להיות מלכה: מהי הדרך האמתית שבה יכולה האישה להביא לשלום בית?

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שהתואר החברתי הגבוה ביותר שזכתה לו אישה הוא "מלכה", והמפורסמת ביותר מבין הנשים שזכו למעמד חברתי זה היא אסתר המלכה. ולא עוד, אלא שזכתה לשליטה "בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (מגלת אסתר ט', כ"ב), "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (שם, א', א').

כל הקורה אותנו אינו אלא בידי שמים, כמובא בתלמוד (חולין ז' ע"ב): "אמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהילים ל"ז כ"ג): 'מה' מִֽצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ'", כבר אמרו רבותינו בתלמוד ובמדרשים (שבת ל"ב ע"א, ועוד): "מגלגלין זכות ע"י זכאי!". אם כן, נשאלת השאלה: כיצד זכתה אסתר לאותו מעמד נשגב ומלכותי?

את התשובה לשאלה הנ"ל אנו מוצאים בכתובים (שם, ב', כ'): "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ", עם דגש חזק על: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ", כלומר: התבטלה כלפי בעלה – מרדכי, והתייחסה לכל דבריו כציווי, וגם כאשר היתה בארמון המלך וּמָעֳמֶדֶת למלכה – התבטלה באותה מידה. ואם נבוא ונאמר, שאז עדיין לא היתה מלכה, יענו לנו: שגם אחרי שהומלכה, אומר הכתוב (שם, ד', ז'-ח'): "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וכו': וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת וכו' נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ", כלומר: גם כאשר כיהנה כמלכה – דברי מרדכי נחשבו לציווי, ולמרות שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות – צייתה לדבריו, ככתוב (שם, ד' ט"ו-ט"ז): "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וכו' וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

אף על פי ששיעור ההצלחה במעשה אסתר המלכה יוצא דופן, כל אישה יכולה להיות מלכה בביתה, והדבר תלוי כמעט אך ורק בה. לדבר קיימות הוכחות רבות, מהמקרא, מדברי חז"ל ומדברי רבותנו, ואל לנו לחשוב הדבר, חלילה, לגנאי או לנחיתות ח"ו (וכבר הארכנו בעניין מעמדה הנשגב של האישה ביהדות, והוכחנו את עליונותה הרוחנית על האיש, ושאותה מחשיבה תורתנו הקדושה למושלמת יותר מהאיש).

ראיה מהמקרא: החכם-באדם, מצא לנכון, להטיל את עיקר האחריות של בניין הבית-היהודי על האישה, וטרח לחקוק זאת בספר המוסר שלו (משלי ט', א'): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", וחזר כתב (שם, י"ד, א'): "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" (דבר שלא נאמר על האִישׁ, ומכאן, שהרס הבית, או בניינו – תלוי באִישָּׁה, ולא באִישׁ).

ראיה מדברי חז"ל: מובא בתנא דבי אליהו רבה (איש שלום, פרשה י'), וז"ל: "'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא' (שופטים ד', ד'), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל, ומתנבאת עליהם? הלא פנחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אישה, בין עבד בין שפחה – הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח-הקודש שורה עליו! אמרו: 'בעלה של דבורה עם-הארץ היה, אמרה לו אשתו: 'בוא ועשה פתילות, והולך לבית המקדש שבשִׁילֹה, מה אם (כלומר: מדוע לא) יהא חלקך עם אנשים כשרים, ותבוא לחיי העולם הבא'. והוא היה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו 'לפידות'". נמצא, שזכתה דבורה לרוח-הקודש בזכות שרוממה את בעלה, שהיה עם-הארץ, אף על פי שהיא עצמה הייתה חכמה ממנו.

ראיה מדברי רבותינו: כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק ט"ו הל' כ'), וז"ל: וכן צִוו חכמים על האישה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה  על פיו, ויהיה בעיניה כמו שׂר או מלך; מהלכת בתאוות לבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל וכו', ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח, עכ"ל. ומדברי הרמב"ם מוכח, שזו דרך הטבע לשמור על שלום-בית.

יש לומר, שאין כוונת הרמב"ם לומר שתהיה האישה מושפלת ח"ו, שהרי הקדים בדבריו (שם, הל' י"ט), ואמר, וז"ל: וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז, עכ"ל. אלא, כשם שבדרך הטבע הראיה – דרך העין; השמיעה – דרך האוזן; ההרחה – דרך האף; כך דרך הטבע להגיע לשלום-בית – ע"י שתכבד האישה את בעלה מאוד.

ואמנם, מצאו רבותינו סימן לדבר מן הכתובים: נאמר בקהלת (ז', כ"ו): "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת-הָֽאִשָּׁה"; ואילו במשלי (י"ח' כ"ב) נאמר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". ולכאורה סותרים הפסוקים זה את זה? ותרצו: אדרבה! מכאן ראיה: בקהלת נאמר: "הָֽאִשָּׁה" (בגימטריה 311), ובמשלי נאמר: "אִשָּׁה" (בגימטריה 305). ובלשון הקודש הגימטריה של המלה "אִישׁ" היא 311. לכן, על פי הכתוב בקהלת, ששם כתוב: "הָֽאִשָּׁה", שהיא שווה בגימטריה ל"אִישׁ" – מוצא אותה האיש ל"מַר מִמָּוֶת", ואיך יתכן שלום-בית במצב זה?!

וכבר אמרו, בדרך משל, שלעולם צריכה האישה לעשות האיש לה לראש, והיא תהיה לו כצוואר, שלכאורה נראית מתחתיו, אבל למעשה – הצוואר הוא המכוון את הראש (ע"י שימוש בבינה היתירה שבה חנן אותה הקב"ה), ואז ישים אותה האיש "כתר על ראשו", ויתקיימו בה דברי הרמב"ם (שם): "שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו". והדבר רמוז בדברי החכם-באדם, בפרק "אשת-חיל" (משלי ל"א כ"ט), שאומר אודותיה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּֽנָה", ולכאורה היה לו לומר: "וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּֽן?" אלא שכוונתו להביע משמעות נוספת: "וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּֽנוּ", שהתעלתה גם מעליו, ושהיא "כתר לראשו".

כן! זו הדרך היחידה לאישה, על-פי תורתנו הקדושה, להגיע למלכות אמיתית, ולבצר את ביתה על אדני שלום-בית אמיתי ויציב, "וכל המשנה – ידו על התחתונה" (בבא קמא ק"ב ע"א).