גדעון והניצחון הניסי במלחמה: 10 עובדות שלא ידעתם

1. גדעון בן יואש היה השופט החמישי בספר שופטים. לפני שפטה דבורה הנביאה, ואחריו בנו אבימלך, לאחר שהרג את כל אחיו. גדעון כונה גם ירובעל (שמואל א', י"ב, י"א) וירובשת (שמואל ב', י"א, כ"א), היה משבט מנשה מהעיר עפרה, ממשפחת "אבי העזרי". (לדעתו של רש"י אביו היה מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה.)

2. סיפורו מתואר בספר שופטים, פרק ו' עד פרק ח'. הניצחון על המדיינים נזכר בדורות הבאים כאחד הניצחונות הגדולים. הניצחון על מדין ועל מלכיהם, מוזכר במזמור תהילים, פ"ג, י"ב, בישעיהו, ט', ג' ו-י', כ"ו וכן בשמואל א', י"ב, י"א.

3. הרקע לבחירתו של גדעון כשופט: לאחר ניצחון ברק ודבורה את יבין מלך כנען, חזרו ישראל לחטוא, ועל כן ניתנו ביד מדין לתקופה של שבע שנים. המדיינים היו פושטים על ישראל, ביחד עם עמלק ובני קדם, ובוזזים את כל היבול, וישראל נאלצו לחפור מנהרות ומערות כדי להתחבא, ולהחביא את היבול.

4. בני ישראל זעקו אל ה' שיצילם, ועל כן נשלח אליהם נביא שהוכיח אותם על כך שעזבו את ה' שהוציא אותם ממצרים ונתן להם את הארץ – אך הם הפסיקו לשמוע בקולו. כדי להושיע את ישראל, בחר ה' בגדעון, בנו הצעיר של יואש.

5. הנביא הגיע אל גדעון, כאשר הוא "חובט חיטים בגת". מבארים המפרשים: "אמר לו גדעון לאביו: 'אבא, זקן אתה, לך לביתך, ואני חובט שם, שאם יבואו המדיינים אין בך כוח לנוס". אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אתה קיימת מצוות כבוד אב, כדאי אתה שייגאלו בניי על ידיך".

6. המלאך אמר לגדעון: "ה' עמך גיבור החיל". גדעון השיב לו: "ואיה כל נפלאותיו, אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'?" רש"י מבאר את דברי גדעון: "אמש קראנו את ההלל, והיה אבי מקראני ואומר: 'בצאת ישראל ממצרים'. אמר לו גדעון לקדוש ברוך הוא: 'אם צדיקים היו אותם – עשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו – כשם שעשית להם ניסים, כך עשה לנו ניסים'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'חייך, סניגוריה על בני אתה מדבר, כדאי אתה שאדבר עמך, 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל".

7. על כך מובא בזוהר: "גדעון בן יורש  לא היה צדיק ולא בן צדיק, ונשום שאמר טובות על ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך בכוחך זה'". (זוהר חלק א, רנ"ד)

8. לאחר מספר אותות שערך המלאך, האמין גדעון שהוא אכן נבחר על ידי ה' להושיע את ישראל. באותו לילה, התגלה אליו ה' וציווה עליו להרוס את מזבח הבעל (עבודה זרה) שהיה בעפרה, לבנות במקומו מזבח ל-ה', ולהקריב בו את הפר המשובח שנשמר לעבודה זרה - באש שידליק בעץ האשרה שעמד שם.

ניצחון גדעון במלחמת מדין

גדעון עשה את כל אשר ציווה ה', ולמחרת, כאשר גילו זאת אנשי עפרה, הם רצו להרגו. יואש, אביו של גדעון, הצליח לשכנע אותם לוותר, באומרו שאם לבעל יש כוח - הוא יקום את נקמתו בגדעון בכוחות עצמו, ולא יצטרך את עזרתם. על כן נקרא שמו של גדעון ירובעל, כלומר: ירב בו הבעל.

9. במקביל, מדיין התאספו יחד עם עמלק ובני קדם למלחמה בישראל. גדעון השופט תקע בשופר, ואסף אנשים משבטו (מנשה), משבט אשר, משבט זבולון ומשבט נפתלי. יחד התאספו 32,000 איש, אך  ה' ציווה על גדעון להקטין את צבאו - כדי שיהיה ניכר נס הניצחון, ולא ייחשב שהיה זה בזכות מספרם הגדול של בני ישראל.

גדעון הורה לכל המפחד לחזור לביתו, ובעקבות כך חזרו 22,000 איש, ונשארו 10,000 בלבד, אך ה' הורה לו להוריד אותם אל המים ולמיין אותם שוב. גדעון לקח את העם אל המים, ושם ציווה עליו ה' להפריד בין אלו שיכרעו על ברכיהם כדי לשתות, ובין אלו שילקקו "כאשר ילוק הכלב". לאחר המיון, הורה לו הקב"ה לקחת רק את המלקקים - שהיו 300 איש בלבד.

10. מחנה מדיין, עמלק ובני קדם מנה 135,000 - פי 450 ממחנה גדעון, ועם זאת חל נס עצום במלחמה, כאשר מחנה ישראל ניצח את מדין.

כה התרחש הנס הגדול: בלילה ירד גדעון עם נערו למחנה מדין, ושם שמע את אחד החיילים מספר לחברו כי בחלומו ראה לחם שעורים מתהפך במחנה, והופך את אחד האהלים על פניו. החייל השני הסביר את החלום כי זוהי הוכחה שה' נותן את המחנה בידי גדעון. גדעון התעודד מהחלום ששמע, חזר אל נעריו, העירם וחילק אותם ל-3 חלקים, כשכל חייל נושא שופר, ולפיד בתוך כד. הם הגיעו למחנה מדין בראש האשמורת התיכונה, וכאשר גדעון הורה, תקעו כולם בשופרות, נפצו את הכדים, וקראו: "חרב ל-ה' ולגדעון!". המדיינים התעוררו משנתם בבהלה בשל הרעש והאור, וחשבו שצבא גדול מאוד מתקיף אותם. מרוב בהלה, הם החלו להרוג זה את זה, כיון שלא זיהו אחד את השני.

מנוסת בהלה אדירה החלה במחנה, ואנשי ישראל יצאו למרדף אחריהם. במקביל, שלח גדעון שליחים להר אפרים, וביקש מאנשי אפרים לרדת לירדן, ולחסום את נתיב הבריחה. אנשי אפרים עשו זאת, ובאופן זה לכדו את שני שרי מדין - עורב וזאב - והרגו אותם.

גדעון ואנשיו חצו את הירדן, במרדף אחרי שארית המדינים, וביניהם גם שני מלכיהם: זבח וצלמנע, שהספיקו לברוח לפני שבני אפרים חסמו את הדרך.

בהמשך, אנשי גדעון הגיעו עד לקרקור, שם היו שארית מחנה מדין – 15,000 איש, כאשר 120,000 נפלו בדרך. גדעון עלה על המחנה השאנן, החריד את כל ישביו ולכד את זבח וצלמנע. דוד המלך בפרק פ"ג בתהילים מזכיר את הנס הניסי: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ".