ההבדל המהותי שבין "אחדות" ל"אחידות". האם כולם צריכים להיות אותו הדבר?

בספרו "ישמח ישראל" שואל הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל: מדוע בחושן היו כל השבטים כתובים כאחד, ואילו על כתפי אהרן נחצו לשניים?

ומשיב תשובה מעניינת: החושן הוא חושן המשפט, ובפני המשפט כל ישראל שווים, ככתוב "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" (במדבר ט"ו, ט"ז), אך על כתפי האפוד היו רשומים שמות השבטים "לזיכרון לפני ה'", היינו עולם המחשבה והכוונה, ובזה חלוקים הם לקבוצות, כל זרם לפי שורש נשמתו.

מה למדים אנו מדבריו? לא בכל דבר יש לאחדות מעלה. האחדות טובה ויפה, עד שמגיעים למנהגים ולמסורת, שם על כל אחד ללכת בדרכי אבותיו, ולא לטוש תורת אמו.

* * *

בראשית שנות קיומה של המדינה התפתחה מגמה הקוראת לספרדים לוותר על מנהגיהם, ובכך ליצור, כביכול, אחדות בין הקהילות. גישה זו נבעה מערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר ונראים אותו דבר. "אחדות", לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים, אלא הכרה והוקרה הדדית, למרות הדעות השונות, תוך הבנה כי לכל אחד תפקיד מיוחד, וכי יש אחרים העובדים את ה' בצורה שונה. כך ניתן ללמוד דברים חיוביים מזרמים אחרים, מבלי לוותר על נטיית הלב והאופי הטבעי, וללא אילוץ לעמעם את הייחודיות.

לפיכך, מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל התנגד בכל כוחו למגמה זו, ונלחם ללא חת על שמירת מעמדה של הקהילה הספרדית כקהילה שיש לה מנהגים שיש לעמוד על שמירתם כראוי. בפסיקה - הסביר - בדרך כלל לא שייכת אחדות, אלא נהרא נהרא ופשטיה (מה גם שמדובר היה באחדות חד-צדדית, בה בני עדות המזרח נדרשו לוותר על מנהגיהם ופסקיהם על מנת ליישר קו עם הפסיקה האשכנזית. בשבתו בבתי הדין, גילה מרן כי באופן שיטתי בתקנות שניתנו לבתי הדין בארץ על ידי שני הרבנים הראשיים, המסורת האשכנזית היא שקבעה את רוח התקנה, ולמרות האמירות המפורשות בדבר מיזוג והפריה הדדית בין הקהילות, היתה ידה של הפסיקה האשכנזית על העליונה, כשמנהגי הספרדים כלל אינם נלקחים בחשבון).

כאן יש להדגיש כי אף על פי שמרן עמד בתוקף על כך שאין לספרדים לשנות מנהגם למנהגי האשכנזים, היה מבהיר כי אין הדבר סותר את האחדות שצריכה לשרור בין הקהילות. הוא גרס כי חלוקתנו לחוגים ושמירתנו על המסורת של כל קהילה - אינה יוצרת חייץ אישי בינינו ח"ו, כל שהדבר נעשה מצד מניעים הלכתיים ענייניים.

את עקרון זה הוא הביא לידי ביטוי בספרו "ענף עץ אבות" (פרק א'): "והנה מכל זה נלמד גם כן שצריכה להיות אחדות בין האשכנזים לספרדים ועדות המזרח, אף על פי שבענייני הלכה אנו קבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, ואין לנו לזוז כלל מהוראות מרן, אפילו לחומרא, וכמבואר בפוסקים, ואילו האשכנזים יוצאים ביד רמ"א, וכל מנהגיהם על פיו; מכל מקום זהו רק בענייני הלכה, אנן בדידן ואינהו בדידהו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים (כמ"ש בעירובין י"ג ע"ב). אבל בשאר העניינים בהכוונה לתורה ומצוות ומעשים טובים, כולנו בני איש אחד נחנו, וחייבים לשתף פעולה כאיש אחד בלב אחד נגד מפירי ברית. ולעשות כל מעשינו לשם שמים. שאז יֵאָמֵר עלינו: כל כלי יוצר עליך לא יצלח, זאת נחלת עבדי ה'. וה' יברך את עמו בשלום".

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. לא נאמר 'קהילת הספרדים' ולא 'קהילת האשכנזים'! אין דבר כזה! תורה אחת - משפט אחד"...

את ביטויי האחדות בין העדות והחוגים היה מרן שומר להזדמנויות שאינן קשורות למסגרת ההלכתית. כאשר נתמנה למשרת הרב הראשי הספרדי לתל-אביב, בחר לקיים את טקס ההכתרה המפואר דווקא בבית-הכנסת הגדול האשכנזי שברחוב אלנבי, ולא במקבילו הספרדי "אהל מועד" שברחוב שד"ל, וזאת מתוך מטרה ברורה לשבור את החומות בין העדות, ולתת מסר כי הוא רואה עצמו כרב לכל העדות, וכי ידאג לכל עדה וחוג.

כדוגמא לכך סיפר רבי דוד אברהם מנדלבוים שליט"א: "הייתי חברותא עם בנו של מרן, בתקופת הרבנות בתל-אביב. בחג הפסח תש"ל, הופעתי בביתו כהרגלי, ובאותה שעה עמד על השלחן מגש עם מיני קטניות. כיון שהבחין בי הרב, פנה אל בנו בבקשה: 'הסר נא מעל השלחן את מיני הקטניות לכבודו של חברך, הרי הם נמנעים מאכילת קטניות בחג הפסח...'".