בזכות התודה בהפרשת החלה: מעוכבת השידוך התארסה. אל תפספסו 

את היום הזה זוכרת עדי כאילו היה אתמול, אפילו שעברו מאז כבר חמישה חודשים שבהם, איך לומר במילים עדינות, כבר לא האמינה שאי פעם תמצא את 'שאהבה נפשה', ושמישהו אכן יבקש את ידה. 

למעלה מעשור חיפשה עדי אחר החצי השני שלה. למעלה מעשור שבו עברה עשרות תחנות, עד לרגע שבו הרגישה שהגיע הזמן לעצור ולעשות את מה שכולם מציעים לה: הפרשת חלה. 

בשנים עברו לא ייחסה לזה חשיבות מירבית. "באותה נקודת זמן כבר עברתי כל מה שאפשר לעבור בשידוכים, כולל כל מיני סגולות לזיווג שביצעתי עם השנים - ועייפתי. לא האמנתי כבר בשום דבר, ובאף אחד - חוץ מהקב"ה. 

"אבל זו לא הייתה אמונה שלימה לגמרי, למרות שאמרתי שכן..."

"משמיים ראו גם את הרצון שלי לבנות בית לפני שיהיה מאוחר מדי"

לדבריה, האמונה הייתה 'מן הפה לחוץ', כזו שמושמעת בכל מקום כמעט - אפילו בקרב חילונים.

אבל כשבא הניסיון הכי קטן בשידוכים, היא בעטה הכי חזק שהיא יכולה ומיאנה לקבל את הניסיון כמות שהוא, לחייך ואפילו לומר עליו תודה. "הקב"ה לא נשאר חייב. במשך השנים הוא שלח אליי הרבה שליחים שינסו לעורר בי את האהבה, עד שתחפץ. עד שאני בעצמי ארצה לאהוב, ארצה להיות נאהבת. ולא, מסתבר ששום דבר ממה שעשיתי לא היה מדויק, לא קלע בול לרצון השם ממני".

למה את מרגישה ככה?

"כי צריך להיות אטום במיוחד שלא להרגיש את זה. אם את הולכת שנים באותו מסלול ומתייגעת בו ובכל זאת לא מוצאת - כנראה שמשהו את עושה לא נכון.

"ידעתי שחייב להיות כאן מסר אחר בשבילי, רק לא הצלחתי להבין מהו. המסך שכיסה את העיניים שלי היה כבד מדי, ואלמלא רחמי שמיים - אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לראות איזה שינוי אני צריכה, ולפעול בכיוון.

"אני כבר בת 40 וכנראה שמשמיים ראו גם את הרצון שלי לבנות בית לפני שיהיה מאוחר מדי - אבל הייתי צריכה להכין לזה כלי, ואני שמחה שהובילו אותי אליו בזמן הנכון".

מה גרם לאם לשנות את דעתה בקשר להפרשת החלה?

על הכלי הזה מרחיבה עדי את הדיבור מעל למצופה, ומבקשת ממני להדגיש אותו "בצעקה שתישמע מסוף העולם ועד סופו דרך המקלדת".

"רווקות מבוגרות ומה שהן עוברות בתהליך השידוכים, זה חתיכת סרט. אבל היום, כשאני רואה את תמונת הפאזל במלואה - אני מבינה למה עברתי בכל התחנות שעברתי בהן, ולמה אין יותר טוב מזה עבורי. אבל גם את זה כנראה שלא הייתי מצליחה לראות, אם לא הייתי 'נכנסת בכל הכוח' בעבודת התודה, במיוחד במיוחד במעמד הפרשת החלה שעשיתי".

מה גרם לך לשנות את דעתך בקשר לערב הפרשת החלה?

"אני אגיד לך את האמת - זה בזכות אמא שלי. אני זוכרת שיום לפני שהגעתי אליה לשבת הייתי כבר ממש שבורה נפשית, ולא מצאתי את נפשי מרוב צער. במשך שנים ביקשתי ממנה שתעשה הפרשת חלה לזיווגי, אבל היא לא הייתה בעניין וסירבה. גם אני האמת לא כזה התלהבתי, ואולי זה גם מה ששידרתי בכל פעם שביקשתי את זה". 

אך באותו יום שישי, עמדה עת רצון אחרת באוויר, כששירה חיבקה את אמה וסיפרה לה בדמעות שאתמול היה זה אחד הימים הכי קשים עבורה, ושכבר נמאס לה לחכות לאביר על הסוס הלבן. "אני זוכרת שעוד לפני שנכנסתי לעובי הקורה וסיפרתי מה קרה, אמא שלי פתאום אמרה בנחישות: 'תקשיבי לי טוב, אתמול ישבתי עם עצמי וחשבתי שזהו. אני חייבת לעשות הפרשת חלה לזיווגך..."

"אמנם אמרתי תודה, אבל עדיין לא האמנתי באמת"

הן הסתכלו אחת על השנייה כלא מאמינות. איך הרגיש לב האם את מצוקת המתבגרת שרוצה כל כך לזכות להביא ילדים לעולם - דווקא ברגע הכי טעון ומטלטל שלה ברווקות? "אמא שלי תמיד הרגישה אותי באופן יוצא דופן, אבל הפעם שתינו הרגשנו שיד השם בדבר ולא סתם עלה הרעיון הזה דווקא מצד אמי, ולא מצדי - לשם שינוי".

הפעם, שתיהן הרגישו שזה חייב לצאת מן הכוח אל הפועל. "אמא שלי שמרה בצד סכום כסף קטן שנשאר מהלוואה שלקחה והקדישה אותו במיוחד למטרה הזו. למחרת יצרנו קשר עם רבנית שמעבירה הפרשות חלה, והתאריך נקבע לשבועיים לאחר מכן". לקראת המאורע החשוב לקחה על עצמה שירה להגיד תודה לקב"ה קבל עם ועדה על חסדיו ופעלו עמה לכל אורך הדרך, אך כאן עוד לא נחתם דבר. 

"הערב היה מאוד מרגש, ובכיתי המון - קצת מהתרגשות על זה שסוף סוף זה קורה, וקצת מתחושת הפורקן הרגשי על החיסרון בבן הזוג שלי. אמרתי תודה והרגשתי שאני באמת מודה, שאני באמת אסירת תודה על מה שהקב"ה נתן, וגם על מה שהוא לא נתן לי".

ההודיה הייתה כל כך פורצת לב וגדרות, ונמשכה עד לחנוכה - שם נשברו הכלים שלה לראשונה. "הרגשתי ביטוש כל כך גדול בנשמה, שלא ידעתי מאיפה זה בא לי - אבל עם קצת מחשבה והתבוננות, הצלחתי פתאום להבין שאמנם אמרתי תודה, אבל עדיין לא האמנתי באמת. עדיין ציפיתי למשהו אחר שיתרחש בחיי, סירבתי לקבל את המציאות שלי כפי שהיא ובטח שסירבתי להודות עליה בשמחה. זה פשוט לא היה שם עד... שהתעקשתי על זה".

פתאום יבוא אל היכלו - רגע קטן של היסח דעת שינה את הכל

חלק מהעקשנות הזו באה לידי ביטוי בשיעורים ששמעה נון-סטופ על אמונה, ביטחון והודיה. "השיעורים לימדו אותי לדייק יותר את כלי ההודיה, אבל היה רגע אחד, רגע אחר, שבו השם פשוט הסיר את הלוט, ונתן לי להבין שכל חדש - שלא היה שם לפני כן".

על הרגע הזה מתבטאת עדי ואומרת כי היה זה ממש ב"היסח הדעת", לא פחות מאשר הישועה בעצמה. "אני זוכרת שהייתי במטבח ופתאום זה היכה בי ויצא החוצה. אמרתי לבורא עולם: 'אבאל'ה, אני מודה לך על הכל. תודה. באמת- באמת. תודה שעוד לא התחתנתי, ותודה שזה מה שאתה רוצה בשבילי. אני מאמינה שזה הכי טוב בשבילי, ואני הופכת את רצוני לרצונך ולא רוצה שום דבר שאינו כרצונך. עשה בי כרצונך, וקח אותי לכל מקום אחריך - העיקר שאתה תהיה שם איתי בכל מה שאידרש לעבור'".

ותאמינו או לא - אבל דווקא הרגע הפצפון הזה הוא שהרים את התודה של ההפרשת חלה, לגובה אחר לחלוטין. "קשה לי להצביע על הנקודה המדויקת שבה הכל השתנה, אבל אין ספק שהרגע ההוא היה מכונן כי לאחריו כבר לא הרגשתי אותו אדם. קשה לי להסביר את זה, אבל השפע שירד לכלי הדעת שלי אחרי הרגע הזה, הוא גם השפע - כך אני מאמינה, שהביא את השידוך הבא לקו הגמר".

הם הכירו חודשיים לאחר הפרשת החלה, אך עדי עדיין נדרשה להתמודדות קשה מנשוא. "היו לי פחדים נוראיים להיפגש איתו, ומצאתי את עצמי דוחה את הפגישה בלי סוף - כל פעם בתירוץ אחר, שכמובן היה מוצדק, לא שקר או משהו, אבל עדיין - תירוץ. פעם זה היה מזג האוויר הסוער, ופעם תורים תכופים לטיפולים אצל רופא השיניים שלא ניתן היה לדחות. פעם אח ופעם אחות, וככה זה נסחב לעוד ארבעה חודשים".

כבר אמרו לך מה לעשות, אז מה הקטע שלך לאחוז חזק ברצון שלך בכל זאת?

אבל עזבו את מה שהיה. 

העיקר, לדברי עדי, הוא המבט שמופנה כעת קדימה - אל עבר החתונה שמתוכננת לחודשים הקרובים. "ברוך השם התארסנו בשעה טובה, ואני מאחלת לכל הרווקים והרווקות להרגיש את סוג השלימות הזה עם הבחירה שלהם, אבל הכי חשוב - אני מאחלת לנו, לכולנו, לא לעזוב לרגע את האמונה וההודיה, ולהתחזק בזה כל יום - כל היום. 

"אני מרגישה שהתודה, כמו שאומר הרב שלום ארוש, היא המפתח לכל הישועות שקיבלתי לאחר שהתחלתי להגיד אותה, וגם היום - יש לי קביעות בעבודה הזו, ואני לא עוזבת אותה לרגע. כי בינינו, למה שאעזוב את הקבלן הכי טוב בעולם, שמשלם בזמן ובשפע ואצלו יש את התנאים הכי טובים שיש? הקבלן הזה קיבל את התפילות שלי במשך השנים, והיום את הכל אני רואה בבעלי לעתיד. את כל מה שהתפללתי עליו, בדקויות ממש..."

ואתכן בנות ישראל הרווקות מבקשת עדי לחבק חיבוק ענקי, ולתת לכן שתי עצות קטנות מאמתחתה של רווקה מבוגרת: "דבר ראשון אחיות יקרות, אני מבקשת שלא יעבור עליכן יום אחד בלי שכתבתן לפחות 5 תודות לקב"ה על מה שאין לכן או מצער אתכן, בתוך מחברת או בפתקים שתייעדו לזה ותשמרו בקופסה מיוחדת.

"דבר שני, אני מציעה לכן לקבל החלטה חד סטרית 'למסור נפש על קידוש השם', ולשלם כל הון שבעולם כדי ללמוד להכניע את הרצון שלכם לעומת רצונו יתברך. אני מרגישה ויודעת שבזכות זה, עליי התקיים הפסוק 'עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו'. התורה הקדושה שלנו אינה אסופה של 'סיסמאות' חסרות שחר וריקות חלילה, כי אם דרך חיים. תורה מלשון הוראה. כבר אמרו לך מה לעשות, אז מה הקטע שלך לאחוז חזק ברצון שלך בכל זאת? זה מה שאני לא הבנתי במשך שנים, אבל עכשיו מפרסמת את זה קבל עם ועדה כדי שכולם ידעו ש'אין עוד מלבדו', ורק הוא יכול ורוצה (תאמיני, כדאי לך) לגאול אותנו".