"בבקשה תגידי לכל הרווקות שקוראות אותך, שגם אנחנו הגברים מפחדים להתחתן"

מאז שהתחלתי להעלות על הכתב את הקורות אותי בשידוכים, אני מקבלת עשרות מכתבים לתיבת המייל שלי - לא פעם גם מגברים שקוראים את הטורים. אחד מהם כתב לי לאחרונה כי הוא מבקש בכל לשון של בקשה שאקדיש טורים זהים גם לרווקים, ואנסה לעזור להם להתמודד עם אי אלו פחדים. "בבקשה תגידי לכל הרווקות שקוראות אותך, שגם אנחנו הגברים מפחדים להתחתן", הוא כותב. 

בנקודה זו שלף הקורא שלל פחדים מתיבת הפנדורה, שכשקראתי אותם הופתעתי לגלות שזה בדיוק מה שקורה בצד השני, שלנו הרווקות. אותה הגברת - בשינוי האדרת. "אני מפחד לקחת אחריות על משפחה שלימה, יודע שהרבה גברים מרגישים כמוני ובאיזה שהוא מקום מפחדים להודות בזה. כאילו, איך אני אמור לקחת על הכתפיים שלי משפחה שלימה עם כל ההוצאות הכלכליות והחיים היקרים שיש היום?".

למרות שמדובר בבחור שיש לו מקצוע די טוב ושהוא מתפרנס כרווק לא רע, לא פעם החששות הללו מצליחים לדבריו, לגבור על תחושת הלבד הקשה. "כאדם מאמין, אני יודע שהקב"ה הוא זה שזן ומפרנס לכל, ושהוא זה ששולח את כל הברכה ברגע שאדם מתחתן. ולמרות זאת, המחשבות האלה משגעות אותי לפעמים ולא נותנות לי לחשוב בהיגיון על מה שאני באמת רוצה. אז מצד אחד אני יוצא לשידוכים ועושה מה שצריך, אבל מצד שני - הפחד הזה משתק אותי, ולא פעם מביא אותי למחשבות שעדיף כבר להישאר רווק".

למה לטעת זרות איפה שיש קרבת אלוקים?

האומנם?

והרי כתוב 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו', אז איך אתה, אתם, הגברים - נותנים למחשבות שלכם להתל בכם עד כדי כך? "מה רע לי להיות רווק? יש לי הכל - עבודה, נוחות, בית, חברים...למה לי להכניס את עצמי למחויבות של עול כלכלי ואישי? למה לי לצאת מאזור הנוחות שלי?", ממשיך הבחור וכותב. 

במשך כמה ימים הלכתי עם השאלה שלו, והיא לא נתנה לי מנוח. למעשה, היא ממש הטרידה אותי... חשבתי לעצמי כמה גברים כאלה (ולא רק) יש בחוץ, שנותנים לפחדים לנהל אותם עד כדי כך שהם מוותרים מראש על מה שממילא הוכן עבורם מיום שנבראו (בת פלוני לפלוני)?! 

וגם בתוכנו הנשים, כמה מאיתנו מוותרות מראש על נישואין עם איקס או וואי - רק משום שהמחשבות שלנו אומרות לנו שזה לא יסתדר, שלא נצליח, שלא נוכל לעמוד במעמסה, שלא ושלא ושלא... אוף, די!!!

בואו נפסיק לתת דרור למחשבות שלנו, ונלמד להכניס אותם לכלים הנכונים - נגביל אותם לכלי אמונה כי אלו הכלים היחידים שבהם הן ראויות להיות. מה ייצא לנו ממחשבות של 'אני לא...', תגידו? למה לא לחשוב אני כן - כי עם הקב"ה אפשר וצריך להיות הכל. למה לצמצם איפה שהקב"ה מנסה להרחיב? למה לטעת זרות איפה שיש קרבת אלוקים? למה לפחד איפה שצריך לבטוח?

לא במקרה: למה פחד ודחף חולקים את אותן אותיות?

במשך כמה ימים הלכתי עם הפחד של הבחור הזה בלב, וזיהיתי שהפחד הזה הוא בעצם הפחד של כולנו -- פחד קולקטיבי של כל הרווקים והרווקות, שמתדפק על החלון ומדמה עצמו לעני בפתח, כדי שניתן לו להיכנס אל תוכנו המוגן. ולצערי, רבים מאיתנו מרחמים עליו ופותחין לו. נותנים לו להיכנס אל המחשבות, פורשים מפה לבנה לפניו, ומציעים לו לאכול (אותנו מבפנים כמובן).

אבל דבר נוסף זיהיתי בתוך הפחד הזה והוא שפחד זה אותיות דחף, ולא במקרה. 

מתי הפחד הופך בתוכנו לדבר אוטומטי, לכעין דחף? אם תשאלו אותי אז זה קורה כשאנחנו לא דוחפים את עצמנו מספיק לכיוון העבודה הנכונה עם עצמנו, על הפחדים שלנו. פחדים יש לכולם, זה הדחף הראשוני. זה ההילוך הראשון אם תרצו, כדי שהמכונית תתחיל לנוע... 

אבל היות ואי אפשר להישאר בהילוך ראשון כל הזמן, מתישהו צריך לדחוף את הידית כלפי מעלה, ולשלב הילוכים. הפחד הוא לא בהכרח דבר רע - הוא קיים בנו כדי שנדחוף את עצמנו לכיוון הטוב, לכיוון העלייה, לכיוון שבו המכונית שלנו תוביל אותנו ליעד הסופי שהוא קרבת השם. קח למשל את הפחד שלך לצאת מאזור הנוחות: אם לא היית משתמש בו נכונה, האם היית מצליח למצוא עבודה כלבבך או חברים או כל דבר אחר שהצבת לעצמך כמטרה בחיים?

מותר שיהיו פחדים, אסור לתת להם להחליט בשבילנו

כשם שהפחד לא ניהל אותך בתחומים אחרים בחייך - הוא לא אמור לנהל אותך בחיפוש אחר החצי השני שלך, ואם הוא כן - אז אולי זה בכלל יושב על דברים אחרים שמפריעים לך? אולי בכלל יש לך שאלות בלתי פתורות על מוסד הנישואין, ואולי פחדים ממה שראית בבית הוריך או בבתים אחרים?

אני לא יודעת איפה זה יושב, אבל מה שבטוח הוא שאם זיהית שהפחד הזה מנהל אותך רק בבואך להתחקות אחר החצי השני - אז כנראה שנדרשת לך פה עבודה אמונית מסוג אחר, ומאמץ גדול יותר בתהליך הבירור הפנימי של מי אתה ומה אתה צריך בכל הסיפור הזה. 

אולי אתה עדיין לא בשל להקים את הבית? אולי עמוק בתוכך אתה עדיין מרגיש סוג של ילד שעוד לא התבגר דיו כדי לשאת באחריות של גידול משפחה? אני לא יודעת מה זה שעוצר אותך, אבל דבר אחד אני כן יודעת - שאסור שזה ימשיך לעצור ולנהל לך את החיים.

וזה גם המסר שלי לעצמי ולכל הרווקות באשר הן: מותר שיהיו פחדים, אסור לתת להם להחליט בשבילנו ולהכתיב בשבילנו את קצב החיים הנכון. אסור לתת לפחדים להקפיא אותנו בשולי דרכים מלאות בשלג, ולמסמר אותנו לקיר מלא בתמונות יפות שאנחנו לא באמת מאמינים שיכולות להיות חלק מחיינו. 

רווקה? להצטרפות לסדנת הפייטריות של שירה כהן ב'קמפוס היהודי של הידברות' לחצי כאן 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il