי קובע במה נעסוק. כולם רק צופים ומגיבים ומחקים. מחרים־מחזיקים אחריו. בנט דיבר עליו המון במסיבת העיתונאים שבה הקים את מפלגתו החדשה. לפיד וגבאי מוציאים באופן סדרתי סרטונים שעונים לו ומתכתבים עם הסרטונים שלו. וגנץ? גנץ שותק.

למעט ההדחה של גבאי את לבני, שהייתה כמובן אירוע שלילי, עדיין לא נראה כאן מנהיג מפלגה אחד שהצליח לייצר אירוע משלו. לקבוע את הנושא, לבחור את האג'נדה, לגרום לנו לדבר על מה שהוא רוצה, ולא על מה שנתניהו רוצה.

2. עוד לפני שמדברים על השפעה של מדינות זרות על הבחירות, בואו נראה איך אנחנו משפיעים עליהן. הופכים אותן לאנדרלמוסיה. הנה תמלול של רגע אחד השבוע, בתוכנית הערב של אורלי וילנאי וגיא מרוז בערוץ 10. ח"כ נאווה בוקר מהליכוד הגיעה לאולפן, באותן שעות מתוחות לפני נאומו של נתניהו. מדהים כמה הצהרה על הצהרה יכולה להסעיר אותנו. הנה הדיאלוג שלה עם המנחים, לא נגענו:

אורלי: "שלום חברת הכנסת נאווה בוקר מהליכוד, את יודעת?".

בוקר (מקריאה מהסלולרי שלה): "אז זהו, אני חייבת לשתף אתכם בהודעה שקיבלתי ממש עכשיו, איזושהי הדלפה מגורם בכיר בליכוד, שאומר שעורך הדין נבות תל־צור הצליח, בשיתוף פעולה עם מח"ש, להשיג הוכחות להעלמת ובידוי ראיות במסגרת חקירת נתניהו".

אורלי: "סליחה שאני קוטעת אותך אבל זו פייק הודעה".

בוקר, בפנים מאוכזבות: "אוי, לא נכון".

אורלי: "לגמרי".

גיא: "יקירתי, תבדקי את המקורות שלך לפני שאת אומרת דברים".

בוקר: "אז זהו, עכשיו קיבלתי את זה".

גיא: "את חברת כנסת מכהנת, את יודעת".

בוקר: "תשמע, אני רק משתפת. שאלתם".

צריך להתעכב על הטקסט הטריוויאלי אבל המדהים הזה. "אני חייבת לשתף אתכם", "עכשיו קיבלתי את זה", "אני רק משתפת", כך יאמרו לעצמם מיליוני ישראלים בחודשים הקרובים. אז נכון, רובנו לא היינו מקריאים את זה בשידור חי בטלוויזיה, אבל כן היינו עושים העתק־הדבק לכמה קבוצות, ליתר ביטחון. האם אשתו של גנץ באמת פעילת שמאל קיצוני? האם המרצה באוניברסיטה העברית באמת השפילה סטודנטית במדים? האם מנדלבליט משת"פ שמורח זמן או יועץ מסור ומקצועי? אמור לי מה עמדותייך, ואגיד לך מה העובדות שאתה מאמין בהן ומפיץ אותן בלי לבדוק.

3. זכיתי להנחות את יום הולדתו התשעים של משה ארנס ז"ל, במרכז מורשת מנחם בגין. נתניהו היה שם, חגיגי מתמיד, ושיחזר איך חתן יום ההולדת הכניס אותו לפוליטיקה: "מישה, בזכותך נכנסתי לחיים הציבוריים. אני זוכר היטב את הפגישה הראשונה בינינו, בבית שלך בסביון שלא השתנה מאז. אגב, אני רוצה לומר לכם משהו מרגיז: גם מישה לא השתנה מאז. הוא נראה בדיוק אותו הדבר. בעצם זה לא מרגיז, זה נותן לכולנו תקווה. אמרתי את זה למישה בחוץ והוא אמר: כן, אבל אביך ז"ל היה במצב עוד יותר טוב...

"מישה, כשמונית להיות שגריר ישראל בארצות־הברית, התקשרת והצעת לי להיות מספר 2 שלך בשגרירות, ציר ישראל בוושינגטון. הייתי צעיר, והנה מישהו אומר לי: תחליט בבקשה. תעזוב את כל מה שאתה עושה ובוא לוושינגטון. ואני התלבטתי. התלבטתי במשך שעה או שעתיים, ואמרתי כן. בגיל 17, מישה סייע כבית"רי צעיר לאבי, כשהגיע לארצות־הברית יחד עם ז'בוטינסקי כדי להוביל את המאבק למען המדינה היהודית. הוא ליווה אותו ועזר לו בכל דבר. באחד המקרים הוא אפילו קנה לו חולצה. אבי היה הרבה דברים, אבל בהחלט היה גם פרופסור מפוזר... אמרתי לעצמי: מישה עזר לאבא שלי, ועכשיו מתמזל מזלי לעזור למישה.

"מישה, אני רוצה להגיד לך משהו שלא כולם זוכרים: אתה היית השגריר הטוב ביותר שהיה לישראל בארצות־הברית. אומרים שהמנגינות הטובות ביותר מתנגנות על כינורות ישנים. זה בדיוק אתה. אף מיתר לא פקע, אין אפילו זיוף אחד. תמשיך לכופף את חוקי הטבע".

ואז ארנס הנרגש עלה לדבר: "יש סיפור על וינסטון צ'רצ'יל, שחגג את יום ההולדת התשעים שלו. בגמר המסיבה האורחים נפרדו ממנו ואחד מהם אמר: מר צ'רצ'יל, נהניתי מאוד, ואני מקווה שאני אוכל להיות איתך גם ביום ההולדת המאה שלך. צ'רצ'יל הסתכל עליו מלמטה למעלה ואמר: אתה נראה לא רע. יש לך סיכוי".

הקהל צחק וארנס המשיך: "אז על מה אדבר איתכם? אני לא יכול לגולל את תשעים שנות חיי. אפילו אם אדבר דקה על כל אחת מהשנים, זה יחזיק אתכם פה שעה וחצי...".

אז הוא בחר בעובדה אחת. על ז'בוטינסקי, כמובן. "הייתי נער כשז'בוטינסקי בא לבקר במחנה קיץ של בית"ר בניו־יורק, ושם הוא נפטר. הוא נפטר מהתקף לב, אבל ייתכן שאף משיברון לב. אלה היו חודשים טרגיים בשבילו. הוא ראה את ניצחונות הצבא הגרמני. הוא כבר שמע על רציחות והשפלות. הוא ידע שבית"ר, תנועת הנוער הציונית הגדולה ביותר בפולין, אמורה להיות מאגר ללוחמי אצ"ל. היו לנו תוכניות להעפיל, לפתוח בכוח את שערי המדינה, עם אלפי בית"רים. כל זה נעלם, הושמד, בתוך מספר שבועות. בכ"ט בתמוז, יום פטירתו של ז'בוטינסקי, אני ורבים אחרים עולים להר הרצל לאזכרה השנתית. בכל שנה אני מסתכל על הקהל ומנסה לראות אם בנוסף אלי נמצא עוד מישהו שהיה שם באותו יום עצוב שבו הבאנו את ז'בוטינסקי לקבורה בניו־יורק. מהלך החיים הוא כפי שהוא, ובאזכרה האחרונה ראיתי שאני היחידי. היחידי שהיה שם באוגוסט 1940".

ארנס לא כופף את חוקי הטבע. באזכרה הקרובה לז'בוטינסקי כבר לא יהיה אף אחד שהיה בהלווייתו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".