סיון רהב מאיר: עם הספר, עם הסיפור

שבוע טוב מאטלנטה שבארצות הברית. המארח שלנו כאן, נורמן שלוס, הראה לי רעיון נפלא על הפרשה, מתוך ספר חדש עם פירושי הרב פרופ' יוסף דב סולוביצ'יק: במהלך יציאת מצרים נכתב שוב ושוב שאנחנו צריכים להעביר הלאה את הסיפור הזה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה". כלומר כבר בזמן אמת, במהלך התרחשות הדברים הדרמטיים, אנחנו מקבלים כל הזמן תזכורות שהעיקר זה לא מה שקורה עכשיו. העיקר זה להפוך את המציאות הזו לסיפור נצחי. כשאומרים שאנחנו "עם הספר" הכוונה אינה שאנחנו עם שקורא ספרים, כותב הרב סולובייצ'יק. הכוונה היא שאנחנו עם שהוא-הוא ספר מהלך. שהדברים כתובים על לוח לבו. בדורנו, הוא אומר, אנחנו ההורים הם הסופרים. הילדים שלנו הם הספרים שבהם אנחנו כותבים.

הולך נגד הרוח

אם הייתם שומעים ש-80% מהציבור מסכימים על משהו, הייתם מעזים לחשוב אחרת? הייתם רוצים להיות חלק מה-20%, מהמיעוט? בכל שנה מחדש התזכורת הזו מופיעה, רגע לפני יציאת מצרים: רש"י כותב שרק אחד מכל חמישה יהודים יצא ממצרים. 80% נשארו מאחור, כי בכלל לא האמינו ברעיון ולא התלהבו מהבשורה המהפכנית הזו. השבוע רש"י לא מספר לנו רק על היציאה מעבדות לחירות, על הרגעים המרגשים והמשמחים שמופיעים בהמשך הפרשה. הוא גם מציב בפנינו תמרור אזהרה: לפעמים האמונה במסרים של משה רבנו לא פופולארית. לפעמים הרוב משדר לנו מסר אחר לגמרי, ובכלל לא מתחבר. כאשר התרחש הסיפור הכי דרמטי בתולדותינו, סיפור יציאת מצרים, הרוב כלל לא האמין בו בהתחלה. וכך כותב הרב שמואל פולק: אנחנו אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כלומר, בכל דור ודור חייב אדם לשאול את עצמו: אם הייתי במצרים, האם הייתי חלק מה-80% או מה-20%?

ים-יבשה-ים

מה קריעת ים סוף אומרת לנו? השבוע, בי' בשבט, ציינו את יום פטירתו של הרב יוסף יצחק שניאורסון, המנהיג הקודם של חסידות חב"ד. זה היום שבו קיבל על עצמו את התפקיד חתנו, הרבי מלובביץ'. שניהם הסבירו לנו איך להתבונן, על פי החסידות, בקריעת ים סוף שמופיעה בפרשה: 

לרוב, האמת הטהורה מכוסה על ידי שקרים, טרדות, כיסויים ומסכים. ביציאת מצרים היה רגע אחד שבו הכול היה גלוי לעיניים, בלי כיסויים – הים נבקע וכולם ראו את היבשה. תדמיינו רגע שבו כל העצבות והייאוש נעלמים לטובת השמחה. רגע שבו כל הציניות מסתלקת לטובת האמונה. בקריעת ים סוף בני ישראל ראו כך את המציאות, באופן מתוקן ובהיר, וגם שרו על כך. בדרך כלל, מה שגלוי לעין הוא חשוף, קולני, מפורסם ומדובר, ואת מה שנסתר וסמוי ועדין – לא רואים כלל. הפרשה מזכירה לנו שיש למציאות רובד פנימי שיש לחשוף. שלפעמים מתחת לשקר יש אמת, שלפעמים הרע מסתיר את הטוב. צריך לזכור את זה גם אחרי שנסגר הים.

לזכרן

השבוע כתבה לי מישהי: "שלום סיון, נראה לי שלא דיברו פה מספיק על אובדן של שתי נשים צעירות: בערב אחד נהרגו רבקה קופשוק (דורון) שהתחתנה לאחרונה, והדס תפוחי, אימא לארבעה, שהתאונה שבה נהרגה עוד נחקרת, כי יתכן שמדובר בפיגוע. חשבתי לעצמי מה אפשר לקחת וללמוד מהן. אני כותבת כדי שכולנו, גם אני, לא נשכח, לא נתעלם.

כך אמר יונדב תפוחי בהספד על רעייתו: 'גם ברגעי משבר וקושי תמיד ידעתי שאת תקומי חזקה מתמיד. היית רוח החיים שבבית. אהבת את הילדים יותר מכל דבר, התעקשת להוציא את כל הטוב מהם תמיד. אהבת את שולחן השבת, תמיד הוא היה אצלך משהו מיוחד. שימחת אותנו בפתקים קטנים, בשירים קצרים. קלטת את הדברים הפעוטים שיכולים להפוך למישהו את היום. תמיד ידעת להשחיל את הפתק הנכון במחבוא, עם איזו שטות. הדיבור שלך תמיד היה נקי, תמיד לטובה. לא יכולת לסבול את הרכילות, את הבדיחות הזולות. ברחת ממריבות כמו מאש. תמיד היית הראשונה להירגע. היית המצפן שלי, היית המצפון, הייתי סומך עלייך, הייתי בא לשאול אותך. אני מודה לה' על הזכות לחיות לצדך עשור'.

וכך כתבה אחת התלמידות של רבקה: 'המורה רבקה, באמת היית מורה. מישהי שמורה לנו דרך חיים. תמיד בכל יום ראשון בבוקר שאלת אותנו אם מישהי רוצה לשתף איך עברה עליה שבת. רצית לדעת ולהקשיב. לא מזמן, פתאום, בת אחת שאלה: המורה, איך הייתה השבת בשבילך? בחיוך גדול ענית שזו הייתה השבת הראשונה שלך יחד עם בעלך תום בבית החדש שלכם. המורה, נשתדל שתהיי גאה בנו גם שם למעלה'".

לזכרן.

הפסקה מהתזזית

איזו הוראה פשוטה, איזו הוראה גאונית: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". זו המצווה היחידה שמופיעה בפרשת השבוע, להישאר בתחום אחד במהלך השבת. כל השבוע אנחנו מתרוצצים. נוסעים, הולכים, רצים, טסים. זזים בין חניון לבין קניון, בין מכונית לבית מעלית. גם כשאנחנו כבר נמצאים במקום אחד מבחינה פיזית, התודעה שלנו עדיין יכולה לגלוש, תרתי משמע. אפשר לשבת בכיתה או ברכב אבל לנדוד בין אינספור עולמות-תוכן בדקה אחת. שבת גורמת לנו להתרכז. לעצור את המרוץ. להיות באותו מקום במשך יממה אחת, וגם לגרום למחשבה שלנו לשהות יחד איתנו ולא להתפזר, פעם אחת בשבוע. "ספר החינוך" מנמק את המצווה הזו וכותב: "ראוי שננוח במקום אחד". התרופה העתיקה הזו ניתנה לנו במתנה לפני שנים, ונראה שבכל שבוע מחדש היא אקטואלית יותר ויותר.