הנס המדהים שאירע לסבו של הרב גרוסמן

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א)

בין גלי הים שטה לה בבטחה אניית נוסעים קטנה, עושה דרכה לארץ הקודש. השנה היא שנת תר"ל. בירכתי הספינה ישב איש קדוש ומופלא, משכמו ומעלה, הוגה בספר שלפניו ומצפה לשוב לביתו.

זה עתה שב סבא-רבא, המקובל רבי יצחק דוד גרוסמן זצ"ל, שזכיתי להיקרא על שמו, מנסיעה רווית קדושה לרבו, האדמו"ר הזקן בעל בית אהרן מקרלין זצ"ל, וכולו מלא במטענים של יראת שמים טהורה.

יום שישי היה, ערב שבת, והספינה בלב ים, מהלך של כמה אלפי מילין מחוף ימה של חיפה. לפתע התחוללה סערה בים וטלטלה את האנייה. מנתיב נגדי סטתה אניית נוסעים והתנגשה בעוצמה רבה באנייה הקטנה העושה דרכה לפלשתינה.

מעוצמת המכה נתקעה האנייה הקטנה מתחת לזו הגדולה, והנוסעים שבה ראו בעיני רוחם את סופם המר הניצב במרחק כפסע. במחשבותיהם המתרוצצות ובלבם ההומה והולם בהתרגשות ובעתה, נפרדו מכל יקיריהם. לאחר דקות של סערה פנו נוסעי האנייה הקטנה אל אנשי האנייה המתנגשת וביקשו את עזרתם. למרבה הצער התברר כי רב-החובל שלה הוא רשע מרושע, שונא ישראל מובהק.

רעיון שטני עלה בלבו של אותו רשע. הוא שלשל חבלים לעזרה עבור האנייה שנפגעה קשות, אך התיר רק לאלו שאינם בני ברית לעלות. לנכרים שבאנייה הקטנה היתה הרווחה. קומץ יהודים קטן נותר בינות לקרנותיה של אנייה הפוכה, באין קרן אור ובייאוש טוטלי.

אנשים בכו וצעקו לעזרה, אך רב-החובל אסף בהנאה את החבלים כלפי מעלה והותיר את היהודים לחסדי בוראם. בעוד דקות תשקע השמש והשבת תיכנס.

סבא מיהר למזוודתו הקטנה, פתח אותה בגיל והוציא את השטריימל, חבשוֹ על ראשו פאר, סלסל פאותיו ופתח באמירת הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, הנאמר בערב שבת קודש כמסורת מבית הבעל-שם-טוב, בנעימה ובניגון, כמו אצל הרבי ב"הויף".

היהודים ההמומים שעמדו מן הצד מיהרו להצטרף. סבא קרא פסוק אחר פסוק בקול רם: "יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו".

עיניו זולגות דמעות רותחות. "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִׁכּוֹר, וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע. וְיִצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם. יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶחֶשׁוּ גַּלֵּיהֶם". לבו ונפשו בוערים, והוא פונה אל אחיו, השרויים עמו בצרה: "יידעלעך! שרייט צום באשעפער! (יהודים יקרים, קִראו בקול גדול אל היושב במרומים!"). "וְיִצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם".

התפילה עברה ברגש רב. יהודים התוודו אל ה' בצר להם והתחננו במר נפשם לשוב ליקיריהם בבית. סבא לא נתן לעצבות לחדור לנפשו. מיד לאחר תום התפילה פתח בקידוש בקול מתרונן: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם".

כל מלאכי מרום ודאי הגיעו לראות יהודי מקדש את השבת במצולות ים, בקדושה ובגבורה. סכנת מוות ריחפה על ראשי הנוסעים – וסבא בשלו, משורר זמירות שבת, כמו שרוי זה עתה בשולחן הטהור אצל רבו הקדוש.

* * *

עם הנץ השחר של יום השבת, לאחר שהאיר היום וקרן אור הבליחה בין סדקי האונייה – שאך בנס בגזרת שמים מיאנה לשקוע – קם סבא והחל להתפלל בקול רעש גדול, כמנהג קרלין. האנשים עמדו משתוממים לנוכח גבורת הנפש שהקרין על כל סביבתו.

סבא פנה אליהם וסיבר את אוזנם: "אילו היינו עולים ומשתלשלים בחבלים לאונייה למעלה, אולי את גופנו הצלנו, אבל מה תוחלת בגוף שלם ונשמה חצויה? ואילו עתה, כשנותרנו פה, גופנו שבור ומרוסק וחושש מהבאות, אך נשמתנו מושלמת באמונת אומן, כי רק בורא עולמים יכול להציל אותנו ולחלצנו מעמקי הים.

"מה רוצה מעמנו בורא כל העולמים?", המשיך סבא לשאול. "ה' יתברך בודק את אמונתנו פעם אחר פעם. בחן אותנו במצרים ובוחן אותנו היום, לראות אם אמונתנו נותרה זכה וברה. 'וְיַאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' – היה התנאי לבקיעת הים.

"יהודים", קרא סבא, "אם נאמין בכול-יכול, הוא יוכיח את אשר מסוגל הוא לעשות. התייצבו, יהודים, וראו את ישועת ה'".

* * *

פסוקי דזמרה עברו בקולי-קולות, ואז הגיע סבא לשירת הים. הוא התבונן סביבו. וכי מצבו קשה יותר מבני ישראל ביוצאם ממצרים? הים היה לפניהם, פרעה אחריהם, והקדוש-ברוך-הוא בקע את הים והראה נסים גלויים.

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה... וַיַאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". סבא נטע בלב הנוסעים אמונה עצומה ומוחשית בריבון כל העולמים ובזכות עבדיו הנביאים. באותם רגעים פצח סבא בקול גדול, בהתלהבות דקדושה, והחל לשורר בנעימה, בניגון השירה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

הסבא, שהיה מיודעי ח"ן, כיון כוונות נסתרות – שיעלה לגויים כגורל מצרים. "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם", חזר הסבא ואמר שוב ושוב.

אך סיים הסבא הקדוש את שירת הים – והים החל לנוע. רוחות עזות נשבו, והאנייה שממעל ניתקה את אחיזתה באנייה הקטנה שלמרגלותיה ונעה הצידה.

נחשול של גלי ים הציף אותה וטלטלה כהוגן פעם אחר פעם, ולפתע, לנגד עיניהם המשתאות של היהודים באנייה הקטנה שזכו זה עתה לצאת מאפלה לאורה ולראות את השמים והים, הגיע גל ענק, הטביע את האנייה הגדולה והפכהּ על פיה.

כל נוסעיה, כולם נוכרים, ירדו במצולות כמו אבן. דווקא האנייה הקטנטנה, שהתהפכה על פיה ויכולה היתה להפליג שוב, שרדה את הסערה ועשתה דרכה אל ארץ הקודש עם קומץ יהודים מאמינים ששרדו לפליטה.

מתוך הספר "אור השבת", מאת הרב יצחק דוד גרוסמן (הוצאת אלומות)