הרב זמיר כהן - מה עושים כשהתינוק בוכה, וכשהילד בוכה בגן?

שאלה: האם לקום בלילה לקול בכיו של תינוק, או להניח לו לבכות עד שיירדם, כדי להרגילו לישון בשעות הלילה? וכשבוכה בשעות היום, האם לגשת אליו מיד או להמתין אולי יירגע מאליו?

תשובה: ישנם הורים המתרגשים מכל צליל בכי של תינוק. הם עוזבים מיד הכל עם הישמע הצליל הראשון ורצים אליו, ואפילו מזנקים ממיטתם בלילה כדי להרימו לבל יבכה רגע אחד. וישנם הורים אדישים לחלוטין לקול בכי תינוקם, ומסוגלים לאפשר לו לבכות ללא הרף.

אולם, אלה ואלה אינם צודקים. כבכל תחום בחיים, אף כאן ישנה דרך האמצעית, שהיא שביל הזהב.

לא כל צליל יקיצה של תינוק משנתו בלילה אמורה להזעיק את ההורים ולהקפיצם ממיטתם, אולם גם אין לתת לבכי מתמשך של התינוק להישאר ללא מענה -  על אף המלצותיהם של מקצת אחיות בתחנה לאם ולילד, ואפילו אנשי חינוך מסוימים הטוענים שיש לאפשר לו לבכות עד שיירדם. ילד בוכה, הוא ילד שזקוק למשהו, ואיך אפשר להתעלם מסבלו? בהנהגה קיצונית זו יש משום חינוך עצמי לקשיות הלב ולאגואיזם. האם ההורה המתעלם במשך שעה ארוכה או לילה שלם מבכיו של ילדו היה רוצה שגם אביו שבשמים יגיב כך לזעקותיו?...

הרי יתכן שהילד סובל מכאבי בטן או רעב מציק, אולי הוא מפחד מתחושת הבדידות, או סתם זקוק לפי אופיו המיוחד לחיבוק אוהב. 

יש לזכור שילד המתרגל שמתעלמים מצרכיו, עלול להיות בגדלותו בעל אופי דומה כלפי הסביבה ואפילו כלפי הוריו. ואין לדעת כמה אנשים מבוגרים הסובלים מחרדות, התחילו את סבלם בחרדת הנטישה שחוו בגיל הינקות, כאשר שיוועו לעזרה ואין מושיע.

לפיכך, ההנהגה המומלצת למעשה: כאשר תינוק משמיע קול בכי בעת שהוריו עסוקים ביום או ישנים בלילה, ובכיו אינו מלמד על מצוקה המחייבת מענה מיידי, יוכלו להשתהות דקות אחדות ולבחון את תגובתו לאי המענה. אם נרגע וחזר לתרדמתו, אף הם ימשיכו בעיסוקם או בשנתם. אבל אם עדיין זקוק הוא לעזרתם, יגיבו לבכיו ויסייעוהו במה שבידם לסייע.

יצויין שעל האב ליטול חלק בטרחת הקימה בלילה לטיפול בילד, בפרט כאשר מדובר בילד בכיין במיוחד, ולא לאפשר לרעייתו לקרוס מחוסר שינה בלילה וביום. 

ילד בכיין בגיל הגן

שאלה: ילד בגיל הגן שבוכה בכל בוקר כשעליו ללכת/להיכנס לגן, ואפילו צועק ומשתולל. ובלילה, כאשר מבין שעליו להיכנס למיטה לישון, הוא פורץ בבכי. גם במהלך הלילה הוא מתעורר ובוכה. כיצד נכון לנהוג אתו? יש מי שאמר להורים להתעלם לחלוטין מבכיו ולהעמידו בפני עובדה שכך צריך לעשות וזהו, וכשמתעורר בלילה יש להניח לו לבכות עד שייכנע לעייפות ויירדם, שהרי הוא כבר ילד גדול ומבין שצריך לישון בשעות אלו. האם זו דרך נכונה?

תשובה: התיאור המופיע בשאלת ההורים, מלמד שהילד חושש ואפילו חרד מנטישתו את הסביבה הבטוחה והמוגנת שבה הוא חי, בסמוך להוריו, ומהמעבר אל הגן או לשנת הלילה. משום כך גם כאשר הוא מתעורר בלילה וחש בודד ונטוש, הוא פורץ בבכי כקריאה לשהייה בחברה בטוחה.

יש לזכור שבעולם המבוגרים סדר היום די ברור, והם מודעים להתרחשויות הרגילות שצפויות בשלב הבא, כאשר יגיעו למקום העבודה או הלימודים. אולם ילד רך בגיל הגן עובר מתקופת הינקות, בה העתיד לא עניין ולא העסיק אותו כלל, לתקופת הילדות, שבה יידע להיכן הוא צועד ומה צפוי לו שם על פי סדר היום הקבוע והמתוכנן מראש. בתקופת הביניים שבין שתי התקופות הוא נמצא במצב נפשי קשה לפני כל מעבר יזום. הוא יודע שהוא עומד לעבור למצב שונה, אך אינו יודע אם מצב זה עתיד להסתיים (כמו האם אי פעם אחזור מהגן לבית?), וגם אם כן, מתי זה יקרה. מצוי ששאלות אלה אינן מוגדרות אצלו, והעתיד רק לוטה בערפל. ולעיתים גם אינו זוכר מה בדיוק עתיד להתרחש במצב החדש שלאחר המעבר, וכקריאה לעזרה מהוריו הוא פורץ בבכי מר. כך גם בעת היקיצה בלילה הוא עלול להתעורר מבוהל מהעולם החדש שנגלה לפניו כשהוא שרוי בודד בחשכה. האם מותר לנו כהורים לשדר התעלמות מקריאת המצוקה שלו?   

לפיכך, לא נכון להתעלם מבכי שאינו מסתיים מהר, בכל אחד מהמצבים האמורים. אולם גם לא יהיה נכון שהילד יקבל את התחושה שהוריו נלחצים מבכיו, ובכך יתעודד לבכות עוד יותר. אלא לדבר בקול רגוע ושלו ולומר דברי הדרכה מה נכון לעשות עכשיו ומדוע, ומה צפוי להיות בשלב הבא: "כעת נכנסים (או: יהונתן נכנס) לגן לשחק וללמוד ולשמוח, ואחר כך חוזרים הביתה" (ילד בגיל הרך מאד חסר את ממד הזמן, ולכן אין טעם לומר: "ובשעה 13.00 תחזור לבית"). וכן: "כעת ישנים שיהיה לנו כח, ובבוקר נקום בעזרת ה'." ואם צריך לאפשר לילד לאחוז ביד ההורה כשהוא במיטה, לתחושת בטחון לפני השינה, מאפשרים

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.