הרב זמיר כהן - איך נשתמש בסיפורים כדי לחנך את הילדים?

עולם הערכים של הילד, עיצוב אישיותו ודמותו הרוחנית, שאיפותיו, אמונתו ומבטו על החיים, נבנים בעיקר באמצעות שני דברים:

א. ההדרכה שמקבל מהוריו וממחנכיו.

ב. הדוגמא האישית אותה הוא נוכח לראות.

רק מעט מאוד מאישיות הילד נבנה כתוצאה מהסקת מסקנות העולות מתוך תובנות אישיות שהגיע אליהם מעצמו, לאחר התבוננות מחשבתית. ובשלב הבא, כאשר הוא גדל ונעשה נער ובחור, בוחן הוא יותר את התובנות הקיימות בו מאשר רכש עד כה, ושוקל מחדש מה להשאיר ומה לסנן.

במאמרים הבאים נרחיב ונפרט אודות שתי דרכי חינוך יסודיות וחשובות אלו. נתבונן בכוחן, בדרכי פעולתן ובכמה עצות כיצד להשתמש בהן.

הדרכה הורית באמצעות כח הדיבור

ישנם הורים שתקנים מטבעם, ויש המפריזים בדיבור. על אלה כמו על אלה לתת את הדעת לעובדה כי הדיבור מהווה כלי מרכזי בהקניית ערכים לילדים, ובלבד שהשימוש בו יתבצע באופן מושכל ומחושב.

בתלמוד (קידושין מט ע"ב) מציינים חז"ל שטבע הנשים לדבר בדרך כלל יותר מהאנשים. כלומר, דברים שהאיש מביע במשפט קצר אחד, האישה מסוגלת לאומרם בעשרה משפטים מורחבים ומנומקים היטב, מבלי שתהיה בהם מילה אחת מיותרת. הסיבה המרכזית לכשרון האריכות במילים ובדברי הסבר אצל האישה היא משום שהילדים שוהים בעיקר עם האם, ובאמצעות כשרון הדיבור שקיבלה יהיה בידה לחנך את הילדים כראוי, במילים שידריכו ויסבירו מה נכון וטוב לעשות, יעודדו ברגעי אכזבה וינחמו לאחר הפסד, יפייסו בזמן מריבה וירגיעו בעת כעס, ובעיקר: יכוונו את הילד וילמדוהו כיצד לצעוד בדרך הנכונה. (אגב נציין כי ידיעה חשובה זו, שהצורך הנשי לשוחח ולהאריך במילים הוטבע באשה לטובת חינוך ילדי המשפחה, יכולה לסייע רבות לשלום הבית בין בני הזוג. מעתה יבין הבעל שאל לו למאוס בדיבורי רעייתו גם אם לדעתו היא מפריזה בהם, שהרי תועלת גדולה וברכה רבה יש בתכונת אופי זו לחינוך ילדיו, ויהיה סבלן ובעל אוזן קשבת. ומאידך, אישה המודעת לעובדה שבעלה קיבל תכונת אופי שונה בדיבור, תבין את קשייו להאריך בדיבור כמותה. הוא ילך לקראתה והיא תלך לקראתו, ויזכו לשלום בית. וכפי שהארכנו בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים").

משום כך, טוב יעשו ההורים אם ישתמשו ביכולת הדיבור לחינוך הילדים, ויאריכו או יקצרו בדיבורם בהתאם לאווירה באותה השעה. בזמן של פתיחות בשיחה, כאשר עולה נושא נכבד וחשוב לחיים, והילדים קשובים וסקרנים לשמוע, יש להאריך בליבון הנושא, להקשיב לשאלותיהם ולהשיב בנועם. ואילו בזמנים אחרים, כאשר האווירה טעונה ולחוצה, והילדים חסרי סבלנות לשמוע,  יעבירו את המסר בקצרה, אבל במילים ברורות שלא ישאירו ספק בכוונתם.

ואכן, ניתן לזהות היום ב'עולם המבוגרים', שעיקר זיכרונותיהם הנעימים והטובים מתקופת ילדותם, נסובים סביב הערכים שקיבלו מהוריהם. הם מתרפקים בגעגועים על המשפטים הקצרים והחכמים שהיו הוריהם משמיעים להם מדי פעם, ומתרגשים מהם הרבה יותר מהממתק ומהמשחק ומהבגד הנאה שקיבלו מהוריהם. כעת הם מודעים לתרומתם הגדולה של המסרים והערכים עליהם גדלו, ואותם הם זוכרים לטובה. כך ניתן לשמוע את ההתבטאויות: "כשהייתי ילד, אבא היה אומר לי בהזדמנויות שונות: 'החכם עיניו בראשו', 'מוויתור לא מפסידים', 'המתעצל עובד כפול', 'סוף מעשה - במחשבה תחילה' וכדומה" משפטים קצרים וחכמים, הסוללים דרך טובה לחיים.

לפיכך, על ההורה לשאול את עצמו מידי פעם: "איזה מסר חינוכי בני יזכור ממני?" "מה הוא שומע ממני מפעם לפעם, לא מתוך עצבים ותסכול, ולא רק כשהוא שובר משהו, אלא עצה טובה של אבא ואמא אוהבים, עצה שתלווה אותו לחיים?".

כח הסיפור

הסיפור הינו כח אדיר ונפלא שניתן באמצעותו להעביר מסרים חינוכיים לילדים, ובפרט לפני השינה. אולם תמיד יש להקפיד לספר סיפור שיש בו מסרים חינוכיים מחזקים ומעודדים, שהילד יחכים מהם ויפיק לקחים טובים של אמונה בה' ובטחון בה' שהכל טובה, כבוד הזולת, עבודת המידות, זהירות בממון הזולת, שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, שמחת חיים ואהבת הבריות, וכל מידה טובה.

ישנם סיפורים רבים שמחבריהם ייעדו אותם לילדים, אך אין בהם שום מסר, ויש גם סיפורים עם מסרים שליליים, או כאלה שמכניסים את הילד לפחדים, כגון הסיפור הנפוץ על הזאב שטרף את הסבתא ואת הילדה... דברים מיותרים לחלוטין, המכניסים את הילד ללחץ ולפחד. ועל אחת כמה וכמה אם הילד נחשף לסרטונים שיש בהם אלימות ובריונות, בהם המראה חי ומוחשי יותר, והיצרן חסר הלב ייעד אותם לילדים.

באחת משיחותיו, שיתף הרב שמשון פינקוס זצ"ל את השומעים בשני סיפורים הזכורים לו מגיל הילדות, וכיום, כמבוגר, כאשר הוא מנתח את המסרים שהילד לומד מהם, הוא רואה את הפערים הגדולים שביניהם.

סיפור אחד על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, וסיפור שני, להבדיל, על זהבה ושלושת הדובים.

על רבי לוי יצחק סיפרו לו, שפעם אחת בליל הסדר ישב הרב עם תלמידיו, ובטרם החל הקידוש של החג, אמר הרב: "איני יכול להתחיל את הקידוש עד שיהיו כאן לפני בגדי משי שהבריחו מהודו, כלי זכוכית שהבריחו מתורכיה, ופרוסת לחם מבית יהודי".

"ללא שלושת דברים אלו, איני מתחיל את הסדר" אמר.

התפזרו התלמידים בעיירה, והחלו בחיפושים אחר שלושת הדברים האלו כבקשת רבם. פנו מיד למבריח בגדי משי ולמבריח כלי הזכוכית, והצליחו להשיג את הבגדים והכלים המבוקשים. אולם, כל מאמציהם להשיג פרוסת לחם מבית יהודי – כשלו.

כשחזרו לרבם, הודיעו לו כי לאחר סיבוב ארוך בכל בתי היהודים בעיירה, התברר שלא נותר אפילו פירור לחם באף בית.

או אז נעמד הרב ואמר: "ריבונו של עולם! ראה נא את בניך הנפלאים. הרי מלך מדינתנו העמיד משמרות בגבולות לבל יבריחו סחורה, ומי שמבריח – מוצא להורג מיד כפי החוק, ובכל זאת, כשאני מבקש בגדי משי מוברחים - מביאים לי, כלי זכוכית מוברחים – מביאים לי, משום שאין המלך מצליח להחיל את הוראתו, על אף כל גדודי הצבא והמשטרה וגזרי דין המוות. ואתה, ריבון כל העולמים, רק כתבת פסוק בתורה (שמות יג, ז): 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ'. והנה ללא שומרים וללא שוטרים, אי אפשר להשיג לחם בשעה הזו בכל העיירה! ביקשתי שיביאו לי, אך כולם ביערו את החמץ. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!" ומיד התחיל את הקידוש מתוך רוממות הנפש.

מעיד הרב פינקוס על עצמו כי סיפור זה נחקק בנפשו, והעניק לו יראת שמים ומוסר השכל עצום לחיים.

והסיפור השני אותו הוא שמע בילדותו, הוא סיפור הילדים על "זהבה ושלושת הדובים", בו מסופר על ילדה שקראו לה זהבה, משום שהיו לה תלתלי זהב, וכשטיילה ביער וראתה בית, היא נכנסה אליו וראתה שלוש צלחות דייסה מונחות על השולחן. טעמה מהצלחת הראשונה אך הדייסה הייתה חמה מידי, והיא מיד הפסיקה לאכול. טעמה מהצלחת השנייה אך הדייסה הייתה קרה מידי, וגם אותה היא הניחה. ניגשה לצלחת השלישית שהייתה קטנה, וגילתה שיש בה דייסה משובחת וטעימה בטמפרטורה סבירה. לאחר שסיימה לאכול את הדייסה שבצלחת, חיפשה ומצאה מיטה נוחה ועלתה לישון עליה, אך הנה התברר שגרים שם שלושה דובים... כשראתה אותם מיד ברחה מהבית.

כעת נתבונן מהו המסר שהתקבל מסיפור זה.

ראשית למד הילד שכשרואים בית במהלך טיול, אין שום מניעה מלהיכנס אליו. חינוך לעזות פנים.

אחר כך הילד לומד שאם אין מי שרואה, מותר לאכול אוכל שאינו שייך לנו, מבלי לבקש רשות. חינוך לגנבה.

ודבר שלישי, טועמים, ואם האוכל אינו ערב לחיך, עוברים לצלחת הבאה. והיא גם האוכל שבה אינו תואם את הדרישות, משליכים גם אותו... חינוך לתאווה.

ואפילו מהפתיח של הסיפור קיבל הילד מסר המלמד לשפוט אדם לפי מראהו החיצוני, ולתת משקל רב לחיצוניות ולחומריות בחייו האישיים. שהרי הובן היטב מהסיפור שצבע שיער הוא דבר חשוב בחיים.

אמנם לבסוף מתברר שהיו שם דובים, אמר הרב פינקוס, אבל עד שהגיעו הדובים בסוף הסיפור – כמה "דובים" נכנסו לראש הילד מהסיפור הזה...?

לסיפור ישנה השפעה אדירה על נפש הילד, באמצעות כח הדמיון וההמחשה שכל כך מפותחים בו. דווקא משום כך מוטל על ההורים לנתב את הכוחות החזקים הללו הפועלים בו בהשפעת הסיפור, לאפיקים חיוביים. כמו לדוגמא ההמחשה על ההפסד הגדול שהמרגיל את עצמו לשקר מפסיד לבסוף, באמצעות הסיפור על אותו רועה שכמה פעמים צעק בבהלה "זאבים באים!" וכשבאו כולם בריצה לעזור לו, פרץ בצחוק משום שרק רצה למתוח את אנשי הכפר במעשה קונדס. אך לאחר שהדבר חזר על עצמו איש כבר לא האמין לו, באו זאבים באמת, וכשפתח בזעקות שבר איש לא בא לעזור לו והכבשים נטרפו.

אמנם סיפור זה ככל הנראה לא היה ולא נברא, ואינו אלא משל, אולם זהו כוחו העצום של כל משל, להמחיש את המסר שברצוננו להעביר. שהרי אל מול תוכחה גלויה, מפתח האדם נוגדנים המקשים עליו לקבל את הדברים, משום שיש בקבלתם הודאה בטעות שעשה. אך כאשר מדובר במשל שאינו עוסק במעשה שעשה האדם שלפנינו, אלא בטעותו של אדם אחר, מקבל המאזין ברצון ובסבר פנים יפות את המסר, ומפנים אותו בקלות.

הערצה נכונה

מהאמור עולה עוד כי כאשר משבחים ילד, יש לשבח אותו על מעשיו הטובים, על טוב לבו, על תכונותיו ומידותיו הנפלאות, על יכולותיו המרשימות ועל כישרונותיו הברוכים, ועל כל מעלה אחרת הנוגעת לאישיותו. אבל אין לשבחו על יופיו החיצוני גם אם הוא ילד יפה תואר, לבל נגרום לו לחפש בעצמו ובעולם את היופי החיצוני, לשפוט אנשים על פי מדד היופי, להשקיע רבות במראהו החיצוני, ואפילו לעשותו עיקר בחייו.

לכן, גם כאשר משבחים אדם אחר בפני הילד, יש להתמקד באישיותו הנעלית ובמעלותיו הרוחניות, מבלי להביע התפעלות מיופיו. כך יידע הילד מה באמת חשוב בחיים, להיכן לשאוף להגיע ובמה נכון להשקיע. רק אם הילד מוטרד מהמראה של עצמו וסבור שהוא מכוער, יש לחזק את רוחו ולעודדו על שהוא נראה בסדר גמור, ונאה ויפה הוא בעיני הוריו.

יש לזכור שההורים משמשים בעיני הילד כאנשים בוגרים, מושלמים ומתוקנים. והשפעת סולם הערכים שלהם על סולם ערכי הילד, היא השפעה מכרעת. והרי הילד מזהה כל שינוי קל בטון הדיבור וכל סימן של התרגשות בקולם של ההורים, כדי להבין  שאדם זה, עליו הם מדברים כעת בדברי שבח, שבה את לבם והם מעריצים אותו. אם התפעלו מתלמיד חכם צדיק, הילד ישאף להיות כמוהו, ואם התפעלו מאדם שפל באישיותו שכל שבחו מתבטא במראה גופו, או מהשכן שנבחר לשמש כחבר עירייה, יסבור הילד שלשם עליו לשאוף להגיע.

ולא רק בגישתם של ההורים לבני אדם. גם גישתם לחומריות, משפיעה על הילד יותר מכל שיחת מוסר שישמע. אם עיני האב נוצצות כאשר הוא מדבר על רכב חדש שראה, או על פלוני שיצא לנופש במלון יוקרה בחו"ל, יבין הילד שהחומריות היא העיקר בחיים, גם אם האב נוהג תמיד להסביר לילדיו עד כמה העולם הרוחני הוא החשוב והמרכזי בחיים. ואם עיני האב נוצצות כאשר הוא מדבר על הביאור הנפלא שמצא לפסוק שעד היום לא הבין את ביאורו, או על החסד שזכה היום לעשות עם זקן ברחוב או עם הוריו המבוגרים, יבין הילד וגם יפנים, כי אכן הרוחניות היא העיקר בחיים. וכמו שכתב האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבי החינוך" (עמ' כד):

"יש בית שמדברים בהערצה על אלו שמצליחים "לעשות חיים", שיש להם כסף הרבה. הורסים בזה את נפש הילדים, כי אפילו אם ידברו הרבה על אהבת תורה וכו', כיוון שקיימת פה הערכה מיוחדת כלפי האיש ש"עושה חיים", הרי זה נבלע בדמיו, וגם הילד יחפוץ לעשות רק חיים".

כלומר, כאשר קיים ניגוד בין המסרים הרוחניים הגבוהים עליהם מדברים ההורים בבית, לבין מסרים עקיפים הנוצרים כתוצאה מהתרגשות ההורים מהנאות עולם, מכסף, מרכב מפואר, ומחיצוניות מרשימה, החוויה הרגשית היא שתנצח, והילד יאמץ לעצמו דווקא את המסר הטמון בה.

כך למשל, אם האב מתפעל משרירי עצמו, בל יתפלא אם יגלה לאחר שנים אחדות שבנו המתבגר או המתקרב לגיל ההתבגרות אינו מרוכז בלימודים, ומנצל כל הזדמנות לעמוד מול הראי ולהתבונן בשרירי ידיו... כשכל נזיפות האב ותחנוניו לפניו שיתרכז בדברים החשובים, נופלים על אוזן ערלה. הלא האב עצמו לימד אותו באמצעות דוגמא אישית, שהעיקר בחיים הוא תרבות הגוף. הילד זיהה בתווי פניו של האב את מה שחשוב לו באמת בחיים, ואת זה בדיוק הוא אימץ לעצמו.

יש לזכור תמיד את הידוע, כי הילדים ניחנו ב'חיישנים מיוחדים', והם קולטים היטב לפי המנגינה וטון הדיבור, לפי ההתרגשות ולפי השמחה, מה באמת חשוב להוריהם. וכל דיבור מהשפה ולחוץ הסותר תחושות אמיתיות אלה, אינו נכנס כלל ללב הילד, המזהה שמדובר במס שפתיים מסיבות חברתיות או אחרות.

אולם ילד המזהה בהוריו נכונות שאיפה קבועה לתיקון עצמי ולשלימות רוחנית, שומע הוא את אביו אומר לאמו בכאב: "מרוב טרדות הטיפול בבנק בעניין המשכנתא לדירה, לא הספקתי היום ללמוד תורה כראוי. אני מרגיש ריק בתוכי!" או אומר לה כשהוא מהורהר: "היום דיברתי בעבודה עם מישהו, ואני מאד חושש שהוא קצת נפגע ממני, בדעתי מחר לבקש ממנו סליחה. אני חייב להתנצל בפניו". הוא אמנם שוחח עם אשתו, אבל הילד ששמע את הדברים קיבל בעקיפין מסר חינוכי עצום, אודות חשבון נפש שעל כל אדם לערוך עם עצמו, שאיפה לשלימות, ערך הזמן וערך הלימוד, ומסוגלות להתנצל.

כך גם כאשר ההורים מרוממים את מעלת תלמידי החכמים, מכבדים אותם בחרדת קדש ומדברים עליהם בהערצה. ובמקביל, מתפעלים מהנער החוזר מהישיבה ומפארים אותו בפני כולם, מכינים לכבודו מאכלי פינוק וגאים ושמחים בו, הרי ילד זה וכל הילדים שאחריו קונים בנפשם השתוקקות לעלות במעלות התורה והיראה, במידות ובדרך ארץ. ולעיתים, יביע האב את כאבו בזמן מתאים, שאני, אביך, לא זכיתי להגיע לגדלות תורנית כפי שאתה תוכל להגיע, אם תמשיך לשקוד על לימודך בניצול הזמן כראוי.

ומעשה באברך תלמיד חכם שפנה בשאלה לגה"צ הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, מדוע הוא לא זכה שבניו יהיו תלמידי חכמים, ואילו שכנו העובד לפרנסתו זכה שכל בניו יהיו תלמידי חכמים ורבנים מובהקים. והגרש"ז, איש האמת שהכיר היטב את שניהם, השיב לו: "שכנך, מעריך מאוד תלמידי חכמים. הם יקרים ונערצים בעיניו והוא מתרגש לראותם. הוא תמיד מדבר בביתו בשבחם ומעריכם בליבו ערך רב. לכן שאפו כל ילדיו להיות מה שמוערך ונערץ ביותר בעיני אביהם, ונעשו כולם תלמידי חכמים. אך בביתך שמעו ילדיך דיבורים על פגמים וחסרונות אצל רבנים מסוימים, ואיבדו את השאיפה להיות תלמידי חכמים. למה שיסבור הילד שהכי חשוב להיות תלמיד חכם עובד ה'? הרי לאביו יש תמיד ביקורת על רבנים, וכנראה עדיף לא להיות כמוהם...".

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.