טיפול תרופתי ל-ADHD? ראיון עם פסיכולוגית קלינית שמציעה אלטרנטיבה לטיפול תרופתי

הפסיכולוגית הקלינית מירב בקר נוגעת בתפוח אדמה לוהט בשיח הטיפולי והחינוכי- האם לתת טיפול תרופתי לילד שמתמודד עם הפרעות קשב וריכוז? בהרבה מובנים התזה שלה אנטי ממסדית. על סמך ניסיונה הפרטי והמקצועי היא מתנגדת למתן התרופה, לפחות באופן גורף: "ריטלין מגביר את חווית הבדידות של הילד. נכון שהוא מאפשר שקט חשיבתי ויוצר פוקוס. אבל מאחר שמחשבות ורגשות כרוכים זה בזה, זאת אומרת שאם אני לא מתקן מה שצריך, ורק עושה פעולה להשתיק את הסימפטום - גם החוויה הרגשית נפגעת".

בקר (51) פסיכולוגית קלינית, מתגוררת במושב בית גמליאל. היא אם לחמישה ילדים, נשואה לאבשלום, במקצועו מהנדס תעשייה וניהול. בעלת תואר ראשון ושני, וכיום פסיכולוגית בבית ספר לנוער בסיכון. במקביל, עובדת בקליניקה פרטית, בטיפול בבני נוער, הדרכת הורים, טיפול זוגי והדרכת אנשי צוות חינוכי.

"חזרתי בתשובה אחרי שהשתחררתי מהצבא", היא מספרת, "סבי זצ"ל, שמואל זהבי-הלוי, השפיע עליי. התבוננתי על הדרך האמונית שלו, ודרכו למדתי להבין איזה כוחות טמונים ביהדות ולימוד התורה. הוא לא היה צריך לומר דבר כדי לחולל שינוי. ההתבוננות עליו – הספיקה לי. עד אז אומנם לא הייתי רחוקה מהדת, בגלל שגדלתי בבית מסורתי שהתחזק, וגם הסבים והסבתות שלי היו דתיים, אבל אני נותרתי חילונית. היו לי התנגדויות ליהדות, אבל אחרי הצבא כשהתחלתי לברר עם עצמי איזה בית אני רוצה להקים, הגעתי להחלטה לעשות שינוי ולחזור בתשובה. משהו באווירה של בית יהודי מאוד קסם לי ומשך אותי".     

לימים, בעקבות התמודדות פרטית עם בעיות רגשיות ובעיות קשב וריכוז, היא הבינה שעליה לחולל שינוי בפרספקטיבה שלה כאימא וכמטפלת. "במובן מסוים הכי קל לנו, ההורים, להשליך על הילדים את הבעיה ולומר – הם אלה שצריכים לעשות את השינוי. אך כשמתמודדים באמת עם הבעיה - מבינים שהצורך בשינוי מתחיל קודם כל בנו".

במרוצת השנים, טיפלה בקר בילדים רבים שסבלו מבעיות קשב וריכוז. "בדרך כלל ילדים מדווחים על תחושת בדידות, ירידה במצב הרוח ואף דיכאון. בעיני זה קשה. אתה מדכא את הילד מגיל קטן ואתה אומר לו שמה שהוא מרגיש לא נכון. המציאות שבה אתה נמצא לא נכונה - בו בזמן שהילדים צודקים. כשהילד מרגיש אי-שקט, כשהוא לא רגוע, יש סיבה לכך. הן בגלל חוסר אמון בעצמו או במבוגרים. הוא יודע מה שהוא אומר, אך לנו קשה לראות את זה. אנחנו רוצים שהילדים יעברו שינויים, בעוד אנחנו לא יכולים לעשות את השינוי הכי קטן".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עד כמה הביקורת יכולה להיות הרסנית?

"הגיע אליי מקרה של ילדה שלא רוצה ללמוד. היא עם הפרעת קשב וריכוז, והתחילו להופיע הפרעות פסיכוסומאטיות. האימא עשתה ברור כנה עם עצמה וגילתה, שהיא לא אוהבת אותה מספיק. שהיא שיפוטית וביקורתית כלפיה ושקל לה להיות יותר נוקשה איתה, כי היא ילדה חזקה ודעתנית. בירור עם הילדה העלה שהיא מקנאה בהצלחה של אחיה ובפרגון של ההורים לאח, מול הביקורת שהיא חשה מהוריה, שלעיתים הייתה סמויה.

מאוד קשה להורה להודות שאולי הוא הורה לא מספיק טוב לילד שלו. צריך הרבה כנות כדי לומר את זה. לדאבוני, מבוגרים רבים נכנסים לחרדה ולחוסר אונים, כשהם רואים ילדים שהולכים לאיבוד. גם עלינו המטפלים מוטלת החובה לא להילחץ מול ילדים המצויים בחוויה של בלבול וחוסר שקט. הם צריכים לחוש מצד אחד - שאנחנו בטוחים בטוב ובכוחות הקיימים בהם, ומצד שני - שאנו רואים את הקשיים, לא נבהלים ומסוגלים לנסוך בהם בטחון ותקווה לשינוי ".

ליהדות יש מנדט לריפוי

לדברי בקר, דווקא היהדות היא מנוף לריפוי: "ליהדות יש מנדט להציע ריפוי לא מוגבל בגלל שיש רק גורם מרפא אחד: הבורא. על פי הפסיכולוגיה, שמבוססת על התרבות המערבית, הריפוי תלוי באדם, וכידוע לנו, האדם הוא יצור  מוגבל. ביהדות, הריפוי תלוי במידת הביטחון של האדם בכח הריפוי של הבורא, ולא במה שאומרת הסטטיסטיקה או המדע. הדקויות האלה משמעותיות בתהליך הריפוי.

"מלבד זאת, היהדות לא משווה את הפרט למישהו אחר. כל אחד עומד בפני עצמו וההתקדמות שלו היא ביחס לעצמו. כל אדם נדרש לתקן את דרכיו, ותמיד יש מה לתקן ולהיכן להתקדם ולנוע. בעוד שהפסיכולוגיה מאבחנת את הזולת ביחס לנורמה הנקבעת על פי מחקרים. הנורמה משתנה כל העת על פי מוסכמות חברתיות ועל פי המוסר החברתי המשתנה. ביהדות, מנגד, יש יציבות. יש דרישה לשינוי בהתאם לדרישות אלוקיות שקובעות מה מותר ומה אסור. מה טוב ומה רע".

בכל זאת ההמלצה לקחת ריטלין מגיעה מהמטפלים.

"לצערי, אנשי טיפול וחינוך ממליצים, ולעיתים אף לוחצים על הורים לתת לילדיהם טיפול תרופתי פסיכיאטרי לבעיות קשב וריכוז לסוגיו. מניסיוני, הטיפול התרופתי נותן בעיקר מענה לצוות החינוכי ולהורים וגם זה באופן זמני, אבל לא לילד. חוץ מזה, הוא לא פותר את שורש הבעיה".

לדברי בקר, הרוב המכריע של בעיות הקשב והריכוז נובעות למעשה מבעיות רגשיות, חברתיות ומשפחתיות או שילוב של שלושתן. "הביטוי החיצוני לכך הוא ילד לא רגוע, מוסח, קופצני, לא קשוב, משועמם, לפעמים מנותק, חוצפן, לא ממושמע ובדרך-כלל בעל הישגים נמוכים, שאינם תואמים את הפוטנציאל הטמון בו.

לרוב מדובר בילדים שאין להם אמון ביכולתם להצליח או ילדים שהם הישגיים מאוד. בהרבה מקרים הם סופגים ביקורות נוקבות מהמורים או ההורים. ההורים, מצידם, מצויים בלחץ ודריכות מתגובת צוות בית הספר ואינם יודעים כיצד להתמודד עם הביקורת של הצוות כלפיהם. תגובתם לעיתים היא תגובת חרדה ולחץ והתבטלות מול צוות בית הספר, ומנגד התנגדות לצוות החינוכי וחוסר שיתוף פעולה. כך או כך, שורר חוסר אמון בין ההורים לבין עצמם (עקב תחושת חוסר אונים) או בין ההורים לצוות.

מה המקום של ההורים בתהליך?

הורים שאינם בטוחים בעצמם ומקרינים ספקות לילד מערערים את תחושת הביטחון של הילד. ילד שחש שההורה חרד מתחושת חוסר האונים, יכול להגיב בכמה אופנים: בחרדה ואי שקט או בהתנגדות ואף בתוקפנות. לחילופין, מדובר בילדים שהינם רגישים מאוד וקולטים בחושיהם החדים, כאשר ישנן מחלוקות בין ההורים/המורים, כשהיחסים הזוגיים אינם בריאים. כשילד מתנגד לקחת תרופה כמו ריטלין – הוא יודע למה הוא מתנגד".

לדברי בקר, יש מגוון סיבות לכך שילד עלול להתקשות להיות מרוכז בכיתה: "מחלוקות בין ההורים, מריבות, חוסר שביעות רצון עצמית של ההורה מהישגיו בעבודה, קושי כלכלי, מחלה של אחד מבני הבית, ההורים עסוקים בעבודתם עד שעות הערב המאוחרות, מתח בין האחים, קינאה, קושי של ההורים לקבל את כישלונות הילד ועוד. מתן ריטלין על מנת לשפר את הריכוז, לא יפתור את הבעית חוסר הקשב והריכוז".

על סמך ניסיונך, מה ריטלין עושה לילד?

"אחת הבעיות הקשות ביותר שמתעוררות בעקבות טיפול בריטלין ודומיו היא ירידה ביכולת לחוות רגשות, התפתחות דיכאון ואפילו עליה בהרגשת בדידות. יתר על כן, הילד והוריו לומדים לא להתמודד על הבעיה, אלא להשתיק אותה. טיפול תרופתי רק גורם להשתקתה. במשך השנים, הבעיה רק הולכת וגוברת, ולרוב מתרחשת הסלמה. זאת רכבת הרים - מעלים לילד את המינונים, מחליפים כדורים ולעיתים  עוברים לטיפול פסיכיאטרי. בהמשך הילד עלול לפתח התמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים, כמו אלכוהול וסמים, כי יש לו חוסר בכלים להתמודדות עם תסכולים ומצבים רגשיים מורכבים".

אז מה עושים כשהמורה והצוות החינוכי מתלוננים ודורשים פתרון?

"קודם כל, להקשיב למורה. לנסות להבין את הקשיים שהיא מתמודדת איתם, ולא מיד להתגונן או להתרגז. לחשוב ביחד מה אפשר לעשות וכיצד לפעול לשיתוף פעולה. אם זה לא עוזר, חשוב לתת הדרכה לצוות החינוכי ולהורים.

"ברגע שהצוות החינוכי מקבל מסר מההורים שהם לוקחים אחריות ומתמודדים בתהליך כן וקשה – לרוב הם ישתפו פעולה. בתהליך השינוי חייבים ליצור אמון בין הצוות החינוכי להורים. בלי המשוואה הזאת קשה לחולל תהליכים של שינוי. צריך לעבוד בכל ההיבטים. אם אני כהורה לא מצליחה לבנות אמון מול המורים – זה לא יעבוד. אמון ושיתוף פעולה זה שם המשחק.

"הרבה מהצלחת התהליך תלויה בסבלנות ופניות של הצוות וההורים. היה לי מקרה שזוג הורים הרים ידיים והעביר את הילד למוסד חינוכי אחר, כאשר לא הצליח להתפתח שיתוף פעולה בין הצוות להורים. מתברר שדווקא במקום שהצוות היה פנוי לעשות תהליך - הילד התחיל לפרוח".

אם לא נותנים ריטלין, מה כן עושים? 

"אני לא אומרת לאף אחד לטמון את הראש ולא לתת טיפול. חשוב להבין שטיפול תרופתי נחוץ כשניסינו הכל באמת, ושום דבר לא עזר. רצוי לתת את התרופה לפרק זמן קצוב. כמובן, שאם הילד כבר מקבל טיפול, לא להפסיק אותו מבלי לקבל הדרכה מאיש טיפול כיצד לעשות זאת.

(צילום: shutterstock)

"לצד זאת, חשוב לקבל הדרכת הורים. הורדה של טיפול תרופתי אפשרית רק כאשר יש מוכנות מצד ההורים והצוות החינוכי. אבל, עוד הרבה קודם לכן, בטרם אנחנו פונים לפתרון תרופתי, יש מה לעשות. חשוב להבין שאם ילד חווה קשיים, משמע שלא טוב לו.

"אני ממליצה שהורה שמזהה שיש בעיה התנהגותית או רגשית שיברר עם עצמו בכנות: איזה קשר יש לי עם הילד? עד כמה מכיר אותו, עד כמה אני מרגיש שיש לי סבלנות אליו? או אולי: עד כמה אני שבע רצון מהחיים שלי? האם טוב לי? הורה שלא טוב לו, ילדיו חשים זאת. כמו כן, יש הורים שחוששים להציב גבולות לילד שלהם. הם מפחדים מהתגובה של הילד. במקרה כזה הילד מקבל תעוזה, חוצפה ואומץ.

הסיבה שבגללה נותנים טיפול תרופתי היא עקב קושי לתקשר עם הילד ולראות שיש לו אישיות משלו. הרצון לשינוי מופנה, כאמור, כלפי הילד. סיבה נוספת היא הרצון של הדור הנוכחי שהילדים יהיו בעלי ידע רב. ידע הפך לערך עליון שמשקף מצליחנות והשגיות ומי שאינו עומד בסטנדרטים החברתיים, נתפס כמי שיתקשה להצליח.

"אנו חיים בדור, שיודע פחות ליהנות, לצחוק ולשמוח באופן טבעי והציפייה לרצינות, שמהווה גם ביטוי של חשיבות וחכמה, מצופה גם מהילדים. כאשר הם אינם עומדים בכך, הדבר נתפס כבעיה. התוצאה היא שכיום הילדים פחות ילדים ופחות משתובבים כילדים". 

עד כמה ערכי התרבות המערבית משפיעים על תפיסת ההורות שלנו?

"התרבות המערבית הנמיכה את דמותו של ההורה. היא מחדירה לנו ספקות באשר ליכולת שלנו להיות הורים. הורה שלא בטוח בעצמו לא יכול להציב גבול לילד. וילד בלא גבולות נמצא בחוסר בטחון כמעט תמידי, גם אם כלפי חוץ זה נראה אחרת. הילדים מזמנים לנו המבוגרים הזדמנות להתבונן בעצמנו ואל לנו לפחד מלהסתכל במראה. זוהי בדיוק ההזדמנות לעשות שינוי. אני מוצאת שהורים רבים חוששים לגלות כי אינם הורים טובים דיים, חוששים מביקורת על ההורות שלהם. החברה המערבית הצליחה לערער את הביטחון ההורי הטבעי הטמון בהורה והביאה, מחד, לחוסר אונים ופאסיביות ומאידך, לנטייה של ההורים לגונן יתר על ילדיהם.

"אני מציעה לא לחשוש מהטלטלות הרגשיות שהילד מזמן לנו, אלא להשתדל לראות את הטוב והכוחות שבו. לאהוב אותו. עם זאת, צריך להיזהר ולא לעצום עיניים. לא להכחיש את הקשיים בגלל הקושי להתמודד. לא לומר: 'איזה יופי, טוב שהוא כזה', אפילו שהוא חסר גבולות או לא ממושמע. עם זאת, הרצון שהילד יהיה נינוח ושלא יתחצף הוא לגיטימי,  אבל אין להעביר אחריות לכך שהוא אינו כזה, אליו. כל הורה צריך לשאול את עצמו איך הוא מתמודד. אם הורה מזהה שהוא חש לחץ, מתח, כעס או חוסר שביעות רצון, קודם כל על ההורה לקחת אחריות וללכת לקבל הדרכה וייעוץ.

אם ההסבר הרפואי שמצדיק מתן ריטלין נשען על חוסר איזון כימי – איך זה קשור להורה?  

"חוסר איזון כימי לא נגרם סתם. הקב"ה יודע מה הוא עושה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע יש חוסר איזון? מה הביא לכך? התשובה היא אורח חיים לקוי: עומס רגשי, תזונה לקויה, חוסר בפעילות גופנית, חשיפה מרובה למדיה לסוגיה ולתכנים לא בריאים, חיי חברה מועטים וכיוצא בזה. אני יכולה לומר שבמקרים שהורים עשו עבודה ונכנסו לתהליך אמיתי שהצריך מהם שינוי הרגלים ועבודת המידות – הסימפטומים הרגשיים וההתנהגותיים נעלמו או פחתו באופן ניכר.

"לכן עלינו לשאול את עצמינו במה משרתת אותנו האבחנה? הרי כשמדובר בחוסר איזון כימי יש כאן מידה מסוימת של הסרת אחריות מהבוגרים, משמע שאין ביכולתנו לשנות כהורים. הפגם הוא אצל הילד ועלי כהורה ללמוד לקבל אותו, מקסימום ללמוד איך להתמודד איתו.    

"אני אומרת להורים: אין שום סיבה שלא תיהנו מהילדים שלכם ומהשהות איתם. אתם צריכים להאמין שיכול להיות שינוי, שיש אופק ועתיד. ברגע שיש תקווה זה מחולל שינוי. נכון, העבודה היא אינטנסיבית ומדובר בתהליך שדורש מוטיבציה, אך בסוף המאמץ משתלם. אנחנו מגלים כמה הילדים שלנו אהובים ומוארים ולצד זאת, אנו מגלים גם את עצמנו ובני הזוג שלנו. מתוך הניסיון שלי, הילדים הנפלאים הללו, קוראים לנו לעשות שינוי והשינוי הזה מביא איתו שיפור בחיי המשפחה, הזוגיות ובכל יתר תחומי החיים. הם בסך הכל כמהים לעולם טוב יותר".