מדריך הסקי הבינלאומי: "אני מרגיש שהקב"ה הציל אותי ממוות כיוון שידע שאני עתיד לשוב אליו"

בימי החורף הקרים, כשפתיתי השלג הלבנים מכסים בסבלנות מופתית את אתר החרמון בארץ הקודש, הרב אברהם לייב – מדריך סקי בינלאומי בעברו, נזכר בימים שהיה נער, עת גילה לראשונה את אהבתו לגלישה בהרים הלבנים של עיר הקיט ברילוצ'ה שבארגנטינה, ארץ מולדתו. כיום, 20 שנים אחרי שחזר בתשובה, אברהם הוא אב לחמישה ילדים שמשקיע את האדרנלין של הספורט האתגרי בלימוד התורה, הרצאות לזיכוי הרבים, כתיבת ספרים, וגם לאהבה הישנה שלעולם לא חלפה – הסקי.  

"אומנם סבי וסבתי היו במקור אנשים שומרי תורה ומצוות, אבל חייתי ללא זיקה ליהדותי, בגלל שעם עזיבת אירופה הם הפסיקו לקיים מצוות. ידענו כמובן שאנחנו יהודים, אבל לא קיימנו אורח חיים שקשור למסורת", הוא מספר השבוע. "למעט דבר אחד – סדר פסח. זאת הייתה מסורת שלא ויתרנו עליה. חוץ מזה חיינו תחת הרושם שהחרדים הם אנשים סגורים, מוזרים, כביכול חיים בפלנטה אחרת. אף פעם לא הכרתי אישית אדם דתי או חרדי כדי לשוחח אתו על התורה. זכור לי שכאשר נסעתי לישראל בגיל 17 במסגרת 'תכנית תפוז', סיפרו לנו המארגנים על החרדים, ולאחר מכן גיליתי שהדברים היו שקריים. הנתק מהחברה החרדית היה כה גדול, שפשוט לא התנסיתי מעולם בהכרתם".

אברהם מתגורר כיום בבני-ברק. אשתו, ילידת צ'ילה, עשתה אף היא את צעדיה ליהדות בכוחות עצמה. "עליתי לארץ בשנת 2002 כשהייתי בן 32. לפני כן התגוררתי  במיאמי במשך 4 שנים. מאחר שכבר הייתי בתהליך התשובה, נכנסתי ישר ללמוד בישיבת 'אור שמח' לדברי ספרדית, ותוך שנה הכרתי את אשתי, שעלתה כ-4 שנים לפני כן, ונישאנו בירושלים".

הוריו ובני משפחה נוספים חיים עדיין בארגנטינה. "אומנם תמיד הייתה אנטישמיות ותמיד תהיה, אבל באופן יחסי זה מינורי, אפשר לחיות בשלום. יחד עם זאת, מאז שאני ילד גדלתי בהרגשה שאני שונה בגלל יהדותי. בתיכון, שהיה בעצם בית ספר גרמני, גרמה לי החברה, לא פעם, להרגיש שאני שונה. בכיתתי היינו שלושה תלמידים יהודים בלבד, ומיד התיידדנו. בהזדמנות אחת, בשעת ההפסקה, התחילו מספר תלמידים להתבטא לעברי בהתרסה נגד היהודים, וכמעט התחלנו לריב, אך התאפקנו, כך שהאירוע לא הגיע לשלבים חמורים יותר. כל זה גרם לי לחוש בושה כשהיה עליי להודות שהנני יהודי. ברוך השם במשך הזמן השתנתה גישתי לחלוטין, והיום עובדת היותי יהודי נוסכת בי גאווה. כיום בארגנטינה יש הרבה יהודים דתיים וחרדים. עם זאת, אחרי מלחמת העולם השנייה היו חצי מיליון יהודים, היום יש פחות מ-200 אלף. למרבה הכאב, רבים מספור התבוללו".

עד כמה סכנת ההתבוללות עומדת בפתח ומהדהדת?

"בכל העולם יש סכנת התבוללות. לצערי כמעט בכל משפחה של יהודים שמתגוררים בחו"ל יש מישהו שגר או חי עם גויים. מצד שני יש ב"ה קירוב חזק. יש הרבה מאוד קהילות חרדיות חזקות. כמעט כל שנה אני טס לארגנטינה ומוסר שיעורים, יש שם התעוררות גדולה לצד סכנת ההתבוללות. ברגע שחיים בקרבה לגויים, יש היכרות והתקרבות. בארגנטינה ובדרום אמריקה המנטאליות של האנשים היא מאוד ידידותית, האנשים נחמדים ונעימים, כך שקל להתחבר אליהם. כל אחד אומר: 'בוקר טוב' ו'מה נשמע?', אפילו למי שלא מכירים. זה שונה מארץ ישראל. אני יכול לומר שרוב היהודים שחיים שם הם תינוקות שנשבו. עד גיל 28 למשל לא ידעתי מה זה חרדי, ולמדתי עברית כמו שלומדים פה בארץ שפה שנייה, כלומר לא כשפה עיקרית. זה כל היהדות שהייתה לנו. קרובת משפחתי ששוחחה איתי אחרי שהתחלתי לשמור מצוות, התחילה לבכות בפתאומיות. התברר שהיא גרה עם גוי כבר 20 שנה. הנשמה שלה הרגישה שמשהו לא בסדר, אבל היא לא ידעה למה. לצערנו היא, וגם אני, גדלנו כמו תינוקות שנשבו".

למה יהודי ארגנטינה לא עושים עלייה?

"זה מאוד קשה. היהודים שם חיים טוב. יש להם  פרנסה וחברים, ולכן מאוד קשה לעזוב. אני טס כל שנה לדרום אמריקה ורואה אנשים שחיים טובים יחסית. יש להם חופש ביום ראשון, אין את הלחץ שיש בארץ. לצערנו פה יש שנאת חינם בין חילונים לחרדים ששם אין, אין דבר כזה. באופן כללי אין שנאת חינם בין יהודים. לכן ברור להם שלא פשוט לבוא לארץ, מה גם שיש פערי מנטאליות ותרבות".

החיפוש שהוביל לאמת הפנימית

עוד בילדותו אברהם התחבר לספורט: "נהניתי להשתתף בתחרויות שחייה, כדורגל, כדור-עף, טניס, שיט, והרמת משקולות. בשנת 85' זכיתי בתואר תת-אלוף לאומי בהרמת משקולות. שנים רבות אף התאמנתי בקראטה, עד שקיבלתי את אות ה'חגורה החומה', וכן בגלישת רוח, שבה הגעתי כמעט לשלב התחרות הסופי. שנים רבות עסקתי בתחרויות סירות, תחרויות ג'טסקי, תחרויות מכוניות, ובכל ספורט הטומן בחובו סיכון גבוה שיכולתי להצטרף אליו. רכיבה על סוסים תחביב אהוב עליי מאוד. הייתי רוכב על סוסים בחווה שברשות המשפחה, ומאוד נהניתי. בגיל 17 גיליתי את הסקי בשלג - והתאהבתי. הפכתי למדריך ובשנים הבאות נדדתי בכל העולם ועבדתי כמדריך".

לאברהם היו חיים טובים לכאורה. הוא התחכך באנשי העולם הגדול, הכיר מקומות חדשים, בילה והתפרנס למחייתו מהתחביב שאהב – עד שהגיע השינוי שבעקבותיו עזב את הסקי. "כמדריך סקי, הרגשתי שהחיים לפניי. יכולתי להתפתח הלאה ולהכיר דברים נוספים, ונהניתי מאוד מהחיים: חווייתי הרבה כיף, נסיעות רבות, היכרות עם אנשים חדשים רבים בכל שנה, ובעיקר: עסקתי במקצוע האהוב עליי, פריווילגיה שלא רבים זוכים לה. לא הרגשתי מחויב לאיש, יכולתי לעשות מה שרציתי ובזמן שרציתי, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. למרות זאת, לא הרגשתי סיפוק בחיי, ולכן נהגתי לנסוע ולנסוע, בחיפוש אחר דבר שלא הצלחתי למצוא". 

בקיץ של שנת 98' שהה אברהם בעיירת נופש בארגנטינה: "נסעתי עם חבר שאינו יהודי ובחצות הלילה, כשהכביש חשוך לחלוטין, דיברנו בין היתר על הפירמידות שבמצרים. פתאום, מתוך החושך, ראינו מולנו אור בוהק, לבן, בגודל של ירח מלא, העובר תוך שניות בשמים מקצה אחד למשנהו. שנינו ירדנו מהרכב כדי לראות אם הדבר חוזר על עצמו, אבל זה לא קרה. לאחר המתנה של כחצי שעה באמצע הכביש החלטנו להמשיך בנסיעה. זאת הייתה חוויה מוזרה. אני מודה שזה סיקרן אותי והתחלתי לחקור בספרים את נושא העב"מים – עצמים בלתי מזוהים, החיים בכוכבי לכת אחרים. בדיעבד אני מבין שהתחלתי להתעמק בעניינים רוחניים יותר, כיוון שעד אותו היום נעו חיי על ציר החומריות.

"במקביל לכך, רב שהתגורר בטורנטו, ובמקור הוא מטנג'ר שבמרוקו, הגיע לבקר ולחזק אותנו היהודים ואבא שלי הפציר שאפגש איתו. בהתחלה לא רציתי, אבל בסוף התרציתי ונפגשנו. אחרי הפגישה החיים שלי השתנו. הכרתי את היהדות ונוצר בינינו קשר חם. החלטתי לטוס למיאמי, ומשם התחברתי לקהילה והתחלתי לשמור שבת, כשרות ועוד. אחרי 4 שנים החלטתי לעלות הילוך וללמוד ועליתי ישר ללמוד בישיבה. מעניין לציין, ששמי בספרדית הוא ליאונרדו, על שם דודי לאון, וגם שמו של הרב היה לאון. כאשר הגעתי לבר מצווה, קיבלתי מסבי וסבתי מצד אבי שרשרת זהב עם תליון זהב בצורת ספר תורה. בצד האחורי היה חקוק השם 'לאון' במקום 'ליאונרדו' עם תאריך בר המצווה. 15 שנה לאחר מכן נפגשתי עם הרב ההוא ששמו דומה לשמי, ושהחל לקרב אותי לתורה". 

השינוי שעשית די קיצוני.

"כל מה שעשיתי בחיים היה קיצוני, כל הספורט שעשיתי היה קיצוני ומסוכן. שלמה המלך אמר: 'וגם הנפש לא תמלא'. אתה יכול לתת לאדם את כל הגשמיות או התענוגות - אבל לנשמה אין סיפוק. אין לה מזון אמיתי, כיוון שהכל חולף. גם ההנאה שביין הכי יקר שיש בעולם נמשכת שניות אחדות שהיין נמצא בחיך. כל דבר זה ככה".

ספורט אקסטרים עלול להביא את המתאמנים למצבי קצה מסוכנים. היית פעם בסכנת מוות?

"שאלו אותי אם הייתי קרוב למוות, אז לא פעם ולא פעמיים הייתי קרוב למוות אם בסקי, ברכב אופניים, סירת מנוע ובכל מה שעשיתי. יש בזה הרבה אדרנלין ומתח. חוץ מזה אתה צעיר, בלי משפחה, מקבל כבוד,  חיי את היום - זה כיף כי אין לך מה להפסיד, זה נותן הרגשה טובה אבל כמובן שאדם לא חושב על העולם הזה או הבא - הוא חי את הרגע. כמו בשאר סוגי הספורט, גם בתחום הסקי, ככל שעולה המיומנות, עולה רף הסיכון. בכל שנה מדווחים במרכזי סקי רבים על אסונות שונים, ביניהם גם אסונות קטלניים. הדבר עלול לקרות בעקבות מפולות שלגים או בשל תאונה במסלולים. אני אישית כמעט קיפחתי את חיי מספר פעמים בעקבות גלישה מחוץ למסלול, כיוון שהשלג מכסה עצים, סלעים ומורדות תלולים, כך שהסיכון חבוי תמיד. אני מרגיש שהקב"ה שמר עליי כיוון שידע שאני עתיד לשוב אליו, והשמירה עליי הייתה יוצאת מגדר הרגיל. ב"ה הקב"ה הציל אותי ממוות מספר פעמים, וכמובן שהיום אני נוהג באופן מתון ובוודאי כשבני המשפחה איתי, התרגלתי לנסוע לאט ובזהירות".

כיום אתה מתגעגע לסקי?

"משנת 2002, כשבאתי לארץ, עזבתי את הסקי עד לפני 6 שנים. אז לקחו אותי כמדריך סקי בשוויץ וצרפו אותי למניין. אני מודה שהפעם הראשונה שגלשתי הייתה כמו תחיית המתים. לא חשבתי שאחזור לסקי, כי אסור לעזוב את הארץ ללא סיבה. לכן הלכתי לרב זילברשטיין וסיפרתי לו שהייתי בסקי ועזבתי, וביקשתי דעת תורה אם אפשר לנסוע פעמיים בשנה. הרב שאל אותי אם זה לצורך פרנסה. השבתי שזה לבריאות, והוא אמר: 'אם ככה – תיסע'. התייעצתי עם עוד רבנים.

"זה ידוע שהחל לשמור תורה ומצוות, לא צריך לעזוב את מה שהוא אוהב. כמובן צריך לעשות את זה בתוך חוקי התורה וההלכה, ולא כעיקר אלא כטפל. בעבר גלשתי 8 חודשים בשנה, היום ב"ה אני נוסע בתדירות של פעם או פעמיים בשנה לאירופה לעשות סקי עם חברים, ולפעמים משמש כמדריך. כמובן שיש את החיוב: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', כך שאני לא יכול להסתכן כמו פעם. סקי יכול להיות מאוד מסוכן. יכולות לקרות תאונות, לכן צריכים להיזהר מאוד".

כמתקרב ליהדות שצבר ותק, מה יש לך לומר למתקרבים בתחילת הדרך?

"מתקרבים ליהדות צריכים להיות מחוברים ללימוד מוסר. ב"ה זכיתי ללמוד עם הרב משה סחייק שכתב ספרים על הרב שטיינמן זצ"ל, 'מזקנים אתבונן'. הוא שהה שנים רבות במחצית הרב, והוא מספר על השמחה שליוותה את חייו של הרב שחי עד גיל 104. הייתה לו שמחה במצוות. הוא נולד ככה. אנחנו לא מעריכים מה זה מצווה של חסד ופעולה עם השני - זה נצח נצחים, שווה מיליונים, שלא נדבר על לימוד תורה. צריכים ללמוד לחיות בשמחה. בפרשת כי תבוא, 98 הקללות שכתובות בפרשה הן כיוון: 'תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה'. צריכים להעריך מה שיש לנו ובכל מצווה, ושהבדילנו מן הגויים. בלי מוסר בלתי אפשרי להגיע לזה, אדם מתייבש.

"מלבד זאת, חשוב מאוד להתייעץ עם רבנים. יש כאלה שמתאים להם לשלב בין לימוד לעבודה, יש כאלה שיכולים ללמוד יותר. צריכים לשאול.  אני למשל קניתי אופניים לפני כמה שנים, בהתחלה חשבתי שזה ביטול תורה לרכב שעתיים על אופניים. שאלתי את הרב זילברשטיין והוא השיב לי שזה מצוין, ואפשר לרכב כל יום. אני לא רוכב כל יום אבל אני רוכב כמה פעמים בשבוע, שומע מוזיקה ושיעורים".

אברהם לומד בשיבת 'נתיבות עולם' כבר 15 שנים ועוסק בקירוב רחוקים, כמו כן כתב ארבעה ספרים. אחד בשפה הספרדית על פרשת השבוע והחגים, שניים (180 מעלות) על אנשים שחזרו בתשובה שסיפרו את סיפורם האישי, ספרים אלה תורגמו לשפות זרות. וספר נוסף (מקרה או רק מה') שמכיל 120 סיפורים קצרים על השגחה פרטית, תורגם לאנגלית ופורטוגזית. בשלושת הספרים הללו אברהם ראיין את האנשים, והביא את סיפוריהם מכלי ראשון. "התחלתי לכתוב בסייעתא דשמיא אחרי שהתייעצתי עם הרב קנייבסקי. רציתי להעביר מסר שאנשים לא מתקרבים ליהדות כי הם מסכנים או כי קרה להם משהו. אמנם מאורע מסוים לרוב הוביל אותם להתקרב אבל לא בהכרח מסכנות או קושי, לעיתים זה חיפוש אחר אמת, זאת מצוקה מסוג אחר – מצוקה רוחנית. באחד מספרי הבאתי סיפור מדהים על שני יהודים שכיום הם נשואים, ובעברם היו ניאו-נאצים. הם גילו את יהדותם וחזרו בתשובה שלמה".

כיום, אברהם מרצה ומספר את הסיפור שלו, ורואה בכך שליחות: "אני רואה בכך משימה להכיר תודה לקב"ה שזכיתי לעזוב את עולם השקר, וב"ה לחזור בתשובה. אני משתדל להראות ליהודים שלא מכירים את היהדות האמיתית את האושר, השמחה והאמת שיש לנו בתורה. אחרי שאדם יודע מה זה תורה יש לו בחירה חופשית. בן אדם שגדל כמו שאני גדלתי, בלי לדעת כלום, או לחילופין מי ששופט את היהדות על פי מה שהוא רואה בתקשורת – זה לא נקרא בחירה חופשית.

"מלבד זאת, כיף לחיות עם התורה. מספיק רק להסתכל על שלום בית, שלוות הנפש, כבוד הדדי לזולת, ערכים וחסד שיש לבן אדם עם תורה או בלי תורה. אין מה להשוות. בן אדם שיודע שהקדוש ברוך איתו תמיד – הוא אדם אחר לגמרי".