סיון רהב מאיר: אנחנו לוקחים איתנו את מה שהכי חשוב לנו

חשבתי שאני יודעת אילו חנויות יש בכיכר המדינה בתל אביב, עד שהרבנית אסתר פיקרסקי הזמינה אותי לשיחה משותפת בבית חב"ד החדש והמקסים שנפתח שם. הנה רק רעיון אחד שלקחתי מהערב איתה: 

במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים שלפה מייד את התוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". מאיפה היה לה שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש, היא לא אמרה שצריך ללכת למזוודה מספר 7 שנמצאת על חמור מספר 12, ולהוציא משם תוף. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. אנחנו לוקחים איתנו ביד או בכיס או בתיק-הצד את מה שהכי חשוב ודחוף לנו, את מה שבטוח נצטרך. בכל התקופות הכי קשות, מרים האמינה בכל לבה שהטוב יגיע בקרוב, בכל רגע, והייתה מוכנה לכך. מרים, וכל הנשים ביציאת מצרים, הגיעו לרמה רוחנית גבוהה יותר מהגברים. אפשר ללמוד מהן הרבה: הן באמת ידעו שהרגע הזה יגיע, וגם עשו רבות כדי להביא אותו. היה להן ברור שהיציאה מעבדות לחירות בדרך, ממש כאן, והנה, היא מתחילה, והתוף כבר אצלן ביד.

מה ללמוד מחג האילנות?

מורה אחת אמרה לי פעם שיש ארבע מילים שמאפיינות את התקופה הזו: "אני", "כאן", "עכשיו" ו"הכל". לכן ט"ו בשבט שחל השבוע הוא אחד הימים הכי חשובים שיש. הוא יוצא נגד ארבע המילים האלה. את חג האילנות לא חוגגים באביב, אלא בחורף. לא בזמן שבו הכול כבר פורח ובשל, אלא בזמן שבו עוד לא רואים את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכל כאן ועכשיו, אלא ממתינים. כרגע צריך רק לשתול, להשקות, להשקיע, להאמין, לקוות. 

ההתבוננות הזו בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שדברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מידי, ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. זה נכון בחינוך ילדים, בזוגיות, בלימודים ובכל תחום משמעותי. בדור שבו ממתינים בקוצר רוח לראות שני "וי" כחול, אנחנו מקבלים פעם בשנה תזכורת למצרכים הכי חשובים: אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה מביאים בסוף תוצאות ופירות.

החירות מתחילה

"החופש הוא יסוד משמעותי לאדם המודרני, שרוצה להיות אוטונומי, בוחר, לא משועבד", כותב הרב אייל ורד על מתן תורה, בפרשת השבוע: "לפעמים נדמה שהדת מפריעה לחופש. היא גורם כופה, מכריח, מצווה, שריד מעולם ישן שמפריע לעולם החדש והחופשי. אלא שדווקא במוקד הכפייה, במעמד הר סיני בפרשה, אנחנו נרמזים שיש כאן סיפור עמוק של חופש. כן, כן, חופש. חכמינו אומרים לנו: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. כי מהי חירות אם לא להילחם נגד ההתנהגויות הנמוכות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו, ולנצח אותן? מהי חירות אם לא לגשת לענייני העולם הזה ולהצליח להתנהג בהם לפי ערכים אחרים, ערכי נצח? לחלק מכספך לצדקה, לעדן את היצר, לא לדבר לשון הרע, לדייק את האכילה, להיות זהיר ברכוש הזולת, להודות על האמת ועל הטעות, לבקש סליחה ועוד ועוד מעשים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם נגד כיוון התנועה של כדור הארץ ושל המציאות החומרית. אין לך חירות גדולה מזו.

"זה לא קל. גם מי שמחזיק מפה נכונה צריך עדיין לטפס על ההר. אבל התורה נותנת לנו סיכוי. שיטה שלמה, כוללת, מילדות ועד זקנה, מיחיד ועד אומה. סוף סוף יש אפשרות, יש שני צדדים. עד למתן תורה רק צד אחד השמיע את קולו. כעת, מהשבוע, נשמע גם קולה של החירות".

החבילה המיוחדת שקבלת

למה הלב שלנו הוא העיקר? עם שלם מתייצב השבוע בפרשה מתחת להר סיני, לקבל את התורה. זה אירוע ציבורי, לאומי, אבל הוא אמור להיות גם פרטי ואישי. הנה מה שאומר על כך הרב ברוך צ'ייט, ראש ישיבת מערבא: "יש עיקרון גדול שכותב רבנו בחיי: עיקר התורה תלוי בלב. האדם יכול לעשות הרבה דברים וללמוד הרבה דברים, אבל אם תשאל אותו למה הוא עושה את זה, הוא יגיד: כי ככה כולם, כי זה נחמד, כי צריך. אם הלב שלו לא נמצא שם, אם הוא לא מחובר לסיפור, אז זה לא זה. צריך לב, צריך קשר, לא לחיות על אוטומט. מסופר לנו שבקריעת ים סוף, הים לא נקרע בבת אחת. בניגוד למה שחושבים, הים נקרע לאט לאט, לכל אחד לפי קצב ההתקדמות שלו. כל אדם הלך והתקדם, והמים זזו מפניו. למה זה חשוב, למה זה משנה? כי זה מסר לכל אחד – בחיים יש ניסיונות, וכל אחד צריך להתקדם בקצב שלו, בדרך שלו, עם אמונה וביטחון, צעד אחר צעד. ככה מקבלים את התורה. לכל אחד יש נשמה מיוחדת, עבודה מיוחדת לעשות בעולם הזה. הכוחות, האישיות, הכישרון, השכל – את מה שיש לך אין לאף אחד אחר. החבילה שלך היא מיוחדת רק לך, ואיתה אתה צריך לעבוד".

למען יעריכון ימיך

"שלום סיון, זו עפרה, אמא של אבינעם בוכריס, לוחם מצטיין בצוק איתן שחלה אחרי השחרור ב-ALS בעקבות פוסט-טראומה. אני כותבת מסיאול שבדרום קוריאה. אנחנו מתחילים הבוקר טיפול רפואי ייחודי. את פרשת יתרו ועשרת הדברות נשמע כאן. באנו לפה עבור טיפול להארכת חיים, אבל בפרשה אנחנו מקבלים לדעתי טיפול להערכת חיים. כל משפט בעשרת הדברות קורא לנו להעריך את ממה ששייך לנו. הדיבר הראשון מדבר על אמונה בבורא עולם, דבר שעוזר לנו לקבל את המציאות ולהבין שהכל לטובה. בהמשך אנחנו שומעים על השבת, יום שמביע את ערכו של הזמן. אחר כך כיבוד הורים – דבר שמעיד על הערכה למי שהביא אותנו לעולם, ועד לאיסורים של לא תנאף, לא תגנוב ולא תחמוד – שגורמים להעריך את מה שיש, את מה ששלנו. אמנם השרירים של אבינעם נחלשו, אבל ההערכה שלו ושלנו כלפי החיים רק גוברת. עשרת הדברות הם חלק מהטיפול הנכון איך לחיות את חיינו, בלי לפזול לצדדים, בלי לרצות את מה שלא שייך לנו, אלא להסתכל על מה שיש ולהגיד תודה. למען יעריכון ימיך. בתפילה לבשורות טובות".