הרב זמיר כהן - אל תפסידו את העתיד הרוחני של הילדים בגלל בצע כסף

לעיתים עלול ההורה לחוש כבדות ועייפות בחינוך הילדים, ויצרו לוחש באזנו: "מדוע אתה טורח כל כך ללמוד ולהחכים כיצד לחנך נכון, ומדוע לעמול כל כך בהשקעה בילדים? והרי יש לך גם חיים משלך, הנח לעצמך ליהנות".

גישה זו כה מנוגדת לגישת הדורות הקודמים, בהם האב והאם חשו שכל חייהם סובבים סביב הילדים, ומשום כך רוו נחת אין סופית לעת זקנתם מכל ילדיהם, על אף שמבחינה חומרית לא היה בידם להעניק לילדים את כל השפע שילדינו מקבלים מאתנו כיום. גם הילדים גדלו מאוזנים ובריאים בנפשם, מלאי שמחת חיים ובטחון עצמי, משום שידעו תמיד כי הם עומדים בראש סדר החשיבות אצל הוריהם.

גם מן השמים מסייעים בידו של המשקיע בחינוך ילדיו, ומסובבים שיקבל תמורה הולמת כנגד כל השקעה.

הנה מצאנו דבר נפלא בעניין יעקב אבינו, ובנו יוסף הצדיק. נאמר בתורה (בראשית מז, כח): "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה".

ויש לתמוה, הרי בתורה אין אפילו אות אחת מיותרת, ומפני מה הייתה צריכה לפרט שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה. הלא כבר נאמר קודם לכן שבעומדו לפני פרעה היה בן מאה ושלושים שנה (בראשית מז, ט), וכאן כתוב שבפטירתו מן העולם היה בן מאה ארבעים ושבע שנים, נמצא בחישוב פשוט שיעקב אבינו חי במצרים שבע עשרה שנה?

אולם ביקשה התורה לרמוז במילים אלה על מקום נוסף שבו ציינה שבע עשרה שנה, והוא בעניין גילו של יוסף הצדיק בזמן שנפרד מאביו ונמכר לעבד: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" (בראשית לז, ב). ובאה ללמד כי הקדוש ברוך הוא מחשב כל פרט ופרט - בין טוב ובין רע - שעושה האדם בחייו, ונותן לכל אדם שכר כפי פעולתו. ורמזה כאן שכנגד השנים שטרח יעקב אבינו לחנך את יוסף וללמדו תורה במשך שבע עשרה שנה עד פרידתם, רווה ממנו נחת בסוף ימיו, כאשר יוסף שימש שליט מצרים, וחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה חיים שלווים וטובים.

נמצא שבסך הכל חי יעקב אבינו בטוב ובנעימים שלושים וארבע שנה: שבע עשרה שנים מעת שנולד יוסף ועד שנמכר לעבד, ושבע עשרה שנים בהיותו במצרים. ונרמז ענין זה במילה 'ויחי'. לא כתוב "ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", אלא "ויחי יעקב", מלשון 'חִיוּת', ולא רק מלשון 'שהייה' במקום כמשמעות 'ויהי'. לרמוז שכמנין המילה 'ויחי' (34) חי יעקב אבינו והרגיש את החיים באושר ובנחת, ללא צער הפרידה מיוסף, שלושים וארבע שנים.

ומכאן ילמד כל אדם להשקיע בבניו, ללמדם תורה ולחנכם למצוות ולמעשים טובים, גם אם טרוד הוא בפרנסתו ובעניינים אחרים, וגם אם פרנסתו דחוקה או שבית הספר התורני רחוק ממקום מגוריו, יטרח עבורם להשקיע בהם זמן וממון וטרחה, וישלחם אף למרחקים למען ילמדו את תורת ה' כראוי ויתחנכו ליראת שמים ומידות טובות. ויזכור תמיד כי עוד ישיב לו ה' את שכר עמלו הרב וגמולו הטוב, מידה כנגד מידה כנגד השקעתו. וכגודל ההקרבה והטרחה של ההורים למען חינוך ילדיהם במוסדות חינוך תורניים, כך גודל שכרם הרב בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה - כאשר ירוו מהם מלוא חופניים נחת לעת זקנה, כיעקב אבינו בשעתו בראותו את בנו בתפארת מלכותו והוא דואג לכל צרכי אביו. ובעולם הבא - כאשר יראו את שכרם העצום, בזכות חלקם כשותפים ממש בכל התורה והמצוות והמעשים טובים של בניהם, ההולכים בדרך ה'. וכבר נאמר (תהלים קכו, ה): "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".

הבן או הכסף...?

אמנם למרבה הצער, ישנם הורים המפסידים את עתידם הרוחני של ילדיהם בגלל שקיעות בתאוות הממון. יש להם פרנסה, אך משקיעים שעות נוספות כדי להתעשר, ומתוך כך מזניחים את חינוך ילדיהם, והילדים גדלים בכוחות עצמם ומקבלים את חינוכם מחברים חסרי ערכים או מכלי המדיה השונים.

ויש שמרוב דאגתם לעתידו הכלכלי של הילד, שולחים אותו ללמוד במקומות שאין בהם תורה ויראת שמים, משום שחפצים בתארים ובממון.

רמז נכבד למוסר השכל גדול שיש להפיק בעניין זה, קיים בפדיון הבן.

בתחילת חיי הילד הראשון הנולד במשפחה, בהיותו בגיל שלושים יום בלבד, שואל הכהן את האב הטרי לפני הפדיון: "במה הנך מעוניין יותר, בבנך או בחמישה סלעים שהנך חייב לפדותו בהם?"

והדבר תמוה, מה מקום יש לשאלה מעליבה כזו? וכי יש ספק אם האב מעוניין בבנו או בכסף?!

אולם, שאלה זו נועדה בעומקה ללמד את האב מאז ולעולם, כיצד להתייחס לילד זה ולכל ילד וילד שעתיד להיוולד לו. לפי שתאוות העולם ומרוץ החיים עלולים להסיט את האב מעמל הפרנסה ההכרחי, לרדיפה אחר הכסף לשם מותרות, ולהשכיח ממנו את ילדיו המשתוקקים לתשומת לב אוהבת של אבא, לחינוך ולהדרכה מתוך אהבה. והשאלה שנשאלה בפדיון הבן הראשון צריכה להדהד באזני האב הטרי כל החיים: במה הנך מעוניין יותר, בבנך או בכסף?..

אמנם כעת התשובה ברורה לך עד כדי תמיהה מה פשר שאלה זו, אך האם היא תישאר ברורה באותה מידה כל ימי חייך?!

בוודאי שאתה מעדיף את בנך ורוצה אותו הרבה יותר מכל סכום של כסף, אבל היזהר לבל תתנהג להיפך עם חלוף הזמן, כאשר תחיה בתחושה כי "הילד כבר יסתדר מעצמו, עלי להשקיע בקידום ובפיתוח העסק כדי להשיג כסף". וכך יגדל הילד ללא מסרי האהבה והקירבה שהוא כה זקוק להם, וללא התעניינות כנה בשלומו, האזנה לקשייו וקבלת ייעוץ נכון ממי שאוהבים אותו יותר מכל חבר או אוהב אחר.

או שתתפתה לשולחו למסגרת בה ילמד תואר שיוכל באמצעותו להגיע לכסף, גם אם המקום אינו טוב עבורו מההיבט הרוחני, באומרך "הוא כבר קיבל את יסודות היהדות בבית, ובוודאי יהיה בעל יראת שמים ומידות טובות". ומתוך כך תאבד חלילה את בנך, ותיזכר רק כאשר יהיה מאוחר, לאחר שייסחף למחוזות שאינך חפץ לראותו בהם. ומה נואלו המניחים את ילדיהם ליד המסך, ובלבד שלא יפריעו את מנוחתם, במקום להשקיע בהם תשומת לב וערכים חינוכיים.

בעניין המגרעת שבחיבוב הממון לעומת ההשקעה בחינוך הילדים, אומר המדרש (תנחומא, פרשת מטות, פרק ז) על הכתוב בקהלת (י, ב) "וְלֵב כְּסִיל לִשְֹמֹאלוֹ":

"אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העקר טפל, והטפל עיקר. למה? שחיבבו נכסיהם יותר מגופן. שאמרו למשה (במדבר לב, טז): 'גִּדְרוֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵינוּ פֹּה', תחילה, ואחר כך: 'וְעָרִים לְטַפֵּנוּ'.

אמר להם משה: לא תעשו כך. עשו את העיקר תחילה! בנו ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חיבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה. שנאמר: 'נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְּבֹרַךְ' (מִשְׁלֵי כ, כא). 'אֶל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל' (משלי כג, ד). ואיזו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהילים קכח, ב): 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹּאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'."

הרי לנו שהמשבש את סדר העדיפויות הנכון, ומשקיע בממונו במקום בילדיו, לא רק שלא רואה נחת מילדיו, גם אינו רואה בממון שכל כך השקיע בו! ויצא קרח מכאן ומכאן. ולעומת זאת, המשקיע בחינוך ילדיו, זוכה לראות ברכה גם בממונו.

קריאת משה לדורות עולם

כאשר בישרו משה ואהרן לפרעה על מכת ארבה אם לא ישלח את עם ישראל לעבוד את ה' במדבר, אמר להם פרעה (שמות י, ח-יא):

"לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?"

ומשה רבנו השיב לו:

"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנוּ".

אך פרעה מסרב בתוקף: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם! לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה', כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים. וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

בפסוקים אלה התווכחו משה רבנו והמלך המצרי ויכוח רב משמעות.

משום כבודם של הזקנים, תמיד מקדימים אותם לצעירים, ואילו כאן מקדים משה רבנו את הצעירים לזקנים, ואומר: בנערינו ובזקנינו נלך!

אלא שכאשר שמע משה את שאלת פרעה "מִי וָמִי הַהֹלְכִים", הבין שפרעה מבקש לשלוח רק את המבוגרים, ומיד הזדרז להכריז בפניו כי אצלנו חינוכו של הדור הצעיר קודם לכל. שהרי הולכים אנו לעבוד את ה', והכרחי לנו שהצעירים יראו דוגמא אישית.

אולם פרעה התנגד כצפוי, ולא הבין מה פשר המשקל שישראל מייחסים לצעירים ואמר: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'," והצעירים ישארו כאן. וכאשר הבין שמשה מתנגד נחרצות לכך, מיד: "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

אולם קריאתו של משה רבנו מהדהדת בעם ישראל לדורותיו: "בנערינו ובזקננו נלך!" כשמדובר בחינוך, הצעירים קודמים לכולנו!

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.