"חיפשה רק שלמות": ההספד המצמרר של הבעל על אשתו שנספתה באסון האוטובוס

רחל גוטמן ורוחמה רוזן ע"ה, שנספו באסון התהפכות האוטובוס בכביש 443, הובאו אמש (ראשון) למנוחות.

גוטמן בת ה- 23, שהתחתנה לפני כשנה וחצי, הותירה אחריה את בעלה ואת הבן דניאל שנולד לפני מספר חודשים. האלמן, הלל גוטמן, נשא על אשתו הספד כואב רווי דמעות. עין לא נשארה יבשה במעמד ההספד, שהיה שזור בדברי אמונה וביטחון בקב"ה ובקבלת הדין.

"רחלי, צדיקה", החל הבעל את דבריו, "כמה מתאים לך לשבת באוטובוס על יד בחורה בעלת צרכים מיוחדים. מי שמכיר אותה, הייתי הולך איתה ביישוב מתתיהו ליד בחור בעל צרכים מיוחדים, כל פעם היא הייתה אומרת לו 'שלום', ואמרה 'יש פה נשמה' 'יש פה מישהו'".

גוטמן העלה על נס את מעלותיה של הנפטרת, את האמונה שליוותה אותה כל חייה ושהוקרנה החוצה כלפי הסובבים אותה: "כל מגמתה הייתה שאני אלמד תורה, שאני אהיה ראש ישיבה, שאני אעמיד תלמידים. הכל אצלה היה תורה, לא היה אצלה ערך לשום דבר אחר. מי שמכיר אותה יודע כמה הייתה מסורה למשפחה שלה. מי כמוני יודע כמה אמונה היא החדירה לי, היא חיזקה אותי. צריך ללמוד מרחלי את עבודת המידות. כזאת צדיקה, במצבים נפשיים קשים מאוד היא הייתה אומרת לי: 'זה מה שה' רוצה, אז זה מה שטוב, אני יודעת'. היא לא הייתה מתלוננת. הקב"ה יודע".

"היא הלכה ללמד בנות. היא הייתה מורה לאומנות ונתנו לה ללמד דינים. איך היא התלהבה, היא אמרה לי: 'איזה כיף, אני יכולה לחדד להם ולחדד לעצמי הלכות בשר בחלב, כשרות'. היא ראתה את זה לא בתור מקצוע אלא בתור שליחות".

הבעל סיפר כיצד, למרות הקשיים הכלכליים, המנוחה לא הסכימה לסגת מהיעד שהציבה לעצמה עם חתונתם: "רחלי, כמה פעמים חשבתי, שאולי בגלל הפרנסה אני צריך לעבוד תקופה קטנה ולחזור חזרה, אמרתי לה: 'גם כשאני עובד אני נשאר באמונה, מתחזק'. חשבתי שאולי זה מה שמוטל עליי. היא אמרה לי: 'הלל, אתה לא יוצא. אני אקח על עצמי חוגים בבית, עוד שעות עבודה, אתה יושב ולומד. תקבע לך עוד חברותות בערב, תלמד הלכה, רק הלכה'".

"מה שאתה מספיק לעשות בשנים ארוכות, היא הספיקה לעשות בקצת זמן. ליבי לא מכיל את זה, שרחלי כבר לא תהיה. השכל מבין את זה, אבל הלב לא מכיל. כמה הכרת הטוב יש לי אליה. רחל חיה – היא חיה עדיין, הגוף אולי בקבר אבל הנפש תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

"יש לי שמחה, שלפחות שם למעלה, אצל הבורא, היא רואה אותי. היא אמרה לי בשבוע שעבר: לפני שהגעתי לעולם, הנשמה שלי הסכימה לכל מה שאני אעבור בעולם, ואמרה, כן אני אבוא לעולם, והיא באה, וגם לזה הסכימה".

"היא הייתה אישה אמיתית, דבקה באמת. היא הייתה עומדת על זה שנלמד הלכות לשון הרע, פותחת את הספר בשעות מאוחרות. לומדת עוד הלכה ועוד הלכה בחפץ חיים. לפעמים אני קצת נחלשתי היא הייתה מעמידה אותי ולא דוחה".

"רחלי, אני מקיים את המצווה בכתובה לקבור את אשתי בקבר ישראל, אני אעשה את זה", אמר הבעל בכאב. הוא הוסיף: "עוד נראה שכל הדברים יתגלגלו לטוב. לא לחינם הקב"ה הביא את המקרה הזה לתוכנו, לתוך המשפחה שלנו. בדרך כלל אנחנו רגילים שדברים קורים למשפחה ההיא או ההיא, זה לא כל כך נוגע אלינו, לא מרגישים שזה נוגע אלינו. אם ה' שם את זה אצלנו במשפחה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא רוצה, אנחנו לא בעלי רוח הקודש לומר מה הסיבה. ודאי כל אחד יתחזק לכל הפחות באמונה, שידע שיש משגיח לעולם. כל הדברים הולכים לטוב, העולם יבוא לתיקון בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. מי שמאמין זוכה קצת יותר לקרב את הגאולה. לפחות נצא קצת מחוזקים לעתיד, הקושי הוא קושי אבל חייבים להמשיך".

בסיום דבריו ביקש הבעל את מחילת אשתו ופנה להוריה: "אני מבקש מחילה מאשתי, אם היה חוסר כיבוד והיה פגיעה, החובות שלא פרעתי לה. הוריה היקרים, הכרת הטוב שלי אליכם שגידלתם בת כזאת צדיקה, מאז שהיא קטנה הכירו את דיבורה, את המבט שלה, חיפשה רק שלמות. זה החיפוש שלה – להידבק בבורא. זכיתי להיות במחיצתה תקופה קצרה".

"הוריה היקרים, המסורים. אני מודה על כל הטוב שהשקעתם בה וקיבלתי אותה – מוכתרת באמונה, מוכתרת בביטחון. אני אמשיך עם זה הלאה, אגדל את דניאל, שהיה אהבת נפשה. אגדל אותו לתורה, כמו שהיא רצתה, בדרך ה'. רחל מבכה, תתחנני ותתפללי שהקב"ה יזכה אותנו להתקרב אליו, להחזיק באמונה, לקבוע את הדברים בלבנו ולחיות עם זה".