למה אנחנו לא יכולים לקבוע בעצמנו את ערכי המוסר שלנו?

על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'), כתב רש"י: "ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". ויש לשאול, מפני מה הוצרכה התורה להדגיש שהחוקים שנאמרו בפרשת משפטים ניתנו בהר סיני, עובדה שלא צוינה לגבי שאר המצוות?

מבאר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה", שפרשה זאת מדברת בענייני משפטים ודינים שבין אדם לחברו, והיה מקום לומר, שדווקא מצוות שבין אדם למקום ניתנו מהר סיני, ואילו מצוות שבין אדם לחברו, החֶברה יכולה להסכים בעצמה על חוקים ותקנות כפי רצונה. לכך באה התורה ומודיעה "וְאֵלֶּה" עם ו' החיבור: מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.

רעיון דומה מביא הגר"י צדקה בשם רבנו עובדיה מברטנורא (בתחילת מסכת אבות), התמה מדוע בחרה המשנה להדגיש את העובדה ש"משה קבל תורה מסיני" רק בתחילת פרקי אבות (בסדר נזיקין), ולא כבר בתחילת מסכת ברכות? ומיישב שמסכת אבות עוסקת בנורמות התנהגותיות ובדרך ארץ, והיה מקום לטעות ולחשוב שחכמינו בדו מלבם את דרכי ההתנהגות והנימוס, כמו חכמי אומות העולם שחיברו ספרי מוסר שבדו מליבם. לכן בא התנא ומדגיש שאת כל הנלמד בפרקי אבות קיבל משה בסיני ומסרם ליהושע, עד החכמים שחיברו את מסכת אבות.

* * *

מדוע באמת החֶברה אינה יכולה לקבוע בעצמה את ערכי המוסר שלה?

מסביר הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א בספרו "ברכת אליהו" שאדם אינו יכול להחליט לעצמו מהו המוסר הנכון, שכן הוא משוחד, וכפי שנאמר: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כ"א, ב'). כאשר המוסריות באה מכח ההיגיון האישי, השכל מגויס באופן אוטומטי לטובת היצר, ו"יצר לב האדם", כידוע, "רע מנעוריו". כך שהמוסר הפנימי ישתנה בהתאם לרצונותיו, מאווייו ונגיעותיו האישיות.

על המוסר אפוא לבוא ממקור חיצוני, כזה שלאדם עצמו אין שליטה על החלטותיו. המקור היחיד למוסר כזה יכול להיות האלוקים, שיצר את העולם ואת האדם ויודע מה היה ומה יהיה. רק הוא היחיד שיכול לדעת בדיוק מה נכון לעשות ומה לא, מתוך מבט על המכלול כולו.

לפיכך מוכרח אדם לבנות את מוסרו בהתאם למוסר התורה. כאשר אמות המדה המוסריות נובעות מעמדה חיצונית ועליונה שהיא תורת אמת, והיא זו הקובעת מה מוסרי ומה לא, גם אם לפעמים נדמה כי המעשה אותו רוצים לעשות הוא מוסרי, חייבים להתיישר עם המוסר האלוקי של התורה, שעל נכונותו אנו סומכים במאת האחוזים.

* * *

מסופר על הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שהוזמן לשאת דברים בכנס רבנים בעיר ברלין בגרמניה. היה זה לפני השואה בשנת התרצ"ה, ורבי אלחנן פתח בדברים מפתיעים: "יש החושבים כי העם הגרמני הינו עם בעל מדות טובות ודרך ארץ. הכל מסודר אצלם, אין לכלוך ברחובות, מתנהגים בנימוס ואינטליגנציה. אולם התורה לימדתנו שכל המידות הטובות האלה הן עד גבול מסוים. עד היכן? כאשר שאל אברהם אבינו את אבימלך 'מה ראית כי עשית את הדבר הזה', ענה אברהם 'כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי'.

"ויש לשאול", המשיך רבי אלחנן, "למה אמר לו את המלה 'רק', היה לו לומר 'כי אמרתי אין יראת אלוקים' וגו'? אלא משמע שבמלכות אבימלך היה הכל מושלם, ומה שהיה חסר זה 'רק' יראת שמים. אמנם הם היו מנומסים ובעלי דרך ארץ, וכמו שראינו שהציע אבימלך לאברהם אבינו 'הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב', ואף על פי כן אמר לו אברהם, כל עוד אין יראת שמים, אפילו שיש כל המידות הטובות והנימוסים והדרך ארץ, ברגע של מבחן – 'והרגוני'.

"הוא הדבר", סיים רבי אלחנן, "כלפי הגרמנים הארורים. אף על פי שהתנהגותם החיצונית בנימוס, אם יגיעו לשעת מבחן, הם לא יעמדו בזה".

לבסוף ראו הכל שאכן הגרמנים התנהגו גרוע יותר מחיות טרף, בהתנהגות שאי אפשר לתארה, ורק מוסר התורה אמת!