סיון רהב מאיר: סיפור היום בקנדה, ולא רק שם

הסיפור הזה הלהיב את התקשורת בקנדה. רשת CBC הגדירה אותו כ"סיפור היום": אדי פורד היה ניצול שואה ערירי בן 90 מטורונטו. הוא לא הקים משפחה ולא היה בקשר עם קהילה יהודית, אבל בחודשים האחרונים לחייו ביקש להיפגש בדחיפות עם רב. הרב סאל ניומן הגיע, ופורד החולה ביקש להיקבר בבוא יומו בקבורה יהודית, וביקש גם לאמץ שם יהודי. הרב עזר לו, והשם הנבחר היה אפרים. אפרים בן דב. כמה שעות לפני ההלוויה פרסם הרב קריאה: "אני חייב מניין עבור אדם ערירי וגיבור, במסע האחרון שלו. זה יהיה אקט עצום של חסד טהור, בואו בלבוש חם". יום ההלוויה היה אחד הימים הקרים בשנה: סופת שלגים ומינוס 25 מעלות. אבל למחרת כתב הרב את המילים המהדהדות הבאות: "חברים, קשה לי להאמין. הייתי בטוח שרק אני והוא ואלוקים נהיה שם. כשהגעתי לבית הקברות לא יכולתי להיכנס מרוב מכוניות שחנו שם. חשבתי שיש עוד הלוויה באותו זמן. הלכתי ברוח קפואה, ואז גיליתי ליד רחבת הקבר כ-150 אנשים שהגיעו להלוויה של אפרים המתוק, ממש כמו שצריך לשלוח אדם כזה לעולם הבא. אני חושב לעצמי בדמעות כמה זה עצום שאנשים עוזבים הכל בהתראה קצרה, נוסעים דרך ארוכה ועומדים בכפור, רק כדי ללוות יהודי קטן שאינם מכירים. מי כעמך ישראל".

לזכר אפרים בן דב.

ליום המשפחה

השבוע צוין "יום המשפחה", אבל המתח בין המשפחה והבית לבין הקריירה והעבודה לא נפתר ביום אחד חגיגי כזה. תא"ל אליעזר טולדנו, שמונה לאחרונה למפקד אוגדת עזה, שלח למפקדיו את האיגרת הבאה, על הקשר שלהם עם הבית. הדברים מתאימים גם לבעלי מקצועות נוספים: "מפקדים, יש לנו זכות להגן על הבית הלאומי בגבול עם רצועת עזה. אני מודע להקרבה העצומה של משפחותיכם ושלכם. בכדי לשמור על הבית הלאומי, צריך לשמור על הבית הפרטי. רעייתי לימדה אותי עיקרון חשוב: בוא כשאתה יכול, לך כשאתה צריך. מפקד וקצין במרחב אוגדת עזה מצוי תחת עומס האחריות. אני מצפה שפעם בשבוע תצאו לביתכם בזמן המאפשר לכם לאסוף מהגן, לקפל כביסה ולשבת לארוחת ערב משפחתית. אני סומך עליכם שתדעו מתי אתם יכולים לצאת, ומתי אתם צריכים לשוב. לא אהסס לקרוא לכם כשצריך. בסוף שירותי הצבאי אני רוצה להיות בן זוג, אבא ומפקד. על אף אחד מאלה לא הייתי מוותר".

חודש טוב

משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס השבוע. אדר א' ואז אדר ב' אמורים להיות שישים ימים שמחים במיוחד. הפסיכולוג האמריקאי ד"ר סול הרציג כתב מאמר נוקב ושמו "6 דרכים פשוטות להשגת אומללות". הנה האסטרטגיות הכי בדוקות ומנוסות כדי לא להגיע לשמחה:
1. היצמדות לזכויות. תמיד תרגישו שמגיע לכם, שהחיים חייבים לכם, שנולדתם כדי לקבל. חפשו תמיד אי צדק בכך שלאחרים יש ולכם אין, ואל תסכימו לשום ויתור או פשרה.
2. הכול אישי נגדכם. צאו תמיד מתוך הנחה שהכל נעשה מתוך כוונה רעה. נסו תמיד למצוא כוונות זדון, וקיפצו על כל הזדמנות לראות זאת כהוכחה סופית שאתם לא חשובים לאחרים.
3. התמקדו בבעיות. תאתרו את כל הבעיות שלכם ותחשבו עליהן תמיד, תטפחו בעצמכם את הגישה שאתם לא יכולים לעשות שום דבר אחר עד שכל הבעיות הקודמות ייפתרו.
4. נפחו כל דבר. אל תשמרו על פרופורציות, נסו לטפח חשיבה שלילית ביחס לכל תקלה ולהעצים אותה, בלי כל יכולת חרטה או מחילה.
5. צפו לקטסטרופות. חשוב לזכור שדברים איומים ונוראים עלולים לקרות בכל רגע, ולתת לדמיון להשתולל – מחלות, אסונות, פיגועים, אל תתנו לשום דבר להפתיע אתכם. היו דרוכים.
6. אל תכירו תודה. תתייחסו לכל מה שקיבלתם בחיים כאל נתון, בלי להודות למי שגרם לכך. נסו למקד את המחשבות במה שחסר, ולא במה שיש.
ואחרי שתאמצו, כלומר לא תאמצו, את 6 העצות האלה – שיהיה חודש טוב, חודש שמח.

ושכנתי בתוכם

מה המילה "קדושה" מזכירה לנו? אולי את ירושלים, אולי אדם צדיק במיוחד, אבל לא נראה לי שהאסוציאציה הראשונה למילה קדושה תהיה הלב שלנו, האישיות שלנו. הרב יעקב חיים סופר מבגדד מסביר איך הפרשה מלמדת אותנו שעיקר הקדושה הוא אצלנו פנימה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, נכתב בפרשה. לא נכתב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו", כי אחרי כל העשייה שלנו – הקדושה אמורה לשכון בתוכנו. וכך הוא כותב: "העיקר הוא שיטיבו מעשיהם ללכת בדרך הישר, והיה לבבם שלם לפני ה', ועל ידי זה תשרה שכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל, כפי מעשיו, שיקדשו עצמם ואשכון בתוכם, בתוך כל אחד ואחד". הקדושה, הוא מזכיר לנו, היא לא איזה קונספט רחוק. אם נתנהג נכון – היא תהיה הדבר הכי קרוב שיש.