דניאל מזרחי מחפש את אחותו הביולוגית. אולי אתם מכירים אותה?

הגיע הזמן לשתף אתכם בסיפור חיי, שלא סיפרתי לאף אחד, שעברתי מגיל קטן ועד עצם היום הזה. כמה רציתי לשתף אתכם בחלום האבוד שלי...

ראשית, ברצוני לפרט מעט על סיפור חיי. שמי דניאל מזרחי, בן 27. נולדתי עם שיתוק מוחין ספסטי אטואידי. מה זה אומר? אני לא שולט בגוף שלי. לעיתים קרובות הגפיים שלי משתוללות בצורה בלתי רצונית, עד כדי כך שאני מבקש שיקשרו לי את הידיים והרגליים. מצבי הרפואי נדיר מאד. בזמנו אמרו לי הרופאים שיש רק עוד חמישה אנשים בעולם עם שיתוק מסוג זה ובמידת חומרה דומה. ובכל זאת, יחד עם הקשיים המרובים זכיתי לקבל מבורא עולם מתנה מופלאה – אני שולט בראשי בצורה מוחלטת, ובעזרתו מצליח לעשות הכל ממש. מלבד התפקוד הפיזי, גם ברמה השכלית והנפשית לא נפגעתי, ברוך השם. מכאן נובע המוטו שלי, "הכל בראש".

בגיל שנה עזבנו, אמי ואני, את אוקראינה, ועלינו לארץ. אך לאחר העלייה, אמי לא יכלה לטפל בי, עקב מצבה הבריאותי. בגלל מצבי הקשה, לא הצליחו למצוא לי משפחה אומנת, ושהיתי בבית החולים שנה שלמה.

לבסוף נמצאה לי משפחה אומנת מלוד, שגידלה אותי כבן לכל דבר וחינכה אותי להאמין שהכל אפשרי אם רק רוצים. בגיל שמונה המציאו עבורי את ה"נשק" – מוט מחובר לרצועה אותה אני חובש על המצח. בעזרתו אני כותב, מצייר ובעצם עושה הכל. הראש שלי הוא גם הידיים שלי.

מעולם לא תירצתי או ויתרתי לעצמי בגלל מוגבלות, ויותר מכך – תמיד ידעתי שכל התקדמות מובילה לחומה הבאה, שגם אותה צריך לפרוץ. עד גיל שש עשרה בכלל לא הצלחתי לדבר. ידעתי שאם אני רוצה באמת להשפיע ולתקשר עם העולם אני חייב לשפר את הדיבור. מגיל קטן אהבתי מוזיקה, ויום אחד, ברגע של השראה, כתבתי את השיר הראשון שלי. היה לי רצון גדול לשיר אותו בעצמי; הלכתי לאולפן הקלטות, ולאחר שעות של ניסיונות והרבה אמונה, הצלחתי לומר את המילה הראשונה של השיר, "אבא". זו הייתה עבורי כמו לידה מחודשת, נס של ממש. מאז הספקתי לכתוב ולהפיק שלושה אלבומים, שבחלקם אני שר בעצמי, ובחלקם גם אירחתי אומנים כמו אברהם פריד, מנדי ג'רופי ועוד רבים וטובים.

בגיל עשרים ואחת נודע לי שאמא שלי נפטרה עקב המחלה. קיבלתי את הבשורה המרה קשה, משום שבתקופות מסוימות נהגה אימא שלי לבקר אותי אצל המשפחה בלוד. אף על פי שהקשר בינינו לא היה אידיאלי, הרגשתי חיבור עמוק אליה וחיבה כלפיה. במקום לשקוע, החלטתי לקחת על עצמי את העניין של חיזוק הרבים לעילוי נשמתה. התחלתי לכתוב מאמרים וטורים באתרי אינטרנט שונים, הפקתי ערבי חיזוק והתחלתי להעביר הרצאות בכל רחבי הארץ וגם בחו"ל, שמשכו המונים.

בגיל עשרים וארבע שוב הגיעה העת לצאת לדרך חדשה, ולעזוב את המשפחה האומנת שלי שתמכה בי לאורך השנים. משרד הרווחה שיבץ אותי בהוסטל במגדל העמק. היה לי קשה מאד שם מבחינה נפשית וחברתית, ואולי לראשונה בחיי הרגשתי תקוע – עד כדי כך שבמשך חצי שנה, רוב הזמן הסתגרתי בחדר. בוקר אחד קמתי עם ההבנה שאם אני לא אעשה שום מאמץ לשנות את המצב ולעבור מקום – אף אחד אחר לא יעשה זאת, ואני אמשיך להידרדר. לקחתי את עצמי בידיים, נלחמתי עם הרווחה לעבור לדירה בקהילה ובסופו של המאבק, לא לפני שהגעתי עד לשר הרווחה עצמו, אישרו לי מעבר. כעבור חודש מצאתי דירה של "חברת כנרת שרותי רווחה" בירושלים, יחד עם שלושה שותפים.

ברוך ה', בזכות החיים בקהילה התקדמתי רבות ונהייתי עצמאי יותר. אני נוסע בתחבורה ציבורית לבד, וגם את כל הסידורים והקניות אני עושה לבד. לפעמים זה יוצר בעיות, כמו למשל בסיפור קצת מצחיק וקצת עצוב שהיה לי: הייתי בכותל, וקלטתי שהנהג לא מעוניין לעצור לי, לאדם על כיסא גלגלים. אז נתתי גז עם הכיסא וחסמתי את האוטובוס, כך שהנהג בסוף עצר, התנצל ופתח לי את הרמפה בעצמו. לפעמים כשאני מסתובב בירושלים זה לא פשוט, אנשים חושבים שברחתי ממוסד ולא מבינים את הדיבור שלי. ברגעים כאלה אני זורק את השכל, ובעזרת עקשנות ואמונה הכל תמיד מסתדר על הצד הטוב ביותר. כיום אני בתהליך של מעבר לדירה לבד, כדי שבעזרת השם, בבוא העת, אוכל להקים בית נאמן בישראל. אתם בוודאי תוהים אם זאת לא הגזמה, התקווה למצוא את הזיווג שלי, אבל כמו שהבנתם – זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהצלחתי לממש את מה שאחרים הגדירו כבלתי אפשרי.

ועכשיו לסיבה שלשמה אני כותב את המכתב הזה. לאחרונה גיליתי שאני לא בן יחיד. מתברר שיש לי אחות ביולוגית שקטנה ממני בשנתיים, וכל השנים גדלה אצל משפחה מאמצת. דוד שלי מצד אמא, אתו אני נמצא בקשר, אמר לי ששמה הוא ג'סיקה, וסיפר שפעם אחת הוא קיבל שיחת טלפון בעילום שם. האדם מצדו השני של הקו סיפר שג'סיקה גדלה בירושלים, ולא פירט מעבר לכך. מאז נודעו פרטים חדשים. ניסיתי לבדוק אם היא פתחה את תיק האימוץ שלה, אבל זה לא קרה עד היום. אפילו פניתי לצופית גרנט מהתכנית "אבודים", אבל לא קיבלתי מענה. אחותי היא בעצם כל המשפחה שנותרה לי, ואני משתוקק בכל מאודי לפגוש אותה.  

במקור, שם המשפחה של שנינו הוא אלפרקין, אבל אני וגם אחותי שינינו אותו, כי גדלנו במשפחות אומנות ומאמצות. אשמח אם תוכלו לעזור לי להגשים את החלום שלי למצוא אותה! אנא מכם, שתפו את הטור הזה כמה שיותר, ואולי זה יגיע למישהו שמכיר אותה, באופן ישיר או עקיף, או אפילו יגיע ממש אליה.

 אם למישהו יש פרט כלשהו שיכול לעזור לי, בבקשה צרו איתי קשר במייל הזה: dnielmizrahi3@gmail.com