איך מגיבה אם לשישה שחולה לפתע בשחמת הכבד? ירדנה סמט בראיון מיוחד

לפני 19 שנה, כשהייתה ירדנה אחרי לידה בנה השישי, היא החלה באופן מפתיע לרזות. "אנשים החמיאו לי ושאלו אם אני עושה דיאטה, ואני לא ידעתי מה לענות", היא מספרת. "יום אחד, אחרי טיול עם התינוק, פגשתי כמה שכנות, ואחת מהן אמרה שאולי כדאי שאלך לבדוק מדוע אני מרזה כל כך. מבחינתי, היא היתה השליחה הראשונה משמים לעזור לי. הרגשתי אז טוב ומעולם לפני כן לא ביקרתי יותר מידי בקופות חולים, אבל החלטתי להקשיב לעצתה וללכת להיבדק".

גם כשכבר עשתה את הבדיקה, לא מיהרה ירדנה לחזור לרופאה ולשמוע את התוצאות. "אחרי תקופה, כשהגעתי אליה, היא אמרה שתפקודי הכבד שלי לא תקינים לחלוטין, והמליצה להמשיך את הבירור אצל רופא גסטרו", היא מתארת. "הרופא, מצידו, תלה את הדבר בגורמים שונים, ואמר שנראה לו שזה יסתדר עם הזמן". אך ירדנה המשיכה לרזות, והפעם הייתה זו אמה שביקשה ממנה לחזור ולהיבדק. "אחרי הבדיקות האלה הרופאה כבר חיפשה אותי, ואמרה לי שתפקודי הכבד שלי לא תקינים בכלל. היא שלחה אותי במהירות לבירור נוסף, ורופא הגסטרו שאליו הגעתי הפעם אמר לי להכין לעצמי קלסר, שאליו אכניס את כל מסמכי הבדיקות שאצטרך לאסוף בעתיד. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, והוא רק דאג לסדר לי תור מהיר במחלקת כבד בבית החולים".

אחרי מספר בדיקות בבית החולים, הגיעה ההודעה הרשמית מהרופאה. "היא אמרה שיש לי שחמת כבד, שזו מחלה כרונית, שאפשר לעכב את התפתחותה, אך אין לה ריפוי מוחלט. היא ניסתה לעודד אותי בכך שאפשר לחיות עם המחלה עד מאה ועשרים, וגם אם לא - אפשר לעבור השתלה. לא הבנתי מאיפה זה בא, וההלם היה גדול. בנוסף אמרה לנו הרופאה, שלא אוכל ללדת יותר ילדים, והבשורה הזו היתה לי קשה מנשוא. בדרכנו לרכב פרצנו בעלי ואני בבכי".

(צילום: shutterstock)

עם הזמן נכנסה ירדנה לסוג של שגרה, כשהיא נוטלת תרופות קבועות, ומבקרת במרפאה לעיתים תכופות. "לא חזרתי מאז לעבודה, וסבלתי מעייפות גדולה ומגרד בעור, שנגרמים כתוצאה מכך שהכבד לא מצליח לנקות את הדם. אבל התרופה עזרה מעט לגרד, והילדים התרגלו לכך שאני ישנה בצהריים".

השגרה המשיכה כרגיל, עד לתקופת הגירוש מגוש קטיף. "אנחנו אמנם ירושלמים אבל את כל החופשות שלנו בילינו בגוש, והיה לי רגש חם ואוהב למקום. הקושי הנפשי שנוצר בעקבות המצב שם, הוביל לכך שהגרד בגופי הלך ונעשה בלתי נסבל. חליתי אז גם בדלקת ריאות, והגוף שלי הלך ונחלש. הוחלט לאשפז אותי, אך לא באמת הייתה דרך לעזור לי. זה היה סבל שאי אפשר לתאר, ולא היה לאן לברוח. בתוכי עלתה זעקה מעומק הלב לה' שאני לא יכולה יותר, וכנראה שהייתי צריכה להגיע עד שם, כדי שהוא יפתח לי את הדרך לישועה".

"כמו ים סוף שנבקע, נפתחה עבורי הדרך"

ירדנה הבינה שהיא זקוקה למשהו נוסף, מלבד מה שיש לרופאים להציע לה, והחליטה שהיא חייבת לקבל ברכה מצדיק. לאחר ניסיונות תיאום רבים, היא הצליחה לקבוע תור לפגישה בבית הרב והרבנית קנייבסקי. "כשהגענו לבית הרב כל המדרגות היו מלאות אנשים ממתינים, ופתק עם רשימת שמות ארוכה היה תלוי על הדלת. על אף שקבענו את הפגישה מראש, לא ידעתי איך אני הולכת להיכנס ככה", היא מתארת. "לפתע יצא אדם מביתו של הרב, תלש את הרשימה, ואמר שיש רשימה חדשה, שבראשה הייתי אני. כמו ים סוף שנבקע, נפתחה עבורי הדרך, ועליתי במעלה המדרגות אל הבית הקטן. זה היה יום חמישי, וריח החלות של הרבנית מילא את הבית. התקדמתי במסדרון הצר, וראיתי את המיטות של הרב והרבנית מכוסות בחלות, שעתידות להתחלק בין כל הצאצאים הרבים. בזמן שבעלי נכנס לרב, סיפרתי אני לרבנית את מה שעובר עליי, והיא אמרה לי שהיא מבקשת ממני שלושה דברים: לומר כמה פרקי תהילים מידי יום, לתת צדקה, וללכת לרופא טבעי שהיא נתנה לי את שמו. דבר נוסף, שהיה החשוב ביותר עבורה, הוא שאחזור לבשר לה בשורות טובות. לפני שנפרדנו היא נתנה לי חיבוק, מלא בריח חלות של שבת, ומלא אהבה".

כשהגיעה ירדנה לרופא המדובר, הסתבר שהוא שמעולם לא טיפל במקרה כזה. "הוא בדק זמן רב במחשב, ואז נתן לי רשימה ארוכה של דרישות תזונתיות, ואמר שמדובר במחלה לא פשוטה, הדורשת טיפול עמוק", היא מספרת. "אמרתי לו שאולי אם הייתי בנופש בשוויץ, הייתי יכולה לעמוד בזה, אך כאמא לשישה ילדים, שצריכה לנהל בית ומשפחה, הדבר הוא לא בכוחותיי. בכל זאת, הבנתי שאין לי ברירה, רק שהיה אז חודש אדר ולא נראה לי מתאים להתחיל בפורים. בפסח בכלל לא היינו בבית, ולכן החלטתי לדחות את הדיאטה לאחרי החג". כשהגיע חודש אייר, הבינה ירדנה שאין יותר לאן לברוח, והלכה לקנות את מכונת המיצים הטובה ביותר בשוק. "אחרי הקניה קפצתי לביקור אצל ההורים שלי, ואמא שלי אמרה 'רצית שוויץ, יהיה לך שוויץ'. נפתח אז בצפון מקום חדש, שבו טיפלו בחולים בעזרת תזונה בריאה, והיא החליטה לממן לי את השהות היקרה שם". אחרי יומיים במקום, כבר הרגישה ירדנה טוב בהרבה, והבינה שלא משנה מה יהיה, היא נשארת שם כמה שתוכל. "במהלך השהות במקום הייתי בטיפול רגשי, ושם שאלו אותי מה ארצה לעשות לאחר שאבריא. אני לא יכולתי לחשוב בכלל על מצב כזה, ואמרתי שאני רק רוצה להיות בריאה וזהו. אחרי שחייבו אותי לחשוב בכל זאת, אמרתי שאני רוצה לעשות סעודת הודיה, להודות לה' על הנס שעשה לי".

כשחזרה ירדנה לביתה, מצבה שוב נעשה קשה, והוחלט להכניס אותה לרשימת ממתינים להשתלת כבד. "התור הוא ארוך, ודורש ביקורים תכופים בבית החולים לצורך בדיקות", היא מספרת. "אך אז גילינו שיש לנו ביטוח לניתוחים בחו"ל, וניסינו לממש את האופציה. חברת הביטוח אמנם הערימה עלינו קשיים רבים, אך לבסוף הצלחנו לקבל את מה שהיינו זכאים לו. נכנסתי לרשימת המתנה חדשה בארצות הברית, תוך כדי שאני מוותרת משום כך על תורי בארץ".

"אמרתי לעצמי שאם זה רצון ה', אני מורידה את הראש ומקבלת באהבה"

כשהגיע הזמן לנסוע לארצות הברית, החליטה ירדנה שאם כבר היא נוסעת, היא תהנה מכך עד הסוף. "נסענו לדיסנילנד, עשיתי קניות, והחלטתי לשמוח למרות הכל. גם כשהיינו בארץ, השתדלתי לשמח את עצמי בכל מיני דרכים. כשנפתח קניון חדש בצמוד לבית החולים פה, הייתי הולכת לבקר בו הרבה, כדי להפיג במעט את הקושי שבאשפוז", היא אומרת. "התכנון בארצות הברית היה שאגיע לעשרה ימים של בדיקות, ולאחר מכן אחזור לארץ, אך באופן מפתיע הודיעו לי שכדאי לי להישאר, מכיוון שההשתלה כנראה תהיה בחודשיים הקרובים". לאחר התייעצות עם הרב פירר, וברכה מהרב מרדכי אליהו, בישרו ירדנה ובעלה לילדיהם שהם נשארים בחו"ל. "התגוררנו אצל משפחה שאירחה אותנו, ופתאום הפכתי מאדם שנותן ומתנדב, לאדם שצריך לקבל. זה לא היה קל, אך אמרתי לעצמי שאם זה רצון ה', אני מורידה את הראש ומקבלת באהבה. הודיתי לה' גם על הנתק מהארץ, מכיוון שאמנם התגעגעתי מאד הביתה, אך יחד עם זאת, לא היה לי בית לנהל, ויכולתי לנוח ולדאוג לעצמי. היינו במקום שנמצא קרוב מאד לים, וגם על כך אמרתי הרבה תודה, שכן הביקורים בחוף נתנו לי הרבה כוחות נפש. גם בתקופה הקשה הזו, ראיתי איך הקב"ה נותן לי הרבה מתנות".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עבר חודש וחצי, השתלה עוד לא נראתה באופק, ופסח התקרב. "המשפחה שהתארחנו אצלה הייתה אמורה לנסוע לחג, לא ידענו מה לעשות, והתגעגענו מאד הביתה", היא מספרת. "אחד העובדים בבית החולים, שהיה יהודי שומר מצוות, זכה להיות שליח טוב משמים. הוא ביקש באופן מיוחד שישאירו אותי ברשימת ההמתנה להשתלה, ויחד עם זאת, יאפשרו לנו לחזור לארץ רק לחג. בבית החולים החליטו לקבל את הבקשה, וזכינו להגיע להפוגה קצרה בביתנו".

כשהגיעה שוב לארצות הברית, המשיכה ההמתנה הארוכה להשתלה, שחרגה כבר מזמן מגבולות החודשיים. "הגיע ראש חודש סיוון, התערינו כבר בקהילה המקומית, ונשות המקום החליטו לעשות סעודת אמנים לכבודי. התרגשתי מאד, ותחושה שקיננה בתוכי גרמה לי לבקש מבעלי שיגיע באופן מיידי לחו"ל", היא מתארת. "בחג השבועות הוא חשב ללכת ללמוד בלילה בבית כנסת רחוק מעט, אך אז החליט להישאר במקום קרוב יותר. במהלך אותו לילה, התקשרו לבשר לי שעליי להגיע באופן מיידי לבית החולים לצורך השתלה".

גם כשהגיעה לבית החולים, התעכבה ההשתלה עקב סידורים בירוקרטיים. "לקח זמן רב עד שהכניסו אותי לניתוח, ובינתיים הכבד המיועד להשתלה כבר עמד למות, והרופא חשב לבטל את הכל. באותם רגעים הרגשתי קרבת אלוקים עוצמתית מאד, ואמרתי לקב"ה 'אתה יודע מה הולך לקרות כאן, ורק אתה תחליט אם אכנס לניתוח או לא. אתה השולט, לא הרופאים ולא האחיות, רק אתה פה'. הרגשתי חזק מאד את ההכנעה הזו לרצון ה', וכשהגיע פסיכיאטר לדבר איתי, כפי הנהוג לפני ניתוח, אמרתי לו שאני לא יודעת מה עושים במקום כזה אנשים בלי אמונה".

"ברכת המזון כמו זו שבירכתי אז, מעולם לא היתה לי"

ההשתלה, שבוצעה לבסוף, עברה בהצלחה, אך גם אחריה, לא היה ברור עם הגוף יקלוט את האיבר החדש. "בתחילה היו לי כאבים קשים מאד, לילות שלא ישנתי, ומה שניחם אותי אז היה תכנון של מסיבת ההודיה שלי לפרטי פרטים. דמיינתי את כל מה שיהיה שם, האוכל, המוזיקה, אפילו את הצבעים של המפיות, וזה מה שנתן לי כוח להמשיך הלאה", מתארת ירדנה את מה שנתן לה כוח. פעמיים ניסה גופה של ירדנה לדחות את הכבד, אך בחסדי ה' הצליחו למנוע את הדחיה. "באחת הפעמים, קבעו לי בדיקה לצהריים, והייתי צריכה להיות לפני כן בצום. הבדיקה נעשתה לבסוף רק למחרת, וכשאכלתי לאחריה סנדוויץ' פשוט עם עגבניה, הרגשתי עד כמה האפשרות לאכול היא מתנה. ברכת המזון כמו זו שבירכתי אז, מעולם לא היתה לי".

מאז, זכתה ירדנה לחזור לאורח חיים נורמטיבי כמעט. "חזרתי, כמובן, לבשר לרבנית קנייבסקי את הבשורה, ועשינו גם סעודת הודיה גדולה, כפי שלא תיארתי לעצמי מעולם שיקרה. אני חוגגת מאז שני ימי הולדת, אחד ביום שנולדתי, ושני בחג השבועות, ביום ההשתלה. כיום, גם כשאני הולכת פעם בכמה חודשים לביקורת בבית החולים, אני לא נשארת לחכות במחלקה הקודרת, אלא שוב - הולכת לעשות סיבוב בקניון הקרוב ולשמח את עצמי".

"במהלך הדרך", היא מסיימת, "ראיתי איך הקב"ה שלח לי הרבה מאד שליחים טובים, שעזרו וקידמו אותי לקראת הישועה. לאחר שהבראתי, הרגשתי צורך חזק מאד לפרסם את הנס, והחלטתי שכחלק מזה, אלך ללמוד משחק, כך שאוכל לספר את הסיפור שלי בצורה טובה יותר. במהלך לימודים אלו נחשפתי גם ללימודי שירה, ושם התחילו לעלות לי שירים עם לחנים. פתאום יצאה ממני יצירתיות, שכלל לא ידעתי היא קיימת, ועבורי זו מתנה שקיבלתי, דווקא בעקבות הדרך שעברתי. זכיתי ליצור מופע עם שירים, וגם הצגה על הסיפור שלי, שאני עדיין עובדת עליה".

"כשאדם עובר דבר כזה", היא ממשיכה, "חשוב לזכור שיש בורא לעולם, שמשגיח ויודע בדיוק מה עובר עליו. הוא לא שוכח אותנו לרגע, והכל מתוכנן אצלו לפרטי פרטים. לפעמים לא מרגישים זאת, אבל הוא שם, ויש פעמים שאחרי הישועה גם זוכים להבין למה כל זה קרה. בכל אופן, גם כשקשה, חשוב להיטיב עם עצמנו, כי הקב"ה לא עושה איתנו חשבונות, אלא מתנהג ברחמים, ורוצה שיהיה לנו טוב".