על קיצוניות ומלחמות: לך תתווכח עם מישהו שמשוכנע שהוא גלגול של פנחס...

זכה דורנו, וכיום רבו המבקשים לזכות את הרבים, ולהודיע לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. דורנו הצמא והרעב לשמוע דבר השם בולע בשקיקה כמעט הכל. דא עקא, נתקלים אנו בשנים האחרונות בתופעות שלא שערום אבותינו, שרב נזקם על תועלתם. למשל, כאשר כותבים ומפיצים דברים שאינם בדוקים ומבוררים די הצורך, באמונות ודעות, בהשקפה או בהלכה, והקוראים - בעיקר מהציבור הכללי - עלולים להיכשל ולהתבלבל. הקולר תלוי בצווארם של הכותבים או המעתיקים בחוסר התבוננות, ויש באמתחתי דוגמאות למכביר כיצד נגרמו טעויות של ממש ליהודים שסמכו לפי תומם על מה שקראו.

יש תופעה חמורה הימנה: אנשים שלא קראו ולא שנו ולא שימשו חכמים כל צרכם, רואים עצמם מגוייסים ברמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם למען "הצלת הדור", מקהילים קהילות ברבים, מדפיסים מנשרים ועלונים, מריעים בקרנא ומשרוקיתא ומייללים בקול מר כשופר על פרצות הדור. חסר על מה?! צניעות, תקשורת לא כשרה, כשרות, והרשימה ארוכה... הכוונות אולי טהורות, והנושאים אכן חשובים ומקודשים. הבעיה היא שלפעמים המעשים והסגנון לא רצויים כלל וכלל. וכיום, שכמעט לכל אדם יש אפשרות להקליט, לצלם, להסריט ולשלוח דבריו על פני חוצות, אוי לעיניים שכך רואות, כיצד פירות בוסר שלא נתבשלו כל צרכם הופכים למשפיעים ולמוכיחים בשער. המסרים שלהם בעייתיים בעליל, גם בתוכן, גם בצורה, גם בסגנון. נחסוך בדוגמאות מפני כבוד האכסניה, אך טלו למשל את אותם מטיפים שמרבים לדבר על צניעות וקדושת המחנה, ומה נואלו כשהם עושים זאת בשפה ובנימה הכי רחוקה מכך, וד"ל, ואכמ"ל.

אשרי עין ראתה דברי המלבי"ם (שמואל א', ט"ו), וזל"ק: "כי מצוות ה' יבדלו ממצוות בני אדם, שדי אם ימלא תכלית העיקרי המכוון, הגם שלא ידקדק בפרטי המעשים ובאמצעיים, כל שהשלים התכלית די, באשר תכלית מצות בני אדם ידוע. לא כן במצות ה', אשר גם הפרטיים והאמצעיים המה תכליות מכוונות לעצמם, שהוא שישמע בקול ה' כפי מה שציווה בכל פרט ופרט, לא יוסיף ולא יגרע דבר, ולא יתחכם כי עמד על תכליתם ויוכל לעשותם באופנים אחרים, כי אז לא שמע בקול ה' כפי מה שציוהו!".

להפוך את העולם – במלחמות "קודש" כביכול

מצוי הדבר בעיקר באותם חדשים מקרוב באו, שלא חונכו מילדותם על מבועי התורה, שלא באשמתם, לא כתתו עצמם כהוגן בעמלה של תורה בישיבות הקדושות ובכוללים, והשקפתם טרם בהירה ונהירה להם כל צרכה. רק טעמו וראו את האור כי טוב, ובליבם מתחוללת בעירה עצומה לתקן עולם במלכות ש-די, או להפוך את העולם (המוקדם מביניהם). הם פוסעים על ראשי עם קודש ויוצאים לפעולה. כיון שאינם מכירים מקרוב את דרכי המלחמה וההתמודדות מול אחינו התועים, ומול הדברים הטעונים תיקון, ולא בקיאים בניואנסים דקים ועדינים - הם פועלים בסגנון ובשפה מסוימת הרחוקים מדרכה של תורה שנות אור, או מבעירים אש זרה אשר לא ציווה ה' ומעוררים מחאות בקיצוניות יתירה.

צפו בדברי הרב זמיר כהן על קיצוניות ללא אחריות:

ולא זו בלבד שאינם מועילים, אלא שגם גורמים נזק כביר שקשה מאוד לתקנו, ודאי כלפי אחינו הרחוקים, וגם כלפי הקרובים, כי אם מבזבזים תחמושת בלי אבחנה על מלחמות סרק, ואם נוהגים בכוחניות ובחוסר תבונה - אזי כשבאה שעה שבאמת יש על מה להילחם - הציבור כבר מתייחס בקרירות ובאדישות. לא בכדי אנו מוזהרים ועומדים: "אם עם הארץ חסיד - אל תדור בשכנותו!" (שבת סג ע"א). זה לא רק מסוכן רוחנית, זה עשוי להיות גם מסוכן פיזית. לך תתווכח עם מישהו שמשוכנע שהוא גלגול של פנחס קנאה...

לדידם של הללו, כל הדרכים כשרות: החל מרמיסת הלכות פסוקות ומפורשות, על משמר העמידה על דקדוק ונדנוד של ספקי חסידות; עבור בזלזול בחכמים, הלבנת פנים וגרימת מחלוקות מיותרות; וכלה בפגיעה בפעולות חשובות וביוזמות מעולות בגלל צל הרים הנדמה להם כהרים. הם לא בודקים כהוגן לפני שהם עולים להתקפה, ולא מסוגלים להכיל בשכלם הצר שיש מקומות שעלינו להציל מה שאפשר להציל, ולהעמיד אלטרנטיבה כשרה מול הרע המשתולל, ולא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא. הכל כפי ראות עיני המורים היושבים כסאות למשפט, ואין לך אלא שופט שבימיך. אך לשיטתם, יקוב הדין את ההר, וחובה "קדושה" להשליך את התינוק עם מימי האמבט. באמת, אמרו חכמי המוסר, יכול אדם לשוב בתשובה מעבירות שבידו, לשנות את לבושו ואת מראהו החיצוני לחלוטין. אך מבחינת מידות רעות והרגלים רעים - להישאר רחוק רחוק כשהיה. וככזה, עלול הוא להמיט אסון על כל הסביבה. כי מעתה הפך בעל כרחו, ובוודאי בעל כורחנו, למייצג הציבור התורני. וכשאינו נוהג כשורה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, הרי שהוא מחלל שם שמים, ומרחיק מתקרבים פוטנציאלים.

כאשר מנסים להעיר למוסר אזנם: "אל נא אחי תרעו, לא ברעש ה' ולא באש ה', הניחו את המלחמות ואת הנהגת הדור לגדולי ישראל מלומדי המלחמה המתווים לנו את הדרך, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול!", תשובתם כמו מוכנה מראש: "שרים עצרו במילים, ומקום הניחו לנו מן השמים להתגדר בו". ויש מרהיבים עוז להלעיז ברוב חוצפה ורמות רוחא שכביכול מעלימים ומטעים ח"ו את גדולי ישראל, והאמת ידועה רק להם, ואף מצטטים מכמה ספרים קדמונים שכבר ניבאו שכך יארע. ואם לא היו פוסלים במומם - החרשתי. מה לעשות שהם עצמם הולכים ומספרים סיפורי בדים שלא היו ולא נבראו, ומנסים להכריח (אין מילה אחרת, ועיני ראו) ולכפות בפראות את דעתם, כדי שיצטרפו רבים וטובים לחרם שהכריזו על פלוני ולמחאה באלמוני.

חובת ההדרכה השפויה במסגרת חזרה בתשובה

ודע, שהרבה תלוי הדבר בטיב ההנחיה וההעמדה לה זוכים אותם מתקרבים יקרים. טלו לכם, דרך משל, את ישיבת "אור החיים" בראשות גדול מחזירי התשובה, מורנו הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א. עוד מהיותי מסתפח ומצטרף בילדותי למו"ר אבי שליט"א כשכיהן כראש כולל שם, עיני ראו ולא זר כיצד באמת מקיימים שם בהידור: "והעמידו תלמידים הרבה" - לא רק בכמות אלא בעיקר באיכות. העמדה מהמסד ועד הטפחות. צעד אחר צעד: תורה, תורה, ועוד תורה, יחד עם קב חומטין מלא וגדוש של מוסר ועבודת המידות, כשגדול עומד על גביהם, ובעוצמתו התורנית ובמאור פניו המפורסם משמש להם מגדלור ומצפן. אין שם קיצורי דרך ולא קפיצות לגובה. עד שהקנקן לא מתמלא עד גדותיו – אינו יוצא לחלק שלל לאחרים. ושמעתי באומרים לי, שיום אחד ראה הגר"ר אלבז תלמיד חוזר בתשובה טרי יחסית, שהחל לגדל זקן. ויצו עליו במפגיע: "בני! לך וגלח את זקנך!". "כבוד הרב", תהה הלז בביישנות, "צינורות השפע, מה יהא עליהם?!", ויענהו הרב: "תלמד הרבה ותעבוד על עצמך הרבה, עד שהזקן כבר יפרוץ מאליו מהלחי...". ודברי פי חכם חן.

הרב ראובן זכאים

גם בישיבתו המופלאה של הגאון רבי זמיר כהן, "היכל-מאיר", בה אני זוכה למסור שיעורים מפעם לפעם, ראיתי ונתון אל ליבי שקיים בישיבה כלל ברזל: בשום אופן אין מניחים לכל בחור הבא מקרוב לשנות לבושו כבן ישיבה ולחבוש כובע לראשו, אלא הכל נעשה בהתייעצות עם ראש הישיבה הידוע בחכמתו ובהבנתו את הדור, היודע לקחת בחשבון את כל הרקע וכל הנסיבות, להבחין מתי השעה כשרה והבחור אכן בשל לעשות את השינוי. הזקן והלבוש עלולים להטעות את הסביבה, וגרוע מכך - את הנוהג כך בטרם עת, החש עצמו מול המראה ומול הסביבה כרשכבה"ג, טרם תיקן את פנימיותו ואת מידותיו. וכלל גדול אמרו חכמינו: "איזהו חכם, המכיר את מקומו!".

זכה הדור וכמעט בכל בית יש חוזר בתשובה במעגל הקרוב או הרחוק, וכלשונו של רבינו הגר"ש בעדני שליט"א: "אין בית אשר אין שם חי!". ב"ה, פעמים רבות האח או בן הדוד שחזר משמשים דוגמא ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם שבים עוד ועוד מבני המשפחה לכור מחצבתם, ואף מצינו הורים שחזרו בעקבות בניהם לקיים מצוות, מה שנאמר: "והשיב לב אבות על בנים" וגו'. לעומת זאת, יש בתים אחרים שאחד מהם שב בתשובה, ואדרבה - חלה תפנית לרעה, ונגרם ריחוק וסלידה מיהדות לכל המשפחה. והדבר פלא, הלא מטבע הדברים, כשרואים כמה מאושר אדם שזכה והתקרב, הכל חפצים להיות כמוהו?! קל להניח הנחה פשוטה שהשאור שבעיסה מעכב, נכון. אך בל נתעלם מכך שלא תמיד זו הסיבה היחידה, אין זאת אלא שיש ליצר מספיק נציגים טובים בלבוש דומה לשלנו. והגם שלגבי אותו מתקרב הוא איכשהו התייאש והרים ידיים, הוא יעשה הכל שלא ימשכו אחריו, ולפעמים אפילו יעבוד איתו בשיתוף פעולה. ואדרבה, ייתן לו להתקדם להתקדם ולהעפיל, וכל זה כדי להפוך אותו לכלי עוצמתי יותר, אשר בהתנהלות לא נכונה מול סביבתו יגרום להרחיק יותר ויותר לבבות משמירת התורה והמצוות.

קיצוניות הלכתית, שאין בינה לבין הידור בהלכה שום קשר

בפרט שמחוסר הכוונה והדרכה, לא רבים יחכמו לשמש שגרירים טובים של היהדות. הם נוהגים בקיצוניות הלכתית, שאין בינה לבין הידור בהלכה שום קשר, ומלחיצים וכופים את דרכם על אחיהם ואחיותיהם ואף על הוריהם. סבורים הם בטעות שיש עליהם חובת "הוכח תוכיח" בכל מקרה, ורצוי בכמה שיותר חרון אף אש ותימרות עשן. יש ששבים בתשובה דרך רבנים וישיבות נפלאות, אך הן לא מתנהלות על פי המסורת והמנטליות היחודית של אבותיהם ולאור פסקי רבותיהם של השבים, והם מנסים להנחיל דרך זו גם בביתם שלהם, ותחת אשר יאהיבו שם שמים על הבריות - הרי הם משניאים ומחטיאים ח"ו. לפעמים גם הם עצמם נשברים לבסוף, בראותם שרק הפסידו את משפחתם ואת ביתם. חזקה על קוראינו הנאמנים, שמבינים היטב שאין הכוונה להקל ראש אף בקוצו של יו"ד ממה שנאסר בהלכה. כוונתי לדרך, לנימה, לצורה, וגם לעורר על הצורך הכביר להכיר את המטריה ההלכתית, ולדעת שאם יש על מי ועל מה לסמוך - אל תעירו ואל תעוררו.

וכמו שסיפר לאחרונה מרן הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א בשיעורו הגדול בלוויין (מוצ"ש פרשת בא): "לפני כמה שנים הזמינו אותי לבוא לנתניה בשבת מטעם ארגון ערכים לבעלי תשובה שכבר נמצאים בתוך עולמה של תשובה. בעלי תשובה מתחילים מדברים איתם בענייני השקפה, אני לא מבין בזה: העולם עגול וכו'. אלו כבר היו בעלי תשובה ותיקים, וצריכים היינו לחזק אותם בהלכה. שבת שלימה מסרנו להם שיעורים בהלכה. היה עמדי תלמיד אחד, תלמיד חכם שיש לו מענה לשון, והוא נתן להם שיחה. כשיצא החוצה, יצאה אחריו אשה, ואומרת לו: 'כבוד הרב! תודה רבה על השיחה שלך, אבל שתדע דבר אחד, בת אחת שלי חזרה בתשובה, אך יותר בשום פנים ואופן לא אתן שיחזרו בנותי האחרות בתשובה!'. הוא נבהל: 'מה יש?! לא טוב לחזור בתשובה?!'. והיא הסבירה: הבת הזו שחזרה בתשובה, משגעת אותי. באה לשבת אצלי, פותחת ביום שישי את כל הבקבוקים של הקולה, וכל הגזים יוצאים... פותחת את השימורים בשבת, כמו טונה בסעודה שלישית, עושה חור למטה חור למעלה וכל השיש נהיה שמן. היא לא אוכלת בשר, רק העדה החרדית. כאילו הכשר העדה החרדית ירד מן השמים. לא קניתי העדה החרדית, לא אוכלת. קניתי כבר לנדא, קניתי כבר מחפוד, לא טוב?! בישלתי כבר, הכנתי כבר, והיא לא אוכלת. אני מחלקת שקיות במבה לנכדים, היא מביאה צלחת ומצווה אותם לרוקן את כל התכולה לצלחת, שלא תיחשב פתיחת השקית כעשיית כלי. משגעת אותי. לא רוצה שאחיותיה יחזרו גם כן בתשובה!'.

"השיב לה תלמידנו: 'הבת שלך חזרה בתשובה כנראה דרך רב מחמיר. אם היתה לוקחת ילקוט יוסף - היתה רואה שלא כל דבר אסור. נכון שלא נתיר כל דבר, מה שאסור אסור! אבל יש הרבה דברים המותרים, ובתך מחמירה ומקשה עליכם מחוסר ידיעה'".

תדיר יהיו לטוטפות בין עינינו דברי חז"ל (יומא דף פו ע"א): "אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר!".