הגיע הזמן שנשחרר את העבד. שבתוכנו

ישנה מצווה מעניינת מאוד המוזכרת בפרשתנו – מצוות פריקה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ"ג, ה'). פסוק זה מצווה לעזור לזולת בפריקת משא מעל גבי החמור, כאשר הוא זקוק לכך.

מעבר למצוות הפריקה, ישנה מצווה נוספת המובאת בספר דברים - מצוות טעינה, האומרת שלאחר העזרה לבעל הבית בפריקת החמור, כשרוצים להטעין בשנית את החמור באופן טוב יותר, יש לעזור לבעלים להטעין שוב את החמור. מצווה זו נלמדת מהפסוק "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כ"ב, ד').

נצטט את לשון הרמב"ם: "מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יתר ממשאה, הרי זה מצווה לפרוק מעליה. וזו מצוות עשה, שנאמר "עזוב תעזוב עמו". ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר "הקם תקים עמו" (הלכות רוצח ושמירת נפש י"ג, א').

דוגמא מעשית למצווה זו – אנו נוסעים ברכבנו הממוזג ביום קיץ לוהט, או לחילופין ביום גשום וסוער, והנה אנו רואים רכב עוצר בצד הכביש. מתברר שיש לרכב תקר בגלגל, והנהג זקוק לעזרה בהוצאת  הגלגל מתא המטען, בפרט שתא המטען עמוס במזוודות וילדיו הקטנים מצווחים בתוך הרכב. במצב שכזה, חובה עלינו לעצור את רכבנו ולעזור לו בפריקת תא המטען, בעזרה עם הילדים ובתיקון הגלגל, ואחר כך גם להשיב את המזוודות לתא המטען. אמנם בסיטואציה כזו אין צער בעלי חיים, משום שהרכב לא סובל כאותו חמור, אולם מצוות פריקה וטעינה אינה רק מדיני צער בעלי חיים, אלא גם מדיני עזרה לזולת. 

אלו פשוטם של דברים.

כל אחד שם לב, שלשון הפסוקים תמוהה מעט. מדוע התורה מדגישה שמדובר בחמור שונאך – "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ"? הרי דבר ברור הוא, שכשהתורה מצווה על עזרה בפריקת החמור, אין זה משנה אם בעל החמור הוא ידידי או שונאי. וכן, מה כוונת הפסוק "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ", מדוע התורה לא כותבת בקצרה – "כי תראה חמור רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו"? יש דגש על שונא, ויש דגש על לחדול מלעזור. מה ביאורם של דברים?

בפסוק זה מונח יסוד חשוב בהתקדמות הרוחנית של האדם.

נצטט את לשון התלמוד: "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא, ל"ב). נבאר את הדברים.

ברובד העמוק יותר של הפסוק, מדובר על סיטואציה בה אדם נפגש עם שני מקרים נפרדים. שני אנשים זקוקים לעזרה. האחד הוא חברו הטוב הזקוק לעזרה בפריקת החמור, והשני הוא שונאו הזקוק לעזרה בטעינת החמור. כעת הוא עומד בפני דילמה – למי מהם יעזור ראשון? לחברו הזקוק לעזרה בפריקה, או לשונאו הזקוק לעזרה בטעינה?

במושכל ראשון היינו חושבים שוודאי צריכים להקדים את העזרה לחבר, לא רק מפני שהוא חברי, אלא בעיקר בגלל צער בעלי חיים – חמורו סובל, הוא זקוק לפריקת המשא מעל גבו השחוח.

מפליא הדבר, אך ההלכה מורה את ההיפך – "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו". חובה לעזור תחילה לשונא להטעין את חמורו, ורק אחר כך לעזור לחבר בפריקה. מדוע? "כדי לכוף את יצרו", לשבור את "האני", להוריד מעט מהאגו המנופח. ישנה עדיפות לתיקון המידות על פני צער החמור. כרגע נוצרה הזדמנות לשבור את מידת השנאה ולהשכין שלום – לך תעזור לשונא שלך. תרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק באופן מדהים – "עזוב תעזוב עמו – משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה", פירוש, תעזוב ותשליך את מה שבלבך על שונאך, ותעזור לו. עיקר מצוות הפריקה הוא פריקת השנאה מהלב.

לא קל להשליך את השנאה מהלב, אך זהו צו השעה.

ידועים דבריו של הגר"א: "עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו – למה לו חיים?" ("אבן שלמה", א', ב'). ממש כך, למה לו חיים... אם אדם לא שובר את מידותיו, במה הוא שונה מפרה באחו או מפיל באפריקה? "עיקר חיות האדם הוא שבירת המידות. והלא זה הוא העונג היותר ערב ויותר נעים, לשלוט ברוח הבהמי וזה עונג מתמיד ומשיב נפש" (חזון איש, קובץ אגרות ב', י"ג).

כשאדם אינו עבד ליצריו, אלא להיפך, הוא מתגבר עליהם, מולך על יצרו ושולט ברצונותיו, אזי זו סתירה לשם בנייה, סתירה של החומר ובנייה של הרוח – "המיתה שבכאן היא הנטייה מפשוטו של חיים לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא את כל הגוף. הוא החיים המוליך בדרכה של תורה" (חזון איש, קובץ אגרות א', ג').    

זהו אחד המסרים העולים מפרשה זו. המצווה הראשונה שאלוקים מבקש ממשה שילמד את בני ישראל היא מצוות שילוח עבדים. איזה עבד? את העבד שבתוכנו. לא להיות עבדים לתאוותנו, ליצרנו ולתכתיבי החברה, אלא להיות מלך, לשלוט על עצמנו ולהתעלות מעל גבי הקטנוניות האופפת אותנו. רק כך נוכל לנטות מפשוטו של החיים, אל עומקו של החיים, אל תוך תוכו של החיים.