"אמרתי לבורא עולם: ’תביא לי את הזיווג שלי בדרך שאוכל להכיל’". רן ראשון בראיון מרתק

"תשמע, זה מדהים איך שבסוף זה קרה", אמר לי רן ראשון באחד משיאי שיחתנו. "כל כך הרבה פעמים שמעתי מאחרים שאי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא. שהקב"ה שלח להם אור גדול דווקא ברגע שהם הכי לא ציפו לו. ולמרות זאת, כשחוויתי את זה בעצמי, זה מאוד הפתיע. הרבה שנים ניגנתי, וחלמתי להצליח כאמן, אבל משהו בתהליך התשובה פתח לי את זה עוד יותר. בעיקר ברגעים של הקושי, הייתי כותב ומלחין שירים כדי להתמודד. אבל יחד עם זאת, ואולי זה קצת מוזר, התשובה גם הוציאה לי את העניין של המוזיקה מהראש. תכננתי להיות אברך, ודי ויתרתי על המוזיקה.

"ערב אחד, רגיל ביותר, השתתפתי בהילולא של צדיק מסוים, ולקראת סוף הערב בקשו ממני לעלות לשיר שני שירים. שרתי, ואיך שאני יורד ניגש אלי בן אדם שלא הכרתי ואמר לי: 'שמע, אתה חייב לעשות עם זה משהו. יש לך חומר טוב ומיוחד'. ראיתי שהוא מאוד נלהב, וגם קלטתי שהוא מבין בתחום, אז אמרתי לו: 'אני בכיוון של להיות אברך, אבל אם אתה מאמין בי, ויוצא איתי לדרך הזו, אני בפנים'. זמן קצר לאחר מכן הבנתי שמי שניגש אלי הוא נתן נויפלד, בעל תשובה ותיק, ומפיק מאוד מוכשר ומוכר בתעשייה.

"משם הדברים פשוט עפו", אומר ראשון. "תוך שבועיים הקלטנו כמעט שלושים סקיצות לשירים שלי. נתן הביא כמה חברים שלו להקלטות, וכולם מאוד התלהבו, נהנו והתרשמו. נתן הקים והפיק את פסטיבל ה'אינדי-נגב', וגם מהסיבה הזו הוא מחובר להרבה אמנים. הוא שלח את הסקיצות לכמה מפיקים, וגם לרב עופר גיסין, שהתלהב גם הוא, ולכן שלח לאביתר בנאי, שגם ב"ה אהב.

"התגובות היו טובות, אז החלטנו להקליט אלבום. חשבנו על אמנים מוכשרים שיוכלו להתאים ולהשתתף בו, ובין היתר עלו השמות של ישי ריבו ואביתר בנאי, שבסופו של דבר אכן לקחו בו חלק. זמן קצר יחסית לאחר מכן, כשלמדתי במדרשת 'זיו' בירושלים, התחלתי ללמוד בחברותא עם אביתר בנאי, שגם למד שם, ונהיינו חברי נפש".

החלום המסתורי, סוחר המכוניות והתפילין

חייו של ראשון, 35, נשוי ואב ל-4 המתגורר ב'יד בנימין', נראים ממעוף הציפור כתמהיל מיוחד, מסקרן, כמעט בלתי אפשרי. ראשון, כאמור, הוציא אלבום מסקרן שזכה לביקורות נלהבות ולשיתופי פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה בישראל, הופיע במספר פסטיבלים נחשקים כ'אינדינגב', 'יערות מנשה', 'קולנוע דרום' ועוד, גר במשך כמה שנים כאברך בקיבוץ החילוני 'רבדים', מלמד צ'י קונג, לומד פסיכותרפיה, ועובד כמטפל רגשי, בין היתר עם נוער חרדי מתמודד.

בנוסף לכל זאת, במשך תקופה ממושכת למד ראשון בחבורה עם הרב אורי זוהר, הרב דן טיומקין ואביתר בנאי, ובחברותות אישיות עם אביתר בנאי, אהרן רזאל, ישי ריבו ואמנים נוספים. וכל זאת מבלי להזכיר את הכנותיו המאומצות בשנים האחרונות לקראת אלבומו השני, ואת הופעותיו בכל רחבי הארץ.

"נולדתי ביבנה", הוא מספר, "למשפחה מסורתית מינוס. בגדול שמרנו בבית על פסח וכיפור. כשבגרתי, לצערי היו שנים שגם את שני אלה לא שמרתי. גם תפילין, אגב, אחרי שהנחתי בבר מצווה - לא נגעתי בהן במשך הרבה מאוד שנים, עד שב"ה בעקבות התשובה חזרתי אליהן. היום, ב"ה, ההורים שלי דתיים, וכשהתחלתי להתקרב ליהדות - גם אחותי התחילה במסע הזה, כך שהמצב שונה לחלוטין.

(צילום: אסף אנטמן)

"גדלתי בשכונה של אנשי קבע, מעמד בינוני-גבוה כזה, רובם אשכנזים, ואני זוכר שהתביישתי בכך שאני פרסי ותימני. כתוצאה מכך, אני גם יכול להגיד שדי 'השתכנזתי', הסתרתי מעצמי את השורשים שלי. בתפילת מוסף של שבת אנחנו מבקשים 'תיטענו בגבולנו', וזה דבר מאוד חשוב. כל אדם צריך להיות נטוע, ולא סתם נטוע, אלא בתוך הגבול שלו, בתוך הכוחות והעוצמות שלו דווקא, ולא של האחר. הנטייה הראשונית והקלה שלנו היא לחקות את הסובבים אותנו. זה נוח כי זה פוטר אותנו מהצורך לחשוב לעומק, להתבונן אל תוך תוכנו, ולהאזין לנאמר שם. צריך אומץ ואמונה להסכים להכיר את עצמי ולא לרעות בשדות זרים. לצערי, העולם מלא בזה עכשיו. כמעט כולם מנסים להוציא אחד לשני את העיניים, והרבה פעמים גם מצליחים - תראו אותי פה ברכב החדש שלי, תראו אותי בסקי בשוויץ, בעסק המצליח שלי וכו'. ההסתכלות על האחר עוקרת אותנו מעצמנו, ומשאירה אותנו עם תחושה קשה שלכולם יש ולי אין. וזה השקר הכי נוראי שקיים בדור שלנו.

לדבריו של ראשון, עניין זה אינו פוסח על העולם הדתי. "גם בעולם הדת זה קורה, לפעמים בדיוק באותה צורה, ולפעמים באופן מעט שונה. בן אדם חזר בתשובה לפני רגע, וכבר הוא מקפיד על חומרות שונות או הנהגות מתורת הקבלה, שזה כשלעצמו דבר יפה וחשוב, אבל זה עדיין לא אמור לגרום לו 'לעוף על עצמו'. אני מסתכל אחורה על עצמי, איך הייתי כזה, וזה נראה לי בדיוק כמו הבן שלי שמתחפש לטייס וחושב שהוא באמת טייס בגלל זה. אדם צריך להיות מחובר לעצמו, בפשטות ואמת".

אפרופו חיבור ואמת, כיצד השפיעה עליך תחושת הזרות שתיארת לעיל?

"זה בהחלט לא היה קל. כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שתחושת הזרות שרדפה אותי בתיכון, בצבא, וגם אחר כך, בעיקר הייתה בגלל זה. היה לי מעין פיצול אישיות. קול אחד, שרוב העולם מסכים איתו, אמר לי: 'הניצחון וההצלחה הם החשובים ביותר, לא משנה אם רימית קצת או דרכת בדרך על מישהו בשביל זה'. והקול השני אמר לי: 'עדיף להפסיד כסף ולא להצליח, ובלבד שלא תגנוב את דעתו של השני'.

"בכל מקרה, אחרי השחרור מהצבא הבנתי שמשהו חייב להשתנות, אז טסתי לארצות הברית, ולראשונה בחיי יכולתי לתת לעצמי את המרחב שלי. כמה ימים אחרי שהגעתי לשם חלמתי חלום מוזר. שמעתי קול ברור וחזק שאומר לי להניח תפילין. התעוררתי, זה לא עזב אותי. אז סיפרתי לבעלת הדירה שלי, שהייתה יהודייה, על החלום. זה ממש הדליק אותה, והיא אמרה שאני חייב להניח. לא היו לי תפילין, ולא הכרתי אף אחד שהיו לו תפילין, אז היא התקשרה לאיזה סוחר מכוניות שהכירה וידעה שמדי פעם הוא מניח. נסענו אליו, הנחתי תפילין, זה הרגיע והשקיט בי משהו. אז ביקשתי שישלחו לי את התפילין, שלא נגעתי בהן מהבר מצווה. גם אחרי שהם הגיעו לא הנחתי אותן, אבל לכל מקום שהלכתי הם היו איתי כמו קמע. כך נרקמה מחדש מערכת היחסים ביני ובין התפילין.

"אחרי תקופה מסוימת בארה"ב, באחד החגים הנוצריים רציתי לקנות מתנה לאחד החברים שלי. חיפשתי מה לקנות לו, ובסוף קניתי לו ספר של גורו הודי מפורסם. עוד כשהייתי בחנות התחלתי לקרוא את הספר, ואני רואה שהוא מדבר שם על פנימיות, נפש, מודעות, והייתי בהלם. פעם ראשונה שנתקלתי בחומרים כאלה, ופשוט נשאבתי לזה.

"כשטסתי לארה"ב, הכיוון היה לנסוע ולא לחזור. היום אני מבין שבעצם ברחתי מישראל, כי לא היה לי אומץ לחיות בארץ, לעמוד בכל הציפיות שהיו ממני, לעבוד קשה ולהצליח. באותו ספר שסיפרתי עליו, היה לא מעט חומר על החשיבות של האומץ. וזה לגמרי הפך אותי. בתובנה של רגע אחד קיבלתי אומץ, הכיתי על השולחן, והחלטתי לחזור לארץ".

הדברים שעליהם קראת בספר קיימים ביהדות, ובאופן הכי טהור שלהם. לא שמעת עליהם לפני?

"לא. הייתי ממש מנותק. האמנתי לכל מה שמראים בטלוויזיה על התורה וחכמיה. כך היהדות תמיד צוירה בעיני. פשוט כאוסף חוקים והגבלות שלא קשורים לנפש שלי או של מישהו. כנראה שכך ה' רצה שיתגלה הפן הרוחני שלי, ושאחר כך אטהר אותו דרך היהדות.

"הדברים באותו ספר עשו עלי רושם, ובגלל שהמחבר היה הודי, נסעתי להודו כדי ללמוד יותר את הדברים שלו. בהודו למדתי יוגה, התחברתי לעצמי, הלכתי להרבה סדנאות, והדבר  שהכי השפיע עלי שם היה ספר גלגולי נשמות/ קראתי אותו והיה לי מאוד ברור שיש דבר כזה שנקרא גלגול נשמות. ולאחר שהפנמתי את זה, התחלתי לחשוב: 'מאיפה אני בא, איפה נולדתי, לאיזה לאום, לאיזו דת?' והנחתי שאם שם נולדתי, אז כנראה שם התפקיד של הנשמה שלי.

"בעקבות כך החלטתי שאני צריך ללמוד יהדות, אבל מרוב שהייתי מנותק – לא ידעת איפה להתחיל. היום זה נשמע לי הזוי, אבל זה מה שבאמת קרה - הלכתי בתל אביב, ברחוב, וראיתי מישהו עם כיפה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אילו ספרים מעניינים יש על היהדות. אותו אחד המליץ לי על 'פרקי אבות' ו'מסילת ישרים', והמשיך לדרכו.

"לקח לי כמה ימים, אבל בסוף השגתי את 'פרקי אבות', התחלתי לקרוא, ואין לי מילים אחרות לתאר את זה חוץ מאשר שפשוט עברתי חוויה רוחנית מיסטית מטלטלת. הרגשתי שכל מילה שאני קורא נכנסת לי לגוף ומפיצה בתוכו אור. פתאום התגלו בפני השפה העברית והתורה. ופה היה השינוי האמיתי בחיי. שם היה הגילוי של עולם המחשבה היהודי. בהמשך התחלתי לקרוא קטעים של תפילה, ומזמורי תהילים, במשך דקות ארוכות לכל פרק.

"בתקופה ההיא גרתי בתל אביב, בפלורנטין, אז התחלתי להגיע לבית הכנסת השכונתי, שבו היה שיעור של שהעביר רב צעיר. הציבור שבדרך כלל האזין לו היה נרקומן שנגמל ופתח מספרה בשכונה, ונגר מבוגר שעבד באזור. וכל ערב היינו יושבים ולומדים. בתקופה ההיא ניהלתי מחסן של רשת אמריקאית בתחום האופנה, והרגשתי שאני לא יכול להראות את היהדות שלי כלפי חוץ. הייתי מספר לאנשים שאני מניח תפילין והם היו חושבים שאני משוגע. עם זאת, רציתי להחצין את היהדות שלי בלי להתבייש, אז עברתי לקדיתא.

מעבר חד. ממש כל הדרך ממרכז הארץ עד לישוב פיראטי בהרי הגליל

"כן, מאוד מאוד חד. קדיתא זה ישוב חצי לא רשמי ליד מירון. גרתי שם בבקתה בלי חשמל, והתחלתי ללמוד רפואה סינית במושב הסמוך ה'אור הגנוז', והייתי בהילוך רוחני גבוה מאוד. בתקופה כזו, התורה מתגלה אליך במלוא הדרה. אתה מבין שהתורה היא האמת המוחלטת וכל השאר שקר, אבל יחד עם זה אתה יכול להפוך להיות קפדן גדול, וזה מה שקרה לי. התקשיתי לאהוב את האנשים סביבי. חשבתי שאני יודע הכל, ושכולם טועים. אבל אי אפשר ללכת עם זה הרבה זמן. המציאות פוגשת אותך. פתאום אתה קולט שהמציאות מורכבת הרבה יותר. ואז, רק אז, באמת התחיל תהליך התשובה שלי. אחרי הגילוי הזה לא העזתי לומר ביקורת לאף אחד במשך כמה שנים, ואני עדיין מנסה להימנע מזה".

פתאום הזמן עצר מלכת

לאחר תקופה מסוימת בה התייצב ראשון בעולם התשובה, החל הוא לחזר אחרי אבדתו, ולהיפגש למטרות שידוכין. "תקופת השידוכין הייתה סיוט עבורי", מתוודה ראשון. "פשוט לא הסתדרתי עם העניין של השידוכים. הרגשתי שאני לא יכול להתמודד עם זה. אתה מגיע לשידוך, ואחרי 5 דקות אתה יודע להגיד אם זה שייך או לא, ובכל זאת אתה צריך להישאר שעתיים. ולאט לאט זה נהיה מתיש. ואני כבר לא מדבר על זה שפעמים רבות מנסים להכיר לך מישהי רק כי אתה דתי והיא דתייה.

"תוך זמן לא קצר התעייפתי והתייאשתי. הבנתי שזה לא המקום שלי. ואז יצאה ממני זעקה לה': 'ריבונו של עולם, לא גדלתי ככה, אני לא בנוי לזה. בבקשה תביא לי את האישה שלי בדרך שמתאימה לי'. הרגשתי שהתפילה התקבלה, וזמן קצר לאחר מכן הכרתי את אשתי דרך מכרים משותפים.

(צילום: אסף אנטמן)

"כשהגעתי לדירה שלה, אחד הדברים שהדהימו אותי היה שפע הנרות שדלקו שם. זה הפעים אותי, כי גם בבקתה שלי בקדיתא לא היה חשמל, אז תמיד הייתי מדליק נרות, ומאוד אהבתי את זה. העובדה שאפשר ליצור בלב תל אביב מקום בו הזמן והקצב המהיר עוצרים מלכת הפעים אותי. אשתי לימדה אותי שיעור מבלי לומר מילה - לא תמיד צריך לנסוע רחוק בשביל למצוא את עצמך. איפה שאתה נמצא עכשיו - גם שם אתה יכול למצוא את עצמך.

"השידוך עצמו, במידה מסוימת, לא היה טבעי וקל. אשתי גדולה ממני ב-5 שנים, ובשביל להתחתן הייתי צריך לעשות עבודה של וויתור על הדמיונות שלי. ב"ה עשיתי את העבודה הזאת והצלחתי. אגב, אני חושב שזה הקושי של הרבה רווקים ורווקות - פיתוח היכולת לוותר על הדמיונות, ולא מתוך וותרנות של מפסיד ומסכן, אלה מתוך הבנה שהקליפה קדמה לפרי, אך הפרי הוא החשוב.

"ב"ה התחתנו. אחרי החתונה גרנו שנה בתל אביב, ואז עברנו לקיבוץ 'רבדים', בו גרו ההורים שלה. אני תל אביבי ודתי, ולא מבין מה אני קשור לקיבוץ הזה. מעבר לזה, לא היה לי מושג במה אעבוד. פתאום, בהשגחה פרטית מופלאה, ביום שנכנסנו לבית בקיבוץ קיבלתי הצעה ללמוד בישיבה בירושלים וגם לקבל על זה מלגה נאה. פשוט היינו בהלם. חלום ענק שלנו התגשם".

עוצמתו של הגילוי המטלטל

הדברים החלו להסתדר בחייו של ראשון, וזמן קצר לאחר שנכנס הוא לישיבה בירושלים, בה פגש מספר אמנים שלמדו בה, החל הוא לעבוד במרץ על אלבומו הראשון, 'עת לזרוע'. ביקורות שונות שהתפרסמו על אלבומו, טענו ובצדק שכתיבתו של ראשון עמוקה ונוגעת, ושהצליח הוא לשלב בנעימות ויופי בין מזרח למערב, עם כלים אתניים כמו הקמצ'ה של יגל הרוש, בזכות הפקה מוסיקלית משובחת של יהוא ירון. בנוסף לכל זאת, מופיעים באלבומו שני שירים, שאף יצאו כסינגלים, בהשתתפותם של ישי ריבו ואביתר בנאי, שהניבו שני דואטים מעולים.

רן ראשון בשיר "אפרסמונים" מתוך האלבום הראשון "עת לזרוע". צפו:

לצד ההשקעה באלבום, והציפיות הרבות שנתלו בו, נראה שהוא לא מאוד הצליח מבחינה מסחרית

"שאלת ה'מהי הצלחה' היא שאלת מיליון הדולר. אם תשאל כמעט כל אחד מה היא הצלחה בעולם המוזיקה הוא יענה - גלגל"צ, מיליוני צפיות, והרבה לייקים בפייסבוק. ואם תמשיך ותשאל אותו:'למה בכלל צריך להצליח?', מן הסתם הוא יענה: 'כי עם ההצלחה הזו מגיע כבוד, כסף והגשמה עצמית'. אם תחפור עוד קצת, ותשאל: 'ולמה צריך את כל אלה?' מן הסתם הוא יענה שיחד עם הדברים האלה - מגיעה הרגשה טובה. מתוך כל זה יוצא, שברובד הכי אמיתי ופנימי, הצלחה היא הרצון שלי להרגיש טוב עם עצמי.

"ואני חייב להודות שבמהלך עשיית האלבום והיציאה שלו, למדתי את השיעור הזה לעומק. בלי הזיכרון הראשוני, שאומר שאני בסך הכל רוצה להרגיש טוב, וכל השאר הם אמצעים לכך, הטפל הופך לעיקר ולהפך. כשהאלבום לא התרומם מבחינת השמעות וכו', לפתע גיליתי שאני אוהב את עצמי אהבה שתלויה בדבר. כלומר - שאם משמיעים אותי אז אני טוב ואוהב את עצמי, ואם לא - אז אני גרוע. זו פשוט תפיסה מעוותת, שהורסת כל חלקה טובה בנפש האדם. וכן, אחד הרגעים החשובים בתהליך התשובה שלי היה כשהבנתי שאני אוהב את עצמי אהבה שתלויה בדבר.

(צילום: אסף אנטמן)

לדבריו של ראשון, תובנה זו מופיעה פעמים רבות בתורת ישראל, וכדאי לשים אליה לב, להקשיב למסריה, ולהפנימם. "הנקודה הזו חוזרת על עצמה בתורה. למשל, ב'מעשה מאבידת בת מלך' של רבי נחמן, הוא מספר על בת מלך שהלכה לאיבוד. במעשה זה, כתוב שה'לא טוב' לקח אותה, וכל המסע זה להציל ולמצוא אותה, לשחרר אותה מה'לא טוב'. וזאת המלחמה של כולנו: להינצל מזרועותיו הארוכות של ה'לא טוב' שמקשקש לנו בראש ומרצד לנו על המסך.

"וכן, זה גילוי מטלטל להבין שהאהבה שלי לעצמי מנוהלת על ידי תנאים. אני רוצה וצריך לאהוב את עצמי ואת היצירה שלי בלי תנאים, כמו שהשם אוהב אותי בלי תנאים. כשהתחלתי להבין את זה, גם השפע וההצלחה הגיעו. דברים התחילו לקרות, הופעות התקיימו, ושיתופי פעולה מעניינים יצאו לפועל. פתאום מצאתי את המקום שלי ואת השלב שלי בתעשיית המוזיקה. כרגע זה מתבטא, בין היתר, ביצירת מופע מוסיקלי שאני מעביר, שמורכב כמובן מהשירים שלי, וגם משיחה פשוטה וגילויי לב כנים, שמתאים להופעות סלון, מדרשות, ישיבות, אולפנות, מפגשי חברים, אירועים, לכל המגזרים ותתי המגזרים.

"בתוך כך, אני שמח לומר שהופעות הסלון שאני עורך הן מאוד מיוחדות. אנשים מזמינים אותי ואת החברים שלהם, מכינים מרק חם, ממלאים את החדר בנרות וכוונה, ומתחילה הופעה אינטימית שבה אין דמות נוצצת על הבמה עם תאורה מתחלפת, אלא פשוט מתפנה מקום לכנות, פשטות ומפגש מאחד. הכנות הזו חודרת ונכנסת ללבבות של כולם, בלי קשר לרמה דתית, ולעבודת ה' המיוחדת של כל אחד ואחת".

"אני חושב שיש שלב בתהליך של התשובה, בדרך כלל בהתחלה, שבו נוח לך שלא יזהו אותך בתור דתי. כי אז זה לא מלחיץ. אבל יש שלב שבו הסימנים היהודיים יוצאים ממך, וכבר אי אפשר להסתיר אותם. מצד אחד זה מלחיץ ומחייב, אבל מצד שני אם אתה לבוש שחור לבן, עם כיפה שחורה, אז כבר יודעים לא להציע לך דברים לא מתאימים, לא לדבר לידך לא יפה, נשים יודעות לא ללחוץ יד, וכו'.

"בנוסף לכל זה, בשנים הראשונות של התשובה גרנו בקיבוץ, ולכן זה היה עוד יותר נצרך. הקיבוץ הוא אולטרה חילוני, ואז התעורר בי הכוח הנגדי. אין שם בית כנסת, אין מקווה, אין עירוב, אין כלום. עם שני הקטנים שלנו הסתדרנו בשבת, והצלחנו לצאת איתם מהבית בלי לטלטל, אבל עם השלישי זה כבר נהיה יותר קשה. אז לא יצאנו יחד מהבית בשבת. אחרי כמה חודשים הגשנו לקיבוץ בקשה שיתקינו עירוב, וזה עשה המון בלאגן. ועדות, הצבעות, אישורים. שמענו אנשים ששמעו מה ביקשנו, ואמרו 'היום זה עירוב, מחר תפרידו את הבריכה, ומחרתיים תזרקו עלינו אבנים שכשניסע בקיבוץ בשבת'. ואם זה לא מספיק, אז גם התחילו להחתים אנשים על עצומה כנגד הבקשה שלנו.

"ראינו את הבלאגן ואת המחלוקת שזה עשה, והחלטנו שאנחנו עוזבים את הקיבוץ. היום אנחנו גרים ב'יד בנימין', שזה ישוב תורני. ולכן גם הכוח הנגדי לא מתעורר בנו. דברים נרגעים ומתייצבים. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שהקב"ה מוליך אותך איך שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, לפי מה שהכי נכון לך ולעולם כולו. כל מה שצריך זה לדבוק בו בכל הכח, ולא לעזוב גם כשהידיים מחליקות כמעט מאליהן".