הרב זמיר כהן - מלא אהבה: ביקורת שלא פוגעת, אלא רק אוהבת

ביקורת עניינית ללא הגדרה פוגענית

ישנה ביקורת המבקרת באופן ענייני את המעשה השלילי שנעשה על ידי הילד (אסור לקחת ממתק מהארון ללא רשות!), וישנה ביקורת המגדירה אותו כילד בעייתי (לקחת ממתק בלי רשות? אתה גנב!).

כאשר מבקרים בצירוף הגדרה פוגענית, מלבד זרעי הריחוק הנזרעים באותה שעה בלב הילד מהוריו, עד כדי התפתחות סלידה ושנאה – עם הזמן -  כלפיהם, יש לדעת כי נפשו העדינה והתמימה של הילד גורמת לו לא פעם להאמין ולהפנים את הגדרת אישיותו, ולהתנהג בהתאמה מליאה אליה! שהרי האדם המבוגר ובעל הניסיון: אבא, או אמא, או המורה, גילו לי שאני כזה!

כך למשל ילד השומע מהוריו את המילים: "אתה ילד חסר דעת ללא טיפת שכל, איך עשית דבר כה טיפשי והרסת את כל מה שבנית / שבניתי שעות רבות?". "אתה פשוט ילד שקרן. אי אפשר להאמין לך אף פעם". "מה לעשות? כבר ראיתי כמה פעמים שאינך ילד מוצלח".

גם שיטת ההכללה המצויה בדברי הביקורת של הורים כה רבים, נוראה והרסנית: "אתה יודע רק להתלונן". "אף פעם אינך דובר אמת!" "תמיד אתה שובר כל דבר שאתה נוגע בו". "לעולם אי אפשר לסמוך עליך שתשמור על אחיך הקטן אפילו רגע אחד".

אך האמנם? האם אף פעם לא אמר דבר מלבד תלונות? האם לא קרה שדיבר אמת? האם באמת שבר כל דבר שנגע בו? האמנם אי אפשר לסמוך עליו רגע אחד בשמירה על אחיו הקטן?

ההורה ישיב בוודאי: "ברור שאיני מתכוון עד כדי כך!"

אך את הכוונה הזאת רק ההורה יודע, לא הילד. הוא מאמין למילים הנאמרות בדיוק כפי שהן נשמעות לאוזניו, והן גורמות לו להתקומם נגד ההכללה ולבטל במחי יד את הביקורת הנעשית מעתה כולה שקרית מבחינתו, או מאידך להזדהות עם התווית שהודבקה לו שלא כדין. או אז הוא עלול להיות בדיוק כזה, גם אם עד עתה מצבו לא היה חמור כל כך!

יש לזכור שהאדם נמשך להתנהג כפי דימויו בעיני סביבתו. אם מעניקים לו את התחושה שהוא אדם חיובי וטוב, הוא יתאמץ להצדיק את הדימוי החיובי. ואם להיפך, הרי דימוי זה עלול מאוד להפכו לאדם שלילי, גם אם לא היה כזה עד עתה.

וכמו הפתגם הידוע, הטומן בתוכו סוד הטמון בנפש האדם:

"אינני מתנהג בצורה בה אני חושב שאני, ולא כפי איך שזולתי חושב שאני, אלא כפי מה שאני חושב שזולתי חושב שאני"...

ומה מגלה לילד מה הוריו ומחנכיו חושבים עליו, יותר מאמירתם המפורשת?

ובפרט שהמילים השליליות גורמות לילד  לאבד את החשק והמוטיבציה להשתנות. שהרי כאשר הדימוי העצמי של הילד נמוך, נוצר בו קושי רב לתקן ולשפר את מעשיו. הוא חש בליבו כי רק שקרן הוא, וכיצד מעתה יוכל להפוך לאיש אמת, והלא שקרן הוא...

ביקורת מלאה באהבה

תנאי נוסף בביקורת כלפי ילד: על ההורה או המחנך לשלוט ברגשותיו בעת הנזיפה, ולחוש בלבו אהבה מליאה כלפי הילד באותה שעה כבכל שעה אחרת. יש לזכור שדיבור מלב מלא אהבה יהיה מנוסח נכון, וגם טון הדיבור ושפת הגוף יעבירו את המסר באופן שרק יועיל. 

יסוד זה נרמז בתורה בדברי משה רבינו בעת שנזף באלעזר ואיתמר בני אהרן. ככתוב (ויקרא י, טז-יז):

"וְאֵת שְֹעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, וְהִנֵּה שֹרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?!"

ברובד הרמז של פסוק זה, אנו מוצאים בראשי תיבות של הפסוק: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ", את המילים: מלא אהבה.

גם כשקצף משה רבנו עליהם, ככתוב: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר", היה לבו מלא אהבה כלפיהם.

ואכן, אם ההורה והמחנך שוכחים בשעת הכעס את אהבתם לילד ורק מטיחים בו את זעמם, עלול הוא מאוד לקלוט רק את הזעם שבדבריהם, ולהיות בטוח כי תמיד הוא שנוא בעיניהם, וכל מילות האהבה שנתנו לו בזמנים אחרים היו רק מהשפה ולחוץ. ואם חלילה מגיע הילד למסקנה כזאת, התוצאה תהיה נוראה והרסנית. אולם כאשר הלב מלא אהבה גם בעת התוכחה, הילד יחוש בכך היטב. הוא אמנם יחוש לא בנח מעצם התוכחה, אבל לא יפתח ריחוק מהוריו וממחנכיו.

סיום שיחת הביקורת

לאחר שיחה קצרה ונכונה עם הילד על מעשהו השלילי, במהלכה הבין היטב כי דווקא משום שהוא ילד אהוב והוריו חפצים בטובתו, הם משוחחים אתו כעת על מה שהיה ומדריכים במצופה ממנו בעתיד, יש לתת לילד הרגשה ברורה כי בסך הכל אנו סומכים עליו ויודעים שהוא ילד נפלא. דבר הבא לידי ביטוי במבט המביע הערכה ואמון ובחיוך לבבי החותמים את השיחה, ובגילאים מתאימים גם בטפיחה חברית על השכם.

הבעת אמון זו מעניקה לילד חשק ומוטיבציה רבה להשתנות, וכוחות שהיו חבויים עד כה בנפש הילד מתגלים לפתע ומסייעים לו לבצע את הנדרש, עד לשינוי המיוחל.

חשיבה טרם התגובה

בניגוד לנטייה הטבעית להתפרץ בזעם בעת התנהגות שלילית של הילד, בפרט כשביצע מעשה חמור, יש לעצור לרגע ולחשוב היטב כיצד נוכל להגיב כראוי באמצעות מיקוד הנזיפה במעשה שעשה מבלי לבזות ולהשפיל את הילד, ומתן הדרכה עניינית וברורה שכך לא נוהגים אלא כך.

יש לתת את הדעת על כך בפרט בעת התעוררות זעם פנימי העומד לפרוץ החוצה. אז, כאמור, קיימת נטייה להפריז במילות הנזיפה, להגדיל את נפח ההתרחשות המכעיסה, ולהשתמש במילים: "תמיד אתה עושה את ההיפך מהנכון!", אך האמנם תמיד הוא עושה את ההיפך מהנכון...?!

בדרך-כלל, פנים עצובות או מאוכזבות של ההורה, יועילו הרבה יותר מהתפרצויות של כעס וזעם. אם כי לעיתים נדרשת הבעת פנים כעוסה שתבטא את חומרת המעשה שנעשה, אולם תמיד יהיה זה "כעס הפנים" ולא "כעס הלב". וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ג): "יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס".

דברים אלה מקבלים משנה תוקף בילד פיקח ומרדן. בילד כזה, גערות ונזיפות זועמות החוזרות ונשנות מתוך יציאת ההורים מכליהם, משדרות לילד חוסר שליטה במצב. אולם כאשר רוב השיחות עם הילד מתבצעות בסבלנות בזמנים בהם הילד רגוע, והן פונות מלב אוהב וכואב ללבו ולשכלו, ורק מיעוטן נאמרות בהבעת פנים כעוסה בזמנים בהם קיים הכרח לבטא את חומרת המעשה שעשה, סופן של שיחות אלה להניב פירות חינוכיים טובים ויציבים, שילוו את הילד בכל ימי חייו.

מתי עדיף לשתוק

כלל גדול לימדונו חז"ל בתלמוד (יבמות סה ע"ב), בכל הנוגע לביקורת ותוכחה:

"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

מהו "דבר שאינו נשמע"? אין הכוונה כמובן לאדם הסובל מחרשות פיזית, אלא למסר שאינו נקלט באוזנו של הטועה, כאילו הוא חרש שאינו שומע מאומה.

מדברי חז"ל אלו יש ללמוד שני יסודות בתוכחה.

1. לא כתוב שדבר שאינו נשמע פטור אתה לאומרו, אלא השותק באותה שעה ואינו אומר את דבר התוכחה, מקיים מצוה! וראה שם בתלמוד שיש אומרים שלא רק שמקיים מצווה, אלא חובה מוטלת עליו שלא יאמר.

והסיבה פשוטה. אמירת דבר תוכחה שידוע מראש שלא יישמע, לא רק שאין בה תועלת, יש בה נזק.

2. אם ידוע לך שכאשר תאמר את דבר התוכחה, הוא אמנם לא ישפיע עתה, אבל הוא יישמע במוחו של החוטא, ועוד יבוא יום שהוא יפעל את פעולתו ויועיל, מצוה עליך לומר את דברי התוכחה. שהרי זהו בכלל דבר 'הנשמע'.

לפיכך, גם בחינוך ילדים, ובפרט כשמדובר בילד בגיל ההתבגרות, יש לבדוק היטב בטרם אמירת דברי הביקורת, אם תוכחה זו אינה בגדר 'דבר שאינו נשמע'. ואם כן, על אף הלב הבוער הדורש אמירה, יש לשתוק ולא לומר. שהרי אמירה זו, שנועדה אך ורק לפרוק את לחץ ההורה, רק תזיק למטרה המיוחלת, ולכן מצווה שלא לומר.

רק אם על פי הנראה אמנם כעת אין תוצאה לאמירה, אבל יום יבוא והדברים יכנסו ללבו, נכון וצריך לומר את הדברים.

מי ידבר?

כשהוחלט בין ההורים לשוחח עם הילד שיחת ביקורת בונה, יש לייחס חשיבות רבה לשאלה מי יאמר לילד את הדברים, בנוסף לצורת האמירה כמבואר לעיל.

הדבר חשוב שבעתיים כאשר ההורים יודעים שמדובר בהנחיה שהילד יתקשה לקבלה משום שיידרש לשנות את הרגליו, ואם ישמע אותה דווקא מהאב המדבר בקצרה ובסמכותיות אוהבת, או דווקא מהאם המדברת באריכות ובאהבה סמכותית, ייקל עליו לקבל את הדברים, הרי במקרה כזה נכון יהיה שדווקא ההורה המתאים הוא שיאמר את הדברים.

יסוד זה נלמד מהגישה שנקט בה הקדוש ברוך-הוא, כאשר ביקש להודיע לעם ישראל מה ייאסר עליהם מעתה לאכול:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא, א).

הכפילות "וַיְדַבֵּר", "לֵאמֹר אֲלֵהֶם", "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר", דורש הסבר. ופירש רש"י: "אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן - למשה אמר, שיאמר לאהרן". כלומר, כאילו כתוב וידבר ה' אל משה שימסור לאהרן שהוא יאמר לבני ישראל, והדבר ייחשב ששניהם אמרו את הדברים יחד.

ומדוע דווקא בהלכות אלו היה צורך מיוחד שישראל ישמעו אותן דווקא מאהרן, ולא ממשה רבנו בעצמו ככל ההלכות שבתורה?

משום שקשה היה לישראל לפרוש מההרגל לאכול ככל גויי העולם, ולהצטמצם מעתה רק באכילת הטהור והמותר. ומשום קושי זה היו עלולים להתקומם כנגד מצוה חשובה זו.

לפיכך ציווה ה' את משה שיאמר לאהרן, שהוא ימסור הנחיה זו לבני ישראל בשם ה'. אהרון היה אהוב במיוחד על העם בהיותו רודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, וממנו הם יקבלו.

ומכאן ילמד כל הורה וכל מחנך המבקש להעביר מסר חינוכי, ובפרט כשמדובר בביקורת ובתוכחה, לבדוק תמיד מי עדיף שיאמר את הדברים, מלבד הבדיקה המדוקדקת כיצד להעביר את הדברים, כאשר היעד היחיד הוא: שהמסר או הביקורת יתקבלו בהבנה אצל הילד או אצל הנער ויתיישבו על לבו.

נמצא שבחינוך חשוב לתת את הדעת לא רק על: איך לומר, אלא גם על: מי יאמר.

תוכחה מרומזת

עוד יש ללמוד כיצד למתוח ביקורת נכונה, מצורת התוכחה שהוכיח משה רבנו את ישראל טרם מותו.

את מעמד התוכחה של משה רבנו אל כל ישראל מתארת התורה במילים הבאות (דברים א, א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן, וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב".

ויש להבין, הלא אלו מקומות שונים ורחוקים זה מזה ואיך יתכן שמשה רבנו עמד בכולם בו בזמן? זאת ועוד, מופיעים כאן שמות מקומות שאינם מופיעים כלל במסעות ישראל במדבר?

ופירש רש"י (שם):

"לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. בַּמִּדְבָּר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו בַּמִּדְבָּר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו (שמות טז, ב-ג): 'וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר... מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ'. בָּעֲרָבָה - בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו (שם יד, יא): 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם', וכן בנוסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז): 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף' (כדאיתא בערכין טו ע"א). בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן - אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו 'תופל ולבן', אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה): 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל', ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וַחֲצֵרֹת - במחלוקתו של קרח. וְדִי זָהָב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י): 'וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל'." (וכעין זה איתא באבות דרבי נתן פרק לד).

הרי לנו שבכל דבר שדי היה להזכיר לישראל את שם המקום כדי שייזכרו בטעותם ויעשו עליה תשובה, לא הוסיף משה רבנו מילות תוכחה. שהרי אין מטרת התוכחה להכביר במילים ולהטיחן באדם כדי לפגוע בו ולהעליבו, אלא רק להועיל לו באמצעות הדרכה והכוונה אל הדרך הטובה.

ומכאן מוסר השכל לאדם הבא להוכיח את ילדיו (והוא הדין את חברו), שיברור ככל יכולתו את המילים הבלתי פוגעניות, וידבר ככל שניתן בעדינות וברמז, באופן שבנו רק יבין את טעותו ואת ההכוונה אל הנכון והטוב. ואל יחשוש ההורה שאם ינהג כך לא יראה תוצאה טובה של שינוי מצד ילדיו, שכבר אמר שלמה בחכמתו: "וְלָשׁוֹן רַכָּה - תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה, טו).

כלי אחד - שתי אפשרויות

גאון המוסר הרב מאיר חדש זצ"ל היה נוהג לספר, שכדי להסיר את האבק והעפר מנוצות התרנגולים, היו הכפריים שבעיירה סלבודקא רגילים להשתמש בשתי שיטות. ובשתיהן היו משתמשים במטאטא של זרדים.

חלקם היו משתמשים במטאטא כדי לחבוט בו  בתרנגולים, וכך רוב האבק והלכלוך היה סר מהם. אך לשיטה זו היו שני חסרונות. האחד, לא כל הלכלוך היה יוצא, והנותר היה נכנס פנימה יותר ונדבק לעור התרנגול. והשני, שיטה זו הכאיבה לתרנגולים והפחידה אותם, עד כדי שכאשר הכפרי היה רק עובר בסמוך אליהם, היו מצטנפים באימה.

לעומת זאת, היו שהשתמשו במטאטא רק כדי לעורר רעש גדול סביב התרנגולים. הרעש היה גורם להם לפרוס את כנפיהם ולפרוח בחצר, וממילא היה נושר מגופם כל האבק וכל סוג של לכלוך, והם היו נוחתים לבסוף כשהם נקיים. בשיטה זו הניקיון היה יסודי יותר, והם גם לא רעדו מפחד כשראו את בעל הבית...

כך, היה ממשיך הרב ואומר, עומדות  בפנינו שתי אפשרויות כיצד להגיב כאשר עלינו לגמול את הילד מהרגל שלילי. יש הורים המתנפלים עליו בצעקות וגערות ואפילו במכות, לועגים לו וממררים את חייו על מעשיו, וכך גורמים לו להתמרד, להישאר בהרגליו ואפילו להחמיר אותם, ובכל פעם שרואה את אותו הורה הוא מצטנף ונלפת בחרדה. אך יש הורים חכמים, המאפשרים לו לפרוס כנפיים ולהתרומם באמצעות דברי שבח ועידוד המשולבים בהדרכה נכונה, ולבנות עבורו בדרך זו עתיד בריא ונקי.

למשל, ילד שבורח תדיר מבית הספר לפני סיום הלימודים ושב אל הבית. אפשר להביט בשלילי שבו ולנזוף בו בזעם, ואפשר להיזכר במאמציו לקום בכל בוקר ולנסוע ללימודים כדי להגיע בזמן, ובהשתדלותו ובמאמציו ללמוד על אף קשייו, ולנסות להבין מה גורם לו לקום ולצאת מבית הספר. שהרי רק כשלא היה יכול יותר, קם ממקומו וחזר הביתה.

או אז נבין שיש לחייך אליו חיוך רחב וטהור מלב אוהב, להגיש לו ארוחה טעימה ומזינה ולומר לו: "שב נא בני יקירי לארוחת הצהריים ואכול, אחר-כך נדבר על מה שהפריע לך עד כדי שיצאת גם היום מוקדם יותר".

שיחה עניינית ונעימה לאחר הארוחה, שיש בה הקשבה וגילוי הבנה לקשייו, בשילוב הדרכה מעשית מה נכון וטוב לעשות כדי להתגבר על אותם קשיים, והבטחה לסייע בכל שיידרש כי אנו לצדו תמיד, בתוספת כמה מחמאות קצרות על מעלותיו ויכולותיו, כל אלה יסייעו בידו לפרוס כנפיים ולהתרומם. וכך יקל עליו להתנקות מהדרך השלילית שבחר בה, מתוך אהבה ושמחה.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.