"אמונתי היא תכלית חיי": אריק משעלי מפייט, מתחזק - ובעיקר מאמין

"אם שחקן לא ימציא את עצמו - הוא יזדקן מתוסכל", אומר בחיוך השחקן והיוצר אריק משעלי שדומה שדווקא הוא לא מפסיק להמציא את עצמו, מאז נכנס לתעשיית הבידור. "אדם צריך להיות שמח בחלקו, וכדי להגיע לשמחה צריך לעשות משהו שיגרום לך להיות שמח, צריך ליצור", הוא אומר.

משעלי בן ה-44 גדל בפריפריה הצפונית, בקרית אתא, בימים בהם נקראה הקריה 'כפר אתא'. הוא בן הזקונים מבין חמישה אחים, שפרץ לתודעה קצת למעלה משני עשורים. הוא מתגורר כיום עם רעייתו ושני ילדיו באשקלון, אחרי 27 שנות מגורים בתל-אביב. "היום אני עוסק בעיקר בשירה עם להקת 'אוריינטל' שהקמתי שמופיעה בחינות וחתונות, ובמקביל אני משחק בכמה תפקידים בתיאטרון". בלהקה שהקים, משעלי שר ומנגן בעוּד. בנוסף, הוא למד לבדו לדבר מרוקאית. לאחרונה הוא השתתף בפרויקט של הפייטן ליאור אלמליח, במסגרתו סמוך להילולת הבבא סאלי יצא השיר 'יא בבא'. משעלי לא התכוון לכך, אבל למעשה הוא שותף בהחייאת השפה המרוקאית בפרט בקרב בני הדור השלישי, שלא דוברים אותה. "למדתי את השפה לבד", הוא אומר, "אני מאוד נהנה מהשפה, ובעוד שבבית קבלתי רק את הבסיס, לימים כשבגרתי לימדתי את עצמי את השפה לבד. מסתבר שיש ספרים ואפשר בהחלט ללמוד. זאת שפה מתגלגלת, ואני מאוד גאה לשיר במרוקאית. מרוקאית שמדוברת בפי היהודיים המרוקאיים היא שפה מלאת הומור, יש בה הרבה עברית, היא מעין שעטנז של עברית ומרוקאית".

(צילום ועריכה: אלי אבוטבול הבית הירוק)

בישראל של 2019, עד כמה מכילים את התרבות המזרחית לא כגימיק אלא כשוות ערך לתרבות האשכנזית-אירופאית?  

"50 אחוזים מהעם הוא ממוצא מזרחי או עם רקע מזרחי כלשהי, כך שהפתיחות לקבל את התרבות המזרחית היא בדיוק כך - בקרב מחצית מהעם. נכון שבשנים עברו לא היטיבו לראות שמחצית מהעם הם עולים מארצות ערב. אז לא הייתה פתיחות, כי לא נתנו לה מקום. המחצית של המזרחים גונן על עצמו בהדחקה או במחתרתיות עד שבשלב מסוים זה התפוצץ, ואנשים אמרו לעצמם שאין סיבה להתבייש בטעמים, צבעים וגוונים שנוגעים בבטן הרכה ומזכירים את סבא וסבתא, ועושים לי קורת רוח לשמוע אותם. כמו שזה עושה לבחור ממוצא אשכנזי קורת רוח לשמוע חזנות, כך גם בן משפחה למוצא מרוקאי נהנה ממוזיקה מארץ מוצאו. למחצית הזאת לא נתנו מקום, והיה תהליך של גאות, זה עלה ועלה עד שאחרי 60 שנים זה התפוצץ ושטף את כל העם, כולל את המחצית האשכנזית. היום מרוב שהצבע המזרחי והצלילים האוריינטאליים נמצאים בכל מקום, הם מגיעים גם לבית האשכנזי. היום זה לא רק פתוח - זה פרוץ".

היום, אחרי שנים בתעשייה, אתה חולם לעשות הצגה במרוקאית בתיאטראות כמו הבימה או הקאמרי?

"ממש לא. אני מהאסכולה הישנה. מקום שבו אני נמצא היום הוא בבית, והקאמרי צריכים לעשות שמיניות באוויר שאני אופיע שם, נכון שפעם חשבתי ההיפך. היום, בזקנותי ופיקחותי אני מבין שהם צריכים לחזר לפתחי - ולא אני לפתחם".

כך חיינו בפריפריה

משעלי עזב את הפריפריה הצפונית לטובת תל-אביב כשהיה בן 17. אביו עדיין מתגורר בקרית אתא ואימו, שנפטרה לפני כשנה, קבורה שם. 

לפני מספר שנים יצא משעלי למסע רוחני מתועד על סודות האמונה דרך מסע אל הילולת הצדיק הבבא סאלי. בסרט שביים, חלק את חוויות ילדותו מבית אימו בקרית אתא: "בילדותי רגיל הייתי להתעורר בבקרים לקול תפילותיה של אימי", סיפר בסרטו התיעודי, "כהרגלה, עוד טרם שטפה את פניה, הייתה פותחת את חלון חדרה, ונושאת תפילה אל השמיים. תפילותיה תמיד תובלו בשמות צדיקים דוגמת רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס והבבא סאלי. לעיתים נדמה היה כי הייתה משוחחת עם כל אחד מהם. למנהג זה של אימי חברו מנהגים נוספים אשר ליוו אותי עוד משחר נעורי כמו הדלקת נרות, ביקור בקברות צדיקים והשתתפות בהילולות. לכל אלה מכנה משותף אחד – אמונה".

משעלי גדל במשפחה מסורתית. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מאמין. הוא נוהג להניח תפילין ולהתפלל. "אני אדם מאמין, אמונתי היא תכלית חיי כפי שהיא תכלית כולנו. עשיתי שני סרטים תיעודיים על קברי צדיקים, האחד על הילולת רבי שמעון בר-יוחאי, והשני קווים לדמותו של הבבא סאלי. המסעות שלי לקברי צדיקים היו מעבר למסע רוחני, אלא מסע רוחני אנתרופולוגי שהפך להיות התזה שלי בנושא".

(צילום ועריכה: אלי אבוטבול הבית הירוק)

בשנות ה-80 הייתה תמימות, שאבדה עם השנים. אתה מתגעגע אליה?

משעלי מתגעגע לימים שהייתה בהם פשטות, "אך יותר מהכל מתגעגע אני לילדות. שם היו חלק מיקריי עוד בחיים. אני מתגעגע לכל עשור בחיי בו אימא שלי הייתה בחיים, כך שכשאני מתגעגע לשנים הללו - אני מתגעגע בעיקר לאימא שלי. ובהחלט - הייתה בשנים האלה סופר תמימות וערכים, שלצערי הם נמוגו יחד עם העשור".

בעידן שבו יוצרים ואמנים זוכים לתהילה למרות שהם לא בהכרח עשו דרך, כמה קשה להיות שחקן ואמן?  

"אמרתי אז ואני אומר היום – כפי שהיום יש תוכניות ריאליטי, גם לפני 15 שנים היו תוכניות שהולידו כוכבים. בשפתנו קוראים לכך '5 דקות של תהילה'. כמובן שנשאלת השאלה האם אדם יכול לבנות קריירה ארוכות שנים על 5 דקות תהילה? זה נדיר מאוד. אחרי שהתהילה חולפת - הם צריכים להתחיל במסע מפרך ואינסופי שאני עובר עד היום, ויום יום. רובם ייעלמו כמו שהם באו, למרות שאני כמובן לא מאחל לאף אחד להיעלם, אלא אני מאחל לכל אדם לבנות את עצמו כפי שאמן אמור לבנות את עצמו. כשאמן קם בבוקר הוא צריך לשאול את עצמו כל יום האם הוא עשה את מה שהוא עשה טוב, ומספיק ונכון. להוציא פרנסה מהעבודה הזאת לעולם, ועד עד יומי האחרון, תהיה משימה קשה.

"במופע שלי אני מספר שכשהייתי צעיר הייתי זמר מרוקאי והופעתי באירועים של גדולי ישראל. בן אדם עובד כל חייו מבוקר עד לילה קשה מאוד בשביל שתהיה קצת לו רווחה בפנסיה, כשהוא מגיע לפנסיה הוא משלם את כל כספו למטפל שישהה איתו, 'תראו אותי', אני אומר, 'אין לי לא פנסיה, ולא מטפל, אין לי את הפריווילגיה הזאת בגלל שהייתי זמר, מי ישלם לי היום פנסיה? מה שיש לי זה קצבת נכות קטנה מביטוח לאומי, ואני מרוויח קצת מארגז הירק שאני מוכר ומחסדי השם'".

(צילום ועריכה: אלי אבוטבול הבית הירוק)

מה עובר על שחקן כשאין לו עבודה, או שהוא חש פחות רלוונטי?

"לא עלינו, אלה תקופות רעות מאוד, וקשות מאוד. יחד עם זאת אלה תקופות שבהן אמן חייב לדעת שבין אם מתייחסים ובין אם לא - לעולם ועד אף אחד לא ידאג לרווחתו אלא רק הוא עצמו. היום, בשיא התהילה והקריירה שלי, אני לא מקבל שכר מאף אחד אלא מהעבודה שלי. אף אחד לא מציע לי חדשות לבקרים לעשות תפקידים ענקיים".

בשנים האחרונות המצאת את עצמך מחדש.

"אם שחקן לא ימציא את עצמו - הוא יזדקן מתוסכל וימות מתוסכל. על אדם להיות שמח בחלקו וכדי להגיע לזה צריך לעשות משהו שיגרום לך להיות שמח, צריך ליצור. הסיפוק הפנימי שלי הוא שאני יודע לאיזה קהל לפנות. היום אני יודע איך לפנות לכלל. פעם זה היה מכוון לקהל ספציפי. היום יש לי יותר כלים להעריך מה הקהל אוהב, לא לגמרי באופן מדויק, אבל החכמתי יותר".

אחרי שהמסך  יורד והדי מחיאות הכפיים נעלמים - מה הסיפוק האמיתי שנשאר לשחקן?

"הסיפוק המתמשך הוא לא במחיאות הכפיים. לאמן יש מעט מאוד נקודות שבהן יש לו סיפוק מהאמנות שהוא מייצר. הסיפוק הזול יותר של מחיאות הכפיים מחפה על הסיפוק האישי הפנימי. זה שהקהל שמח במה שאני עושה זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות, בשביל זה אני על הבמה, אתה בדרן כדי לבדר את הקהל לא את עצמך. אבל כל אמן שואל את עצמו: האם אתה אמן שמסופק באופן אישי מהאמנות שלך? קשה לי להאמין שיש אמן כזה".