אפרת חלמיש: "התגוררנו 8 זוגות יהודים בין אלפי משפחות ערביות"

כשאפרת חלמיש הגיעה להתגורר עם משפחתה בעיר דוד, לפני 27 שנים, היו איתם בסך הכל שמונה זוגות נוספים. "היינו 21 נפשות בשלושה מתחמים על הגבעה", מתארת אפרת, "וסביבנו התגוררו אלפי תושבים ערביים. כל תנועה בין המתחמים דרשה תיאום עם שני מאבטחים חמושים שנדרשו כדי ללוות אותנו. כיום אנחנו ברוך השם מונים כ- 100 משפחות יהודיות. התרחבנו מעבר לגבעה של עיר דוד, ממש כמו מלכות יהודה שהתחילה בגבעה צרה של עיר דוד והתרחבה. ולא רק זאת – כשהגענו, היו בעיר דוד שלושה ילדים בסך הכל, כאשר אחת מהן זו התינוקת שלנו. כיום יש פה מאות ילדים, אנחנו עצמנו זכינו שנולדו לנו פה עוד תשעה ילדים, ולבתנו הבכורה שמתגוררת כאן עם משפחתה, יש שלושה ילדים משלה. דור שלישי בעיר דוד. משלושה מתחמים הפכנו לכשלושים, ההליכה היא חופשית ללא צורך באבטחה, ויש לנו יותר מחצי מיליון מבקרים בשנה, כך שהמקום חי ותוסס".

לנשום את ההיסטוריה

למי שעוד לא זכה לבקר בעיר דוד, מעניקה אפרת את ההסבר הבא: "עיר דוד שוכנת למרגלות הכותל, זוהי בעצם הגבעה שעליה הקים דוד המלך את הממלכה שלו לפני 3000 שנה. כיום עיר דוד היא אתר היסטורי, ארכיאולוגי ותיירותי. מי שמגיע לשם מוצא את עצמו כשהוא צועד יחד עם התנ"ך וממש רואה את הממצאים בשטח. גם אנשים הרחוקים מאוד מתורה ומצוות מתלווים לסיורים במקום, ואני שומעת מהם לא פעם קריאות התפעלות בנוסח: 'וואו, התנ"ך היה'. ממש אפשר לראות את מה שמתואר בפסוקים – את תוואי השטח, את נקבת השילוח, את הקברים של מלכי דוד... רואים בחוש איך שכל הדברים האלו קיימים פה".

(צילום: יהודית הרפז)

האם תמיד הייתה כאן התיישבות יהודית?

"למעשה", מסבירה אפרת, "התיישבות יהודית קיימת בעיר דוד מאז ימי דוד בבית הראשון, היא המשיכה לאחר מכן בשיבת ציון-תקופת נחמיה. גם בימי בית שני התגוררו בעיר דוד, עד לחורבן. ההתיישבות החדשה התחילה כאן בסוף המאה ה-19, בשנת 1870, אז הגיעה לעיר דוד משפחת מיוחס. בני המשפחה יצאו מהחומות והחליטו להתגורר כאן, בדיוק מול כפר התימנים. לאחר כעשור מתחילה ההתיישבות בצלע שממול בכפר התימנים, שם חיות כיום עוד למעלה מעשרים משפחת יהודיות. יושבי כפר התימנים נאלצו לעזוב במאורעות תרפ"ט ותרצ"ו, ואנחנו שבנו לכאן לפני 27 שנה. אנחנו גרים במתחם 'בית מיוחס'.

"ההתיישבות שלנו", מוסיפה אפרת, "היא בעצם בתוך אתר תיירותי שקיים כאן, והיא נחשבת להתיישבות יהודית מחודשת.  מבחינתנו המגורים במקום הם זכות עצומה – אנחנו גרים במרכז ירושלים ומרגישים ממש את הלב הפועם שלה. אנחנו שכנים לשכינה – 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך' – לחיות בחצר - זה מזרים כוחות ושמחה לכל מקום".

להתגורר על הגבעה

כפי שניתן לשער, המגורים בכזה מקום אינם פשוטים, ואפרת מודה שבהחלט קיימים גם קשיים. "זו לא שכונה מסודרת שאפשר בכל יום אחר הצהריים לקחת את העגלה ולצאת לגן שעשועים. אין כאן בכלל עגלות, אנחנו משתמשים רק במנשאים, בשל המבנה הטופוגרפי של עיר דוד שכולו בנוי מירידות ועליות. אין לנו כאן פארקים או חנויות ויש בעיה עם משלוחים. אין לנו מכולת יהודית, גם לא קופת חולים או טיפת חלב. גם אין שום אפשרות של בנייה או התרחבות, כי הכל גן לאומי".

לגבי מוסדות לימוד, מציינת אפרת שהם הצליחו במהלך השנים לפתוח בעיר דוד מעונות וגני ילדים. "כמובן שגם לגן צריך לטפס ולעלות כדי להגיע. אפילו מבנה של בית כנסת אין לנו, ולכן בית הכנסת משוכן בתוך אוהל, כי אסורה כאן כל בניה ליהודים. אבל חשוב לי להדגיש שאנו מודים לה' על כך שרוב הקשיים הם טכניים ולא ביטחוניים, כי מבחינה ביטחונית בסך הכל רגוע פה".

והאווירה היא לגמרי מיוחדת. "בגלל שאנו מצויים בלב ירושלים, אנחנו מרגישים את פעימותיו המיוחדות. בשלושת הרגלים למשל אנחנו רואים את כל עם ישראל שמגיע בהמוניו ועולה לרגל. גם כשיש אירועים כמו צעידות לכותל את הכל אנו חווים, כי הכל נע סביב העיר העתיקה. מיותר לציין שמצוקת החניה כאן נוראה, ובפרט בימים בהם יש תכונה מיוחדת".

אפרת לרגע אינה מתלוננת. "אני בטוחה שסבא של סבא שלי היה מוכן לשלם את מלוא הונו כדי לדעת שייתקע כאן בפקקים, הוא היה מוכן לזחול כל הדרך כדי להגיע לכאן".

זכות גדולה בשל כך שהקב"ה שם אותנו פה  

ביתה של אפרת פתוח תמיד לרווחה. "מגיעים להתארח אצלנו לעתים קרובות מאוד", היא מספרת, "באים אלינו גם קשישים, חלקם ניצולי שואה, למרות שהדרך לא פשוטה עבורם והמקום לא נגיש. לפעמים יש אפילו בתי אבות שמוציאים אלינו קבוצות של קשישים. הם לרוב מופתעים מההליכה, מתנשמים, לא מבינים לאיפה הביאו אותם, אבל אחרי שעה קלה הם יוצאים ואומרים: 'הכל היה שווה'. כי המקום הזה כל כך מיוחד. כשמגיעים לכאן מרגישים ממש את הפסוקים פורחים באוויר. אז נכון שלא תמיד קל, צריכים לסחוב יותר דברים בידיים, אין איפה לחנות ומחליפים בולמי זעזועים לרכב לעתים קרובות, אבל ברוך ה' שאלו הקשיים שלנו ולא אחרים. אני מרגישה זכות גדולה בשל כך שהקב"ה שם אותנו פה.

"אנחנו בעצם אלו שממשיכים לכתוב את ההיסטוריה", היא מדגישה, "זוהי זכות, ואני באמת לא יודעת איך זכינו בה. אני סופרת בהתרגשות כל ילד וילד שנולד, ומתרגשת מכך שגם אנו זוכים להתחיל להזדקן פה. ברוך ה' שיש לנו את הכוחות הגופניים כדי להתגורר בכזה מקום. כי אין כאן אוטובוסים ומוניות, כל תזוזה דורשת כוח פיזי, אבל לראות איך הדור השלישי קם ומתהווה בעיר דוד - זה מרגש עד אין שיעור".

(צילום: יהודית הרפז)

ואיך היחסים שלכם עם השכנים הערבים?

"השכנים הערבים שלנו חיים אתנו יחד, בסוג של דו קיום. באופן כללי אנחנו חיים בשלום. כמובן שהם לא החברים שלנו, אבל אני אישית משתדלת להגיד לכל אחד מהם שלום".

יש יחסי שכנות וקירבה?

"תראי", מסבירה אפרת, "זה לא שכנים שאני אלך לבקש מהם סוכר או ביצים, אם כי קרה פעם שאחרי פסח ביקשתי מהם קמח... אבל לפעמים צריך עזרה עם רכב, כשיש פנצ'ר וכדומה, ובהחלט עוזרים פה אחד לשני. השכנים גם יודעים שאני מארחת קבוצות ולכן יש לנו בבית הרבה כיסאות ושולחנות. אז אם הם צריכים כיסאות או שולחנות, הם יכולים לבקש. שוב, לא מדובר בחברות, אבל אנחנו חיים לגמרי יחד, כי המקום אינו נפרד".

ומה קורה בימים קשים יותר, כמו של אינתיפאדה או פיגועים?

"בימים קשים זה משפיע כמובן על כולנו, כמו בכל מקום, אבל התחושה הקשה היא בעיקר פנימית. כלפי חוץ ממשיך להיות כאן רגוע. אני חושבת שזה הודות לכך שהשכנים שלנו כבר הבינו שהמציאות שלנו כאן היא עובדה קיימת שאי אפשר לערער עליה. וזה לא רק שאנחנו נמצאים כאן, אלא הולכים ומתעצמים ומתרבים, אנחנו משדרים עצמה ואיתנות".

(צילום: יהודית הרפז)

אתם מצרפים אליכם גם משפחות חדשות?

"בכל שנה עוזבות כמה משפחות בודדות ומגיעות במקומן משפחות חדשות. מבחינת גאולת בתים חדשים - קשה לי להשיב על כך, כי אני לא מעורה בפרטים. אני לא אחראית על רכישת בתים. מה שאני כן יכולה לומר זה שתהליך רכישת בית אינו פשוט כלל, כי צריכים בעצם 'לגאול' אותו ורק לאחר תקופה ניתן להיכנס להתגורר בו. בתחילה מכניסים בחורים רווקים, כדי לראות שהכל עובר בשקט, אחר כך משפצים את הדירה, ורק בסופו של דבר עוברות המשפחות".

חן המקום

במשך שנים אפרת פתחה את ביתה לרווחה והציעה אירוח לקבוצות והרצאות מרתקות. "אני מאמינה שהמקום הזה אינו רק שלי", היא מסבירה, "זהו מקום ששייך לכל עם ישראל, ואפילו לכל עמי העולם, כפי שנאמר: 'וביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. ירושלים היא לב כל העולם. אני מעוניינת לחשוף את המקום ולחבר אליו, ולכן מארחת בביתי קבוצות ומספרת להן על הקשר הייחודי שיש לנו עם עיר דוד ועל אורח החיים שלנו כאן. אחרי שנים שמסרתי הרצאות כאלו, גיליתי שיש צורך גדול מאוד בשירותי אירוח והסעדה. כי אנשים מגיעים לאזור הכותל והם מחפשים מקום מתאים לחגוג אירועים. אז התחלתי לפתוח את הבית ואת הלב, אני מגישה כיבוד קל או ארוחה, לפי מה שמזמינים מראש. חוגגים אצלי אירועים כמו בר מצוות, בריתות, ימי הולדת וערבי צוות. מגיעים לכאן מכל הגוונים – דתיים, חילוניים וחרדיים, צעירים ונוער ומבוגרים וגם תיירים, כולם באים לפה. ההרגשה היא שלא יצאו סתם כדי לבלות, אלא יש כאן ערך מוסף של קדושה ואווירה מיוחדת ששוררת באוויר. בנוסף, אני מעבירה במקום סדנאות שונות של הכנת אוכל ירושלמי, אמנות ירושלמית וגם ערבי שירה לנשים".

(צילום: ברכי זרביב)

ומה התגובות שאת שומעת?

"כשאנשים נכנסים לבית שלנו הם מאוד מופתעים. נראה שהם לא מצפים שיהיה כאן בית נורמלי, מטופח, נקי ויפה. לפעמים יש כאלו שמנשקים את הקירות ומבקשים להתפלל כאן. אני שומעת לא פעם אנשים שמתבטאים: 'מרגישים כאן את ההיסטוריה', כי זה נוגע לכולם בלב, אבל התגובה הנפוצה ביותר היא של אלו שנשארים במקום ולא מוכנים לעזוב. לפעמים האירועים אצלי נגמרים גם אחרי חצות. אנשים מביטים בשעון ומופתעים: 'אנחנו יושבים כאן כבר חמש שעות? איך זה ייתכן?' אז זהו, שכנראה יש למקום הזה משהו ממגנט".

(צילום: ברכי זרביב)

(צילום: ברכי זרביב)

(צילום: ברכי זרביב)

(צילום: ברכי זרביב)