אילן דמרי: "בשנה שאבי הביא שופר לביתנו קרה משהו שלא אשכח לעולם"

נעים להכיר.

"אילן דמרי, 52, גר בתל אביב, אמן יוצר"

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"גדלתי בחצור הגלילית. במילים עדינות אני יכול להגיד שזה מקום שלא עודד יצירה. בטח שלא כמקור פרנסה וכעיסוק מרכזי. מעבר לכך, אצלנו בבית לא היו תקליטים או כלי נגינה, אז בתור נער שמעתי מוזיקה אצל השכנים. פשוט הייתי יושב אצלם שעות, וזה מאוד השפיע עלי מבחינה מוזיקלית. למדתי שם המון על עבודה של קולות בשירה, ועד היום אני נעזר בזה כשאני מקליט לעצמי ולאחרים.

"מעבר לכך, אחד הדברים שהכי השפיעו עלי מבחינה מוזיקלית היה הבעל קורא שהיה בבית הכנסת שבו התפללתי בתור ילד. הוא קרא את הפרשה כל כך יפה ושר את טעמי המקרא מאוד יפה וזה חיזק את הצד האתני בשירה שלי". 

דמות מעולם היהדות שמשמשת מקור השראה עבורך?

"הרבי מלובביץ מעורר אצלי השראה גדולה מאוד. מבחינת השראה של דמות יהודית כמנהיג רוחני זה הוא. בנוסף, אני גם מאוד אוהב את מאמרי האדמו"ר הרי"צ של חב"ד. יש הרבה רגש בכתיבה שלו. מעבר לכך אני גם יכול לומר שהרב קוק מעורר בי השראה להמון דברים, ובין היתר לשירה. הכתיבה שלו מאוד מדברת אלי".

(צילום: אלה אורגד)

ספר על תהליך ההתקרבות שלך לתורה ולמצוות.

"הורי עלו מטוניס כזוג נשוי, והבית שלנו היה אמוני בצורה הכי תמימה ופשוטה שיש. בחגים למשל היינו מדליקים אור, והטלוויזיה הייתה על שעון שבת, אבל זה נבע מחוסר ידע. כשאחי הגדולים הגיעו לישיבות התיכוניות בהן הם למדו, והבינו שזה אסור, הם אמרו את זה להורים שלי, ואז באמת הפסקנו. אבא שלי היה גבאי בית כנסת, והיה חשוב לו להישמע להלכה.

"למרות זאת, בגיל 18 לקחתי כמה צעדים אחורה, ועד גיל 25 לא ניהלתי אורח חיים דתי. התרחקתי בגלל שהרגשתי שאורח החיים הדתי הגביל אותי מבחינה אומנותית. וגם פשוט רציתי יותר ליהנות.

"בימים ההם עוד לא הכרתי את התוכן הפנימי שיש בתורה, והמסגרות בהן למדתי עזרו לזה. כמעט הכל היה אסור, והיה לי מאוד משעמם וחונק בתוך זה. גיליתי שאני נמשך לדברים שיש בהם יותר חופש, יופי, מרחב, ולא ראיתי שאני יכול לממש את עצמי במסגרת הדתית והלכתית. היום אני כמובן יודע שאפשר למצוא את הדברים האלה בתוך התורה, ולא רק זה, אלא שאפשר למצוא אותם באופן הכי טוב ויפה שלהם.

"עברו כמה שנים, ופתאום בגיל 25 התחלתי להרגיש שהיהדות מאוד חסרה לי. אחרי השחרור עבדתי בעיקר בתחום האופנה, חשבתי שזה ימלא אותי, אבל זה לא שירת את המקום הנשמתי שלי. המוזיקה והכתיבה כן נגעו במקום הזה, אבל זה עדיין לא היה מספיק. היום אני מאייר ומצלם, ובכלל עוסק בכל מיני אומנויות, וזה גם משפיע על המוזיקה והרוחניות, אבל עדיין – זה לא מספיק.

"בתקופה ההיא, סביב גיל 25, רציתי להתפרנס ממוזיקה, אבל לא ידעתי איך עושים את זה.  ואז, בהשגחה פרטית, פגשתי את הוד דיין, לימים - השותף שלי בלהקת 'המדרגות'. החיבור בינינו היה חזק ופשוט התחלנו לעשות מוזיקה יחד. הוא על גיטרה ואני שר. הוד היה אז בתחילת התשובה שלו, ממש בצעדים הראשונים. אני עדיין הייתי חילוני, והמפגש איתו היה אחד הדברים שהאיצו אצלי את תהליך ההתקרבות.

"דיברנו המון על הדברים האלה, ובשלב מסוים הוא הציע לי ללמוד אצל ימימה אביטל. שמעתי לעצתו, והתחלתי ללכת לשיעורים שלה, ודרכם הבנתי שאני מתחיל את החזרה בתשובה שלי. הרגשתי שאני מקבל בשיעורים שלה מענה פנימי. ולאט לאט חזרתי לחיי תורה ומצוות.

"מי שמתקרב לעצמו באמת, מתקרב גם ליהדות. ובאמת בתהליך הטבעי שאותו עברתי התחזקתי יותר ויותר, וחזרתי ולאט לאט חזרתי להניח תפילין, לשמור שבת, וכו'. היום ב"ה אני מנהל אורח חיים דתי לגמרי, ומבחינה לימודית נמשך יותר ללימוד תורה החסידות".

(צילום: אלה אורגד)

ספר על חוויה משמעותית שחווית בעקבות קיום מצווה שזכית לקיים.

"כשהייתי בן 12, באחד הימים ראיתי את אבא שלי חוזר הביתה עם שופר. אני זוכר שמאוד נמשכתי לכלי הזה, ופשוט התחלתי לנגן עליו. אבא שלי החביא אותו, אבל מצאתי אותו והתחלתי לתקוע בו. באחד הפעמים שתקעתי כנראה אבא שלי שמע אותי, וחשב שאני תוקע מאוד טוב.

"כל שנה לפני ראש השנה אבא שלי היה מזמין חזן קבוע, שהיה גם בעל תוקע, לבית הכנסת הטוניסאי שלנו בחצור. בשנה שאבי הביא לביתנו את השופר קרה משהו שלא אשכח לעולם. מיד בתחילת התקיעות כולם הבינו שלבעל התוקע מאוד קשה לתקוע. הוא ניסה שוב ושוב, אבל כמעט לא הצליח להוציא קול מהשופר.

"לפתע החזן סימן לאבא שלי שהוא לא מצליח, ושחייבים להביא מישהו אחר. לאבא שלי היה מבט שמחסיר פעימה, ופתאום הוא הפנה אותו אלי, וסימן לי להחליף את התוקע. בחששות ענקיים ובלית ברירה צעדתי לעבר התיבה, והתוקע הושיט לי את השופר שלו.

"ב"ה הצלחתי לתקוע מאוד יפה וכולם היו מבסוטים. מאז, 40 שנה, כל ראש השנה אני תוקע שם, חוץ מהפעמיים בהן הייתי באומן. זה סוג של עוגן ששמר עלי. עם הזמן, התחלתי לשלב נגינה על השופר בהופעות שלי, בין היתר בלהקת המדרגות"

כמה וכיצד הקב"ה נוכח בחייך, ובאיזה אופן הוא משפיע על עשייתך?

"היום ב"ה אני יכול לומר שאני מנסה להכניס אותו לכל דבר שאני עושה. משתדל להרגיש שבכל דבר יש את המהות האלוקית. אם זה ביצירה שלי, אם זה בכל פגישה עם אנשים, בכל מה שאני אוכל ושותה, וכו'. אני משתדל להגיע להתבוננות כזאת שתנכיח את בורא עולם בכל דבר. גם אם אני מחזיק מקלות של תופים ומנגן, אני יודע שגם בזה יש אנרגיה אלוקית.

"כמובן שאני לא מצליח לעשות את זה כל הזמן, אבל אני מתפלל על זה בתפילות הכי אישיות שלי. עבודת ה' זה דבר מאוד אינטימי. אני מרגיש שהקב"ה לא נמצא ברעש ובצלצולים, אלא במקום הכי אינטימי שלך עם עצמך. וכשזוכים להרגיש את זה, זה פשוט חסד גדול. העולם הוא העלם, ולפעמים קשה להרגיש את ה', אבל אני משתדל להזכיר לעצמי את הנוכחות שלו על ידי תפילות, ברכות, מצוות, וכמובן לפני כל הופעה".

מבחינה מקצועית, האם אתה במקום בו דמיינת שתהיה?

"ממש לא. היו שנים שבהן לא האמנתי שאזכה להוציא שירים ואלבומים. זו הגשמת חלום גדולה שקרתה בזכות סיעתא דשמיא אדירה. אחד הדברים שהכי עזרו לזה לקרות הוא שפגשתי את הוד, שותפי ללהקת המדרגות, וזה היה מאוד נוח. הוד מעבד מוכשר, וגם היה לו ידע טכני. האלבום הראשון שלנו הצליח, וזה הכניס אותנו למשבצת טובה.

"היום ב"ה אני גם זוכה ללמד מוזיקה ופיתוח קול. בקרוב ב"ה אוציא אלבום סולו ראשון, וזה כבר בלתי יאומן. זה אפילו מעל החלומות. חלום שהתגשם זה לא מופרך. זה יכול לקרות. לפעמים חלומות מתגשמים. אבל כמו שאמרתי, אלבום סולו זה כבר מעבר לחלום. היו שנים שאפילו לא העזתי לחלום את זה. גדלתי בחצור הגלילית, ושם אנשים מתעסקים בעיקר בתעשייה ומפעלים. אומנות הייתה לחוגי העשרה בלבד". 

מה הדבר שהכי מרגש אותך וקשור ליהדות?

"זו שאלה קשה, אבל אגיד שאני הכי מתרגש כשאני מבין משהו בתורה וזה פותח לי את הלב. משהו שמייצר אצלי תנועה נפשית טובה ומשמחת. זה למשל יכול לקרות כשאני מתפלל על משהו, אפילו לא בצורה מודעת - אלא פשוט כשיש לי כיסופים למשהו, ואז אני רואה שהוא אכן קורה ופשוט נדהם. מעבר לכך, אני גם מאוד מתרגש כשאני כותב ומלחין שירים, ובמיוחד כשאני מלחין פסוק שנוגע בי".

לקח כואב שלמדת בחייך?

"המשבר הגדול ביותר שחוויתי בחיי קרה סביב הנישואים והגירושים שלי. זה היה ממש חורבן בית. אחד הלקחים העמוקים שלמדתי בעקבות כך הוא חשיבותה של הצניעות. היום אני מבין שלא הייתי מספיק צנוע. יכולתי לראות את זה רק בדיעבד, כי בזמן אמת כל אחד פועל ממקום תמים שרוצה להשיג את ההכי טוב עבורו. אבל כשבן אדם מסתכל אחורה הוא לפעמים רואה דברים שמזעזעים אותו.

"בהחלט למדתי שחשוב להיות צנוע, ולא לחשוב שאתה תמיד יודע הכל ושאתה הכי חכם. גם כשאתה רוצה להשפיע טוב, למשל לדבר עם מישהו על יהדות ולנסות לקרב אותו, זה חייב להיות מאוד בצניעות. צריך לראות שאתה לא שופט אותו או מנסה להשתלט עליו. צריך לבוא מהמקום של דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, שזה גם אומר לבוא מתוך צניעות כמובן.

"דבר חשוב נוסף שלמדתי מהמשבר סביב גירושי, הוא החשיבות בלהודות על האמת, לדעת איפה אתה לא בסדר, ולהיות מוכן להודות בזה. בפני עצמך ובפני אחרים. לא ליפייף את החלקים בך שצריכים תיקון. בקשר לנישואין שלי, הבנתי את זה רק אחרי מעשה. אחרי המשבר הקשה. ההשפעה של המשבר הזה מלווה אותי עד היום".

שתף בתחושת החמצה קשה בחיים וברגשות שהתלוו אליה.

"עד כה ההחמצה הכי גדולה שלי קשורה לחיי נישואין טובים וארוכים, וכל מה שמתלווה לכך. לצערי גם אין לי ילדים. יש בי כיסופים גדולים לאהבה, לזוגיות. אני מאוד רוצה לחוות מקום של אהבה אמיתית. זה חסר לי מאוד. אני מרגיש מאוד חזק את הקושי של הרווקות. ואם אתחתן, כמובן שב"ה ילדים יהיו השלב הבא. יש אנשים שמפרידים בין ילדים לחתונה, אבל לי קשה לעשות את ההפרדה. קשה לי לחשוב על ילדים לפני שאהיה שוב נשוי".

משהו שהיית רוצה שידעו עליך ולא יודעים?

"הרבה אנשים מגדירים אותי כסלבריטאי, וחושבים שאני מאוד תמיד מלא ביטחון, אבל האמת היא שיש בי תכונה חזקה של ביישנות. למרות שאני מופיע, אני לא מאלה שדוחפים את עצמם לקדמת הבמה וכאלה. לפעמים באופן טבעי אני לא כל כך ביישן, בעיקר כשאני מופיע, אבל ברירת המחדל שלי היא ביישנות.

"למשל, אני צריך שידחפו אותי לדברים ציבוריים כמו הופעות פומביות ודברים כאלה. אולי גם בגלל זה 'המדרגות' לא פרצה והצליחה בגדול. כל הזמן הייתה מעין חומה, שמצד אחד הגנה עלינו, אבל מצד שני לא נתנה לנו לפרוץ.

"ועכשיו אגיד משהו מאוד אישי. אני חושב שדווקא בבושה הזאת יש גאווה לא מועטה. כי כשבן אדם מחכה שיפנו אליו, ואם לא הוא לא יעשה את הצעד, אז הוא באיזשהו מקום תופס את עצמו כאחד שצריך להתייחס אליו באופן מיוחד. ולכן הוא לא יוזם. ואם יש לו שיר חדש, למשל, הוא לא יוציא אותו עד שהוא יהיה מושלם. ויש בזה גאווה מסוימת. כאילו כל מה שאני עושה חייב להיות יותר ממצוין".