הורות במחשבה חיובית: "לחיות" עם פרשת השבוע

פרשת השבוע היא הציר המרכזי סביבו ייסוב שולחן השבת.

יש "להחיות" את פרשת השבוע, להציג ולפרוש אותה לפני המסובים לשולחן, לשוחח ולדון על הנאמר בה ועל סוגיות המסתעפות ממנה. דברים אלו יש להגיש כמשהו אקטואלי ביותר, "החדשות הכי חמות".

מובא בספרים מושג הנקרא "לחיות עם הפרשה", ומשמעותו היא שהלך מחשבתו של האדם והתנהלותו יהיו סביב לפרשת השבוע וענייניה. ככל שהאדם "מכניס את עצמו" בפרשת השבוע ו"חי עם הפרשה", שואב הוא בכל שבוע חיות חדשה מלוא חפנים.

(אם נתבונן באמת, נמצא כי אכן אלו הן החדשות. על הבלי העולם השבים וחוזרים על עצמם בכל פעם בלבוש שונה "אותה גברת בשינוי אדרת" כבר פסק שלמה בחכמתו "אין כל חדש תחת השמש", ואילו על דברי התורה נאמר "אשר אנכי מצווך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים").

כמובן, חשוב לשתף בכך את הילדים ואף לבקש מהם  לומר דבר תורה וחידוש על פרשת השבוע.

רצוי מאד להודיעם ולגלות את אוזנם קודם לכן, שהם עתידים להתבקש לשאת דברים, על מנת שיכינו מבעוד מועד דבר תורה, חידוש ופירוש מעניין, "ווארט" ואולי אף סיפור הטומן מסר בחובו.

כדי ליצור שיתוף של הנוכחים, ניתן להציג שאלות אתגריות: "מי יודע היכן מוזכר, מרומז, בפרשה...?", "מי יודע מה פירושו של פסוק זה...?", "ומהם גדריה ופרטיה של מצווה זו...?" וכן להציג שאלות הדורשות מחשבה ועיון על נושאים בפרשה.

ניתן גם להבטיח פרסים קטנים לעונים נכונה.

(לעיתים, מומלץ לחלק את הנוכחים לקבוצות גיל ולרמות שונות, ולייעד את השאלה רק לקבוצת בני גיל מסוים. כך יוכלו כולם להשתתף ולמצוא עניין לפי רמתם).

כל אלו מטילים את אלומת האור על הנאמר בפרשה, מציגים ומציבים אותה במרכז העניינים, מייעדים עבורה  מקום מרכזי בליבנו ובמחשבתנו ומעודדים חשיבה מעמיקה ויצירתית.

בשעה שנכבד את הילדים לדבר, הם יחושו קשר לשולחן השבת ולתוכנו. כמו כן, הדבר מפתח את אישיותו של הילד ואת בטחונו העצמי. אין כנשיאת דברים בציבור, בכדי לפתח ביטחון עצמי אצל ילד (ואף אצל מבוגר).

הקטנים יותר יספרו את הפרשה כפי שלמדו בכיתתם. בדרך כלל, סיפורם בלול במדרשים ובמפרשים, ומיוסד עליהם.

ישנם האומרים דברי תורה ופירושים עמוקים המובנים אך לאורח למדן ולבנים שחזרו מהישיבה (במידה והם מרוכזים ומקשיבים, דבר שלא תמיד קורה). אך מה עם שאר הילדים, הבנות ובני הבית האחרים?

לו רק נשכיל להתאים את דברי התורה לרמתם ולהבנתם של הילדים, ואלו יועברו באורח מושך ומעורר עניין, הרי שבזה נגרום להם קשר לשולחן השבת, לתוכן שבו ולאווירה האופפת אותו.

על כן יש לתת את הדעת לכך ולהתאים את דברי התורה לרמתם של כולם, ולתבלם בתבלין הפלאים "סיפור", שסגולתו בדוקה להפוך כל פה לחתום וכל אוזן לקשובה.

תיקון שאינו מתקן

חובה לשים לב כי בעת אשר ילד ניצב ונושא דברים, יש להתייחס לדבריו בכובד ראש וברצינות הראויה, שכן "תוך כדי דיבור" הוא רוכש יכולת ביטוי עצמית משלו ואם חלילה נחייך ונגחך על טעויותיו, עלול הוא להיפגע והדימוי העצמי שלו ידעך פלאים; "נפלה לא תוסיף קום", עד אשר שוב לא יאמין בעצמו שיכול הוא להביע דברים בפני אחרים ויסרב לעשות כן שנית.

מעשה שהיה כך היה. סיפור זה ארע עם ילדה שעודנה תלמידה בכיתה א' הרימה בחדווה אצבעה לשאלת המורה, על מנת לענות תשובה. אך למגינת הלב, כנראה שהדברים לא היו מכוונים לאמת, או ליתר דיוק לא היו שייכים כלל לעניין. תשובה זו גרמה לפרץ צחוק בקרב בנות כיתתה, ומיני אז ועד סיום חוק לימודיה בסמינר, לא העזה להניף אצבעה פעם נוספת. זאת, לא משום שנעלבה, אלא פשוט הפנימה את ההבנה שהיא איננה מסוגלת...

גם אם ילדנו טעה במשהו תוך כדי דבריו, עצרו בעצמכם ואל תיראו, ואל תחפזו להתפרץ מידית אל תוך דבריו ולתקנו.

הדבר עלול לפצוע בדימוי העצמי שלו ולגרום לו להימנע מלהתבטא בעתיד. אנשי מקצוע העידו שבמקרים קיצוניים כבר ארע שילדים הגיעו עד כדי גמגום, חלילה, כתוצאה מ"תיקונים" מעין אלו.

נעצור לרגע ונתבונן. וכי מה גודלו ומה תוקפו של האסון הנגרם מכך שילדנו טעה ואמר שהדבר ארע ב"חרן" ולא ב"ארם נהריים" כפי האמת וכו'? וכי על סמך דבריו אמורים אנו לפסוק הלכה למעשה ולהתיר עגונה מכבליה? והלא בעת הלימוד בכיתה בוודאי הוא מדייק יותר, רק כרגע לא זכר דיוקם של דברים.

אם לדעתכם חשוב עד מאוד להעמידו על טעותו "דלא ליפוק מינה חורבא" ו"שבשתא כיוון דעאל עאל", או אז נהגו כך: לאחר שסיים את דבריו וכולם החמיאו לו, קראו לו הצידה, בשקט, ואז העירו את אזנו בלחש ובעדינות על דיוקם של דברים "בודאי התכוונת ל... נכון?".

שבת שלום.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com