מהי האמרה השגורה בפיו של הרב גרשון אדלשטיין?

הרבה שאלות יש על עם ישראל מקבלי התורה, אנחנו די בטוחים שלא היינו 'נופלים' בחטא העגל כמותם, כמו שהרבה פעמים אנחנו 'כועסים' על אדם וחוה שלא יכלו להתאפק מלאכול מעץ הדעת ובגללם כל העולם סובל עד היום... נדמה לנו ש'לנו זה לא היה קורה'. כמובן שאין לנו את התמונה הנכונה לא של המצב ולא של האנשים בהם מדובר.

עצם העובדה שהם חטאו בזה כבר מחייבת להניח שהנסיון הרבה יותר עמוק ממה שנראה בשטחיות. אדם הראשון גדול היה ממשה רבנו, ודור מקבלי התורה נקראים 'דור דעה' ובמיוחד אחרי מתן תורה שהיו במדרגת אדם הראשון קודם החטא. כמו כן הם כולם היו ברמה של נביאים וראו מראות אלוקים - הן בקריעת ים סוף ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי' הן במתן תורה ששמעו את קול ה' מדבר מתוך האש ולא רק שמעו אלא 'ראו את הקולות'.

רבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' מסביר שהעגל לא היה עבודה זרה במובן של אלילות – הקריאה 'אלה אלהיך ישראל' היתה של האספסוף – כפי שמכנה הרמב"ם את ה'ערב רב', (שעל פי הזוהר לא היו בתוך מעמד מתן תורה), אבל 'עם ישראל' רק טעו לחשוב שהעגל הוא כמו הכרובים במשכן או כמו המשכן עצמו שמסייע לאדם להמחיש כביכול את עבודת ה' – ללא שמייחס להם כח עצמי.

"החיפזון מן השטן"

אולם אחרי כל ההסברים, יש קטע אחד, שנראה כי אם הוא היה נמנע הכל היה נראה אחרת...

נכון, השטן הראה להם את מיטתו של משה במרום – כפי שאומרים חז"ל, והם היו סבורים שנשארו ללא הנהגתו, אבל כנראה שהשטן עשה עוד משהו שמצדיק את הפתגם הערבי המוכר 'החיפזון מן השטן'. כנראה שהשטן לא נתן להם להמתין...

נניח שמשה אכן מת, ונניח שנכון לבצע כינון מנהיגות מסוג אחר או ליצור דמות וירטואלית שתסייע בידם להרגיש את השם בקרבם – אבל למה כל כך מהר? מה הלחץ? למה החיפזון?

אפשר להחליט על המהלך, לישון עליו לילה, לכנס את מועצת גדולי התורה ולדון, להמתין יום יומיים ואחר כך לבצע. אבל אותו שטן שהראה להם את מיטת משה בשמים לא נתן להם להמתין, רק כך הוא יהיה בטוח שלא יתעשתו. נו, האם זה לא מימוש או מקור לפתגם 'החיפזון מן השטן'?!

החיפזון עלה במחיר יקר מאד גם לראובן בכור שבטי ישראל, הוא איבד את זכות המלוכה כפי שאמר לו יעקב אבינו: 'פחז כמים אל תותר', הרי שהביקורת העיקרית היתה על החיפזון. במיוחד כשמדובר על תכונות של מנהיגות, זו תכונה קריטית.

גם בחיים הפרטיים, בחיי המשפחה ובחברה המתינות תמיד משתלמת. נניח שאתה כועס על משהו ורוצה להגיב, אם תדחה זאת למחר – לרוב תיווכח ש'לא נורא' אולי תוותר לגמרי, אולי תיווכח שאפשר להסתכל גם אחרת, ואם תחליט בכל זאת להגיב זה לא יהיה בכעס ובשעת מעשה...

במתינות ובנחישות  

מימי נעורי עוד זכור לי המשפט הזה שגור בפיו של ראש ישיבת פוניבז' רבי גרשון אדלשטיין: 'לא בחיפזון', כשהוא מתלוה לדמותו המתונה והמקרינה ישוב הדעת. כמה טוב היה לנו כבחורים צעירים לספוג מדמויות ראשי הישיבה המיושבות והמקרינות ישוב הדעת ומנוחת הנפש. כמה היתה דמותו של ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ"ל שזה עתה מלאו עשרים שנה לפטירתו – מקרינה מתינות וישוב הדעת, כל תנועה היתה מדודה ומחושבת – וכידוע שביום מן הימים בעוברו מתחת למרפסת הישיבה שפך אחד העובדים דלי מים עכורים שפגע בו – וראש הישיבה אף לא הרים את ראשו...

עם זאת יש לזכור שיש מתינות הנובעת מהססנות. לפעמים הכל ברור ומחוור ועדיין דוחים, זו אינה מידה טובה ובמיוחד אם היא נובעת מהססנות או מעצלות. פעמים רבות ה'דחיינות' היא סוג של בריחה ופעמים אחרות היא עשויה גם לגרום להפסד הזדמנויות. עלינו לברר לעצמנו את אשר מוטל עלינו בירור אחר בירור במתינות, להתייעץ, להחליף דעות, להכריע - ולאחר מכן לבצע את ההחלטה בזריזות ובנחישות בקיצור: במתינות ובנחת אבל לא מדי בני-חותא...

אולי זה נכלל ב'אשר קרך' – שנאמר בעמלק, עמלק קירר לא רק את האמבטיה הרותחת של הפחד לפגוע בעם היוצא ממצרים, הוא גם קירר את עם ישראל, התנהלות מתונה מדי יכולה לנבוע מקרירות, מחוסר להט – וכשמדובר בדברים שבקדושה או בדברים הנוגעים לעם ישראל – אסור להיות קריר או אדיש!

יש אש של פזיזות ויש אש של קרירות, זו כמו זו מסוכנות מאד – היה אומר רבי שמואל אוירבך זצ"ל, 'אש מתלקחת בתוך הברד' רומזת על אש של קרירות - 'קאלטקייט' כמה היא מסוכנת...

כן, זה לא פשוט בכלל להתהלך במסלולי החיים, תמיד צריך את 'שיקול הדעת' ליצור את האיזונים הנדרשים, וזה כוחה של הדעת: להיות המשקל המאזן בין הניגודים.