הרופאים הרימו ידיים, אך הישועה המפתיעה הגיעה מכיוון בלתי צפוי

מדי שנה מקיים הרב מאיר גרוזמן, מגדולי המרצים לענייני יהדות, קורס ליהדות באחת האקדמיות הצבאיות בארץ. הקורס כולל שיעורים בנושאי יהדות שונים, כאשר מטרתו המוצהרת היא: הרחבת הידע וההשכלה היהודית.

באחד מהקורסים, בו השתתפו למעלה מ-100 קצינים גבוהים, קם קצין צנחנים בדרגת סגן אלוף, ששם משפחתו סמואל, וביקש את רשות-הדיבור.

"אני מבקש לספר לפניכם סיפור אישי", הכריז הקצין והחל בסיפורו. "נולדתי בבוקרשט להורים שהיו רחוקים מחיי הדת ומקיום המצוות. שנות הקומוניזם עשו את שלהן, והתנכרות הורי ליהדות תאמה את האווירה הכללית בבירתה של רומניה.

"בהיותי בן 3, התחלתי להתעלף ולאבד את ההכרה עם כל רעש שעלה באוזני. די היה בנפילת כוס ובהתנפצותה על הארץ, בכדי שאתעלף. אוטובוס שעבר ליד חלון ביתנו ברעש מנוע רגיל, גרם אף הוא להתעלפותי. כל קול הלמות וכל שאון, אף שאינם יוצאי-דופן, גרמו לי להתמוטטות.

"הורי נחרדו לנוכח התופעה והחלו להשכים לפתחם של רופאים ולשחר למוצא פיהם. הרופאים, מצידם, בדקו אותי בכל הבדיקות האפשריות, חדרו לתוך אוזני, פלשו למערכת עצבי ונברו בנבכי מוחי. לא היה מקום בגופי שלא עבר תחת שבטם, אך התוצאה היתה אפסית: החידה נותרה חידה והתעלומה לא נפתרה. הורי לקחוני למיטב הרופאים בוינה ובברלין כדי למצוא מזור למחלתי. במהלך הנסיעה לרופאים עטפו הורי את אוזני בשכבות צמר עבות, כדי לאוטמן ולגונן עלי מפני כל רעש אפשרי, ועל אף זאת איבדתי את הכרתי במסעות אלו פעמים אחדות".

הרופאים הרימו את ידיהם, והודיעו להורים: "אין עוד מה לעשות". כאשר שבו לבוקרשט, הייאוש והדיכאון תקפו בחוזקה את האם.

כאשר האם השבורה סיפרה לאחת מחברותיה אודות מחלתו המשונה של בנה, הגיבה זו בשאלה: "ואצל הצדיק הייתם?".

"אמי, שמעולם לא ביקרה אצל צדיק ומילה זו היתה עבורה מילה ארכאית בלבד, פקחה את עיניה בהבעת תימהון. על אף זאת החלה להתעניין בצדיק, בדמותו ובכתובתו, ובמיוחד ביכולתו להעלות ארוכה למחלתי. חברה זו הרבתה לדבר בשבחו של הצדיק, ואף סיפרה צרור עובדות אישיות על הישועות שמשפחתה חוותה אצל צדיק זה", ממשיך הקצין בסיפורו.

"נו, מה לא עושה אמא למען בנה החולה? מאמינה או לא מאמינה, כשמחפשים עוגן הצלה מוכנים להיאחז גם בעלה נידף. כך חשבה אמי והחליטה להיכנס עמי אל הצדיק.

האם ובנה החולה הגיעו אל בית הצדיק בשעת אחר צהריים מאוחרת. "הייתי ילד בן 4 בערך", מספר הקצין סמואל, "עמדתי והתבוננתי בצדיק. דמותו היתה בוהקת מזוך ומטוהר, עיניו היו טובות ורכות ומלאות רחמים, ופניו הביעו אחריות, ריכוז וכובד-ראש. 'כך נראה מלאך' חשבתי. הוא הרבה להתעניין במחלתי ובתולדותיה, ברופאים שטיפלו בי ובמרכזים הרפואיים שבהם ביקרתי.

"לאחר שקיבל תמונה מלאה על מצבי, הרהר רגע ושאל את אמי האם היא קיימה בי מצוות 'פדיון-הבן'. אמי, שמעולם לא שמעה על מצווה זו, תהתה לשמע הדברים".

הצדיק השיב לה במתינות את אופן קיום המצווה ואת משמעותה. "המתינו בביתי עד לשעת בין הערביים", אמר לאם. "כאשר יגיעו מתפללים לתפילות מנחה וערבית, נזמן עשרה יהודים וכהן ותוכלי לפדות את בנך".

כך היה. "בתום ה'טקס' הושיט לי הצדיק את ידו ואיחל לי שבזכות המצווה אבריא מכל מחלה, והוסיף את המילה הגורלית 'ומיד!'. למרבה ההקלה, מרגע זה ואילך פסקו ההתעלפויות שלי והפכתי לילד רגיל בריא ושלם. שכבות צמר-הגפן הוסרו מעל אוזני, החלונות שבביתנו נפתחו מחדש, וקול רעש גדול שעלה באוזני לא הזיק לי עוד", סיים הקצין את סיפורו המדהים.

הדברים עשו רושם עז על כל הנוכחים באולם. כאשר סיים הקצין את סיפורו, נשמעה מכל עבר השאלה: "מי היה צדיק זה?". סמואל השיב: "האדמו"ר מבוהוש, הוא עלה לארץ ומתגורר בשדרות רוטשילד 112 בתל-אביב".

עוד הוסיף סמואל וציין כי "זה שנים שאני עם בני משפחתי עולים בערב ראש-השנה לבית האדמו"ר, להתברך לקראת השנה החדשה".

הרב גרוזמן מסיים את הסיפור ומציין כי בהלוויתו של האדמו"ר מבוהוש זצ"ל, פגש את הקצין סמואל עומד בשער בית-העלמין ב'נחלת יצחק' ועיניו זולגות דמעות…

מתוך גיליון 'באר בשדה' על פרשת בא.

התחנה הבאה במעגל החיים אחרי ברית המילה היא פדיון הבן, למה ומדוע נצטווינו על מצווה זו? על כך בהרצאה שלפניכם: