רבניות בציבור החרדי: פרופיל מרתק לדמותן של נשות הרבנים

אנקדוטה מוכרת ברחוב החרדי שכאשר מרן הרב חיים קנייבסקי חש שלא בטוב, הוא ביקש ברכה מחמיו, הרב אלישיב זצ"ל. פוסק הדור הליטאי דאז, ואביה של הרבנית בת-שבע קנייבסקי ע"ה, השיב לו ללא היסוס: "מדוע באת אליי? לך לבתי, אשתך. הברכה שלה שווה יותר". הסיפור מתמצת במשפטים בודדים את יחסה האמיתי של החברה החרדית לנשים, אבל לא רק. הוא חושף טפח מהערכה לה זכתה הרבנית ע"ה מסביבתה מכל בנות ישראל שראו בה: אימא של כולן.

ביום שישי האחרון, יום האישה הבינלאומי, היה יום החג של הנשים בכל העולם – האומנם זה כך? בעוד שהפמיניזם מבקש לשרטט את דמותה של האישה כפורצת הגבולות שקבעו לה תנאי חייה (הגורל), אקטיביסטית ומורדת במוסכמות, שואפת לשבור את תקרת הזכוכית, להיאבק בעולם גברי ולבנות לעצמה קריירה, דומה שהוא יצר קונפליקט חדש עבור האישה, אולי אפילו משבר זהות שתמציתו – ב-2019 האם עליי להיות אישה או גבר? גדולות הדור בעשורים האחרונים, נשים משפיעות, אוהבות, סוחפות ומחזקות מציבות מראה אותנטית לדמותה של האישה.

אחת ההנחות המסורתיות שהפמיניזם מערער עליהן, בגלוי ובסמוי, היא שהסיפוק האמיתי של האישה איננו כאשר היא הופכת לאשת איש ולאם. להיפך, המשפחה היא מעין כלא שמצר את צעדיה, כובל ומרתק את האישה מלהגיע למימושה כאִינְדִּיבִידוּאָל.

לכן, אם כבר הקמת משפחה - תת-המודע הקולקטיבי שלך מטיף למרוד, לשאוף לצאת המקום שאליו הגעת. מה הפלא שרווקות תוהות: האם להתחתן? האם להביא ילדים? אולי מוטב שאשקיע בקריירה? הרי נישואים והבאת ילדים לעולם, שתי מצוות בסיס של היהדות, הן החומה שלכאורה חוסמת אותן מפני מיצוי עצמי והשוויון המיוחל. הפמיניזם החדש דן את הנשים לחיות בקונפליקט מתמיד.

בפועל, חייה של האישה החדשה מלאים סתירות וניגודים. ככה זה נראה: כשהיא בתפקיד של אם או עקרת בית היא כלי שרת של בעלה, שמייצג את העולם הפטריכאלי השולט. כשהיא יוצאת לעבוד היא גם כלי שרת כיוון שלרוב הבוס שלה הוא גבר. יוצא שהפמיניסטית שמרימה בגאון את דגל השחרור, למעשה מוצאת את עצמה בעילבון מתמיד. אין לה מקום, אין לה שלוות נפש. כל חייה היא אמורה להילחם בגבר. אלה כמובן מסרים של סמויים, אף אחד לא אומר אותם מפורשות. כדי לטשטש אותם מטיפים להילחם באי שוויון או להיכנס לזירות ציבוריות, בהן מתקבלות ההכרעות.

ציטוט פסוקים ומקורות ועיוות משמעותם המקורית

אחד הנרטיבים של הפמיניזם החדש הוא שהדת היא מכשיר הדיכוי האולטימטיבי של האישה, שנאלצת בעל כורחה לכאורה, להנמיך את עצמה לנוכח האיש שלה, שנתפס כמושל שלה. אחד התחביבים של אלה שמנסים לקעקע את הדת כעריצת הנשים היא לקחת פסוקים ומקורות ולעוות את המשמעות שלהן. כך לכאורה נעשה שימוש בסמכות ארכאית כדי לשמר את מצבן "הנחות" של הנשים לעומת הגבר. 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך', 'והאישה היא עיקר הבית' – אלה רק חלק מהדוגמאות. כמובן שתפיסה שכזאת היא מעוותת וכלל איננה מייצגת את האמת: היהדות מעלה על נס את מעמדה של האישה.

עושה הרושם שהפמיניזם החדש לא רק מתריס לנוכח פערי שכר בין גברים לנשים, אלימות כלפיהן או אי שוויון בפני החוק. הוא קורא למלחמה בין המינים, ועל הדרך לשינוי המודל המשפחתי הנורמטיבי. על הדרך מעודדים את האישה לא להיות אישה, כיוון שאישה היא פראיירית ומנוצלת. הקו השולט הוא כפיית מודל חברתי-תרבותי של אישה שמרשה לעצמה, שכבר לא מוכנה להיכנע לתכתיבים, שבועטת במסורת וכלליה. כן, היא לא מוכנה להיות כמו אמא שלה, ובוודאי לא כמו הסבתא שלה.

תכליתה של האישה החדשה הוא לדאוג לאושרה ומילוי צרכיה. אגואיזם זה בריא. העיוות בדמותה האידיאלית של האישה יוצר לא מעט חרדות סמויות - האישה כבר לא בטוחה בעצמה, בנשיותה, ביכולת שלה להיות אימא טובה לילדיה, ובטח שלא עזר כנגדו לבעלה. האנרגיה שלה גברית. האישה החדשה מסתובבת בעולם נטול זהות ברורה, אין לה מודל לחיקוי נשי כי הרי אמהּ וסבתה כבר לא רלוונטיות למציאות חייה. היא חייבת אג'נדה, אבל פילוסופית החיים שלה מורכבת מאוסף תיאוריות, משברי רעיונות. המבוכה שולטת בחייה.

המדהים הוא שהסבתות של פעם, הנשים האמיתיות, היו כה עוצמתיות עד שהיה מפחיד להתקרב אליהן. במבט אחד הן היו מעניקות אהבה או מכניעות מפחד. הן היו מבשלות, אופות ומכבסות - אבל ראו בכך עבודת קודש. נתינה היה שמן השני, ועוצמתן התבטאה בכוחן הנפשי, בשקט הפנימי, בהכלה ובחוכמת חיים אינסופית. הן לא היו צריכות לדבר הרבה, הן קיבלו את החיים כמסע מופלא גם אם הם זימנו להן קשיים. הן לא ביקשו להתריס נגד עצמן. הן לא הכינו מרק, והרגישו שהן אנדרדוג, ושהילדים והבעל "הרסו" להם את התוכניות הגדולות.

נתינה, חסד, ואהבת הזולת היו חלק בלתי נפרד מהמהות הפנימית שלהן. הזיכרון המהדהד מהסבתות, המגע הרך עם הקול שלהן, הוא כשאישה הופכת לאם – חוויה בלתי מתווכת שנוגעת ישירות בקשר של האישה עם הבורא. באהבה לילד אין שכל, אין מחאה – האמת נעשית מזוככת. האישה מרגישה את עצמה כאישה. כיום קשה למצוא נשים שיודעת נשיות מהי. דווקא נשים חרדיות שקבלו הכרה ציבורית בזכות פועלן, מהוות מודל שפוי ואמיתי למהותה של אישה. החוט שמקשר ביניהן הוא האהבה לכלל והיכולת לתת מעצמן ומזמנן.

הרבנית יוסף – מסירת נפש למען תורת בעלה

כאשר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מדבר על רעייתו הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, שהקדישה את חייה במסירות נפש למען התורה, זה היה כך: "דבר ידוע הוא שהיא היתה מלאה חסדים, לעצמה היא לא רצתה כלום, בנותיה היו צריכות לשכנעה שהיא צריכה לקנות עוד שמלה, והיא בשום אופן לא הסכימה, היתה דוחה את הכל!"

הרבנית מרגלית יוסף ע''ה

הרבנית ע"ה נפטרה לפני 24 שנים. "היא מאסה בענייני עולם הזה", אמר עליה מרן זצ"ל, "לא רצתה לשמוע מהם, אך חשבה על אחרים. כשהיתה פוגשת נדיבים בנסיעותינו לחו"ל, היתה מדברת עמם על כלות עניות ויתומות שאין להן שום דבר, אין להן פרוטה לפורטה. וכן על חתנים עניים מרודים אשר 'לרש אין כל'. והיתה מבקשת מהם: 'תתרמו לטובת הכנסת כלה', וכל הכסף שהיתה מקבלת היה מגיע ישירות לכלות נזקקות. לא היתה משאירה כלום לעצמה.

'צופיה הליכות ביתה', היא היתה עושה את כל מה שנחוץ לבית, היא גידלה את הבנים לתורה, פעמים רבות שהיה ילד חולה בבית, והיא לקחה אותו ומטפלת בעצמה, בלי שאדע שהוא בכלל חולה! ואף שהיתה בחודשים האחרונים של הריונה, לקחה את הילד החולה 'כאשר ישא האומן את היונק' לבית החולים, לא היתה מטריחה אותי שאבוא להרים ולקחת את הילד. עד שבא מישהו ושאל אותי: 'מה שלום בנך?' וכשהתפלאתי על דבריו, סיפר שראה אותו בבית החולים, ואני לא ידעתי כלום! איפה יש אישה כזאת? שמוכנה לקחת את ילדה לבדה בעוד שהיא בהריון, רק כדי לא להסיט אותי ולהפריע לי בלימודי".

לפני כשמונה שנים, בשנת 2011, נפטרה אשת מרן הרב חיים קנייבסקי, הרבנית בת-שבע אסתר קנייבסקי ע"ה. ידוע הדבר שכאשר יהודים רבים התדפקו על דלתו של הרב קנייבסקי לקבלת עצה, ברכה או מילה טובה, הרב הפנה את נשותיהם אל הרבנית, שהיתה כריזמטית וצדקת בפני עצמה. רבים ראו בה לא רק רבנית מתוקף היותה אשת רב, אלא אדמו"רית של ממש, שהצליחה לפתוח לבבות של המוני נשים מכל המגזרים.

הרבנית קנייבסקי ע"ה נולדה בשנת תרצ"ג (1933) למשפחה מיוחסת: אביה היה הרב יוסף שלום אלישיב, שכבר בצעירותו נודע כעילוי, ואמה בתו של הרב אריה לוין זצ"ל, שהתפרסם בכינוי "רב האסירים". לבת שבע אלישיב היה קשר מיוחד לסבה, והיא אף נהגה להתלוות אליו כשהלך לבקר את אסירי המחתרות, ולסחוב את סלי המזון שהביא עבורם.

הרבנית בת שבע קנייבסקי ע''ה

בטור פרידה שכתב עליה בשעתו העיתונאי דודו כהן (עורך אתר הידברות) הוא תיאר שבמרוצת השנים הפך ביתם של בני הזוג למעין אוהל אברהם אבינו - בית פתוח לרווחה, פשוטו כמשמעו. הקו של שניהם היה ברור: מעולם לא נשמעו בביתם הבטחות חד משמעיות לישועות. כמובן, שגם תשלום לא נכלל בעולם המושגים. הרבנית התפללה מעומק הלב על הנשים שפנו אליה, התייעצה במידת הצורך עם בעלה לגבי שאלות מורכבות, קיבלה ערימות של פתקים לברכה ותפילה ("קוויטלך"), אותם העבירה לבעלה בסוף כל יום. במקרים של בעיות פוריות או לקראת לידות, חילקה לנשים ריבת אתרוגים שהכינה מדי שנה מאתרוגים ששימשו רבנים ידועים, ביניהם כמובן הרב קנייבסקי, ואף "יהודים פשוטים". הריבה חולקה כמו סוכרייה ארוזה בנייר כסף, סביבה נקשרו שלל סיפורי ניסים ונפלאות.

בשנים האחרונות לחייה הקפידה הרבנית להתפלל תפילת ותיקין בבית הכנסת לדרמן, הסמוך לביתה בבני ברק. תוך זמן קצר, עזרת הנשים בבית הכנסת התמלאה בנשים שרצו להתפלל במחיצת הרבנית או לקבל גישה ישירה אליה לפני או אחרי התפילה, עם או בלי פתקים לברכה.

לרבנית לא היו גינונים או מניירות. למרות הייחוס המשפחתי שלה, למרות המופתים שנקשרו לשמה וחרף מעמדה כ"אמא של כולן", היא התייחסה לפונות כאילו הן בנותיה או נכדותיה, והרבתה לנשק, לחבק ולפרוש עליהן כנף חמה ומעודדת. גם הספרטניות של ביתה הקט והבסיסי קסמה, ככל הנראה, לפונות הרבות שיצאו עם תחושה חזקה של אנרגיות חיוביות. בכלל, מותרות לא היו הצד החזק של בני הזוג קנייבסקי. הם גרו בדירה צנועה וסגפנית.

סדר היום של הרבנית לימד על אופייה המיוחד: מדי יום היא התפללה שחרית בנץ החמה, ולאחר מכן חזרה לביתה ונמנמה בין 9:45 ל-10:00. הפסקה נוספת נהגה לקחת בין השעות 15:00 ל-16:00, ושנת הלילה שלה הסתכמה בשלוש שעות בלבד - בין חצות ל-3:00. בין לבין היא פשוט התמסרה לתפקידה הלא רשמי - האימא של כולן - כמובן בליווי תפילות, קריאת תהילים ועבודת ה' הפרטית שלה. העוזרת הצמודה שלה נהגה להכניס לחדרה מדי פעם כוס מיץ שנסחט מגזר, סלק, פלפל, תפוח ומלפפון - תרכובת שהומלצה על ידי הרבנית לנשים הסובלות מחולשה. כשהרבנית אושפזה בעקבות תשישות, והוחלט במשפחה לצמצם את שעות הקבלה בבית - זרם המבקרים לא פסק, ואף המשיך לעלות בהדרגה.

הרבנית קולדצקי - ממלאת מקום אמה

בתה, הרבנית לאה קולדצקי, ילידת 1957, תפסה את מקומה לאחר פטירתה. הרבנית קולודצקי נולדה וגדלה בבני ברק, ולמדה בסמינר הרב וולף בעיר. נישאה לרב יצחק קולדצקי מבוגרי ישיבת חברון בירושלים. בתחילת שנות נישואיה עבדה כגננת. היא סייעה לאמה בקבלת הנשים לייעוץ וברכה, בעריכת הפרשת חלה ובקריאת שמות הזקוקים לישועה בבית הכנסת. לאחר פטירתה של אמה, הרבנית בת-שבע, בסוכות תשע"ב (2011), התבקשה הרבנית קולדצקי על ידי אביה למלא את מקום האם.

ואכן כמצוות אביה, בחשוון תשע"ב החלה לקבל נשים. מידי יום היא באה במגע עם אלפי נשים שזקוקות לישועות, נחמות ורפואות. תחילה קיבלה קהל בבית הוריה, ובשנים האחרונות החלה לקבל נשים בבית הכנסת לֶדֶרְמָן, בית הכנסת המרכזי של שכונת חזון איש בבני ברק. במקביל, הרבנית קולדצקי היתה שותפה בכתיבת הספר 'בית אמי', אותו ערכה וליקטה אחותה הרבנית רות צביון.  

הרבנית לאה קולדצקי

"הדבר שלוקחים מאימא זאת מסירות הנפש בכל התחומים", היא אמרה לראיון מיוחד שנתנה לאתר הידברות, "תורה, חסד, מצוות. כל חייה הוקדשו לעם ישראל. היא היתה האימא הכי מקסימה שיכולה להיות בעולם והאישה הכי מסורה לבעלה, לכולם. אי אפשר לתאר את המסירות שלה. אף אחד לא הפסיד מהמסירות נפש שלה. היא לא החסירה מאף אחד שום דבר. היחס שהיא נתנה היה שווה בשווה לכולם. היא נתנה לכל אחת ואחת שהכירה אותה תחושה של שייכות".

במשך שש שנים נהגה הרבנית לקבל קהל בבית אביה: "כשעלתה שאלה שהצריכה את התייחסותו נהגתי להיכנס ולשאול. כמובן שלא הייתי מפריעה לו ללמוד. הייתי מחכה שהוא ירים את העיניים מהגמרא, שואלת ומקבלת תשובה. עכשיו אני מקבלת קהל בבית כנסת לדרמן. אם אני צריכה משהו אני מתקשרת לרבש"קים ששואלים אותו, והוא עונה בסבלנות. ממילא אבא עונה בקיצור, הוא לא מדבר הרבה, כל היום הוא עם הגמרא. חבל שלא מתאפשר לי לבוא אליו יותר, אין לי זמן.

"האמת שבהתחלה לקחתי ללב וחשבתי איך אעזוב את הקדושה בבית, כל הברכות היו בזכות הבית. הרגשתי ביטחון כאילו אימא בחדר השני. כשעברתי לבית הכנסת היה לי קשה אבל ב"ה הברכה ירדה איתי וכמות הנשים הוכפלה".

לרבנית קולדצקי מסר לנשים: "הכי חשוב שנדע שאנחנו בנות מלכים, שנהיה גאות בתפקיד של אימא יהודיה. אנחנו עיקר הבית. אין כמו אימא יהודייה. כשאישה שולחת את בעלה ללמוד - שכרה גבוה יותר מאשר של בעלה. אימהות ונשים צריכות לדעת: האישה היא המלכה של הבית. האישה היא עקרת הבית, האימא היא העיקר, היא הכי חשובה. כשמתפללים על ילדים מזכירים את האימא. אם הילדים מחונכים משבחים את האימא, הכול זה האימא.

"היא משרה ברכה בבית. כל השכינה בבית בזכות האישה. היא מחדירה יראת שמיים לילדים. האישה היא הממשיכה של שושלת דורות מפוארת של עם ישראל, היא הגשר ליראת השמיים. הרב קנייבסקי אומר שהתפילה של האישה נכנסת לקודש קודשים, היא מגיעה עד כיסא הכבוד".  

הרבנית ימימה – מלאת הומור, מדגישה את חשיבות השמחה

בת דודתה של הרבנית קולדצקי, הרבנית לאה קוק, נולדה וגדלה בבני ברק, לרב יצחק זילברשטיין ולרבנית עליזה שושנה, בתו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרבנית קוק, אם ל-14 ילדים, נחשבת למקרבת ליהדות מוכרת ואהודה שמגיעה גם כן ממשפחה מיוחסת, סבא הוא הרב אלישיב זצ"ל וסבא רבא הוא הרב אריה לוין.

הרבנית לאה קוק

האינטראקציה של הרבנית קוק ישירה, וחמימה. היא משלהבת את הנשים, מחדירה בהן אמונה והרבה התלהבות בעבודת הקב"ה. סוד קסמה טמון במגע האימהי, הלא מתווך שהיא יוצרת עם הבנות והנשים שפונות אליה. הרבנית קוק מנהלת ביד רמה קהילה של נשים, ובאותה נשימה עם המון חן, עם הרבה חוש הומור, ורוך מיוחד. הרבנית מהווה השראה לנשים, בין היתר, בגלל צניעותה ובגלל שהיא מלמדת, הלכה למעשה, דבר אחד או שניים על שמחה פנימית, ואהבת השם. ואפרופו אהבת השם, הרבנית קוק נוהגת לחזור על המשפט: 'אני אוהבת את השם, אני אוהבת את אבא שבשמיים'. כמו כן, היא מרבה לקרוא תהילים. בעבר נהגה לתת שיעורי תורה לנשים בהם קראו ספר תהילים שלם, כיום בהוראתה בעלה הרב קוק, היא פוקדת את קברי הצדיקים בטבריה ונושאת תפילות על עם ישראל. 

בראיון לאתר הידברות לפני כשש שנים חלקה הרבנית את סדר יומה: "בשעות הבוקר אני מארגנת צ'יק צק את הבית, ובשעה 10:00 נעצר הגלובוס. אני מתחילה לקרוא ספר תהילים בעמידה, במתיקות עם נשיקות לבורא עולם, עם שמחה וערגה. אני מתנתקת מכל העולם עד השעה 12:00 ואם אני לא מסיימת לקרוא, אני נותנת לספר תהילים המון נשיקות, יוצאת מהחדר ומעמידה סיר לילדים. לא עשרה סירים כי ממילא הם לא רוצים לאכול הרבה. בסיר שאני מכינה יש את ברכת השם. כולי תפילה שהאוכל יערב לחכם ויהיה בריא, ושכל ילד יקבל מה שהוא צריך. כשהילדים מגיעים מתלמוד התורה, אני נותנת לכל ילד נשיקה וחיבוק, ועוד נשיקה וחיבוק. מבחינתי זה פיקוח נפש. אחר כך מגיעה השעה שאני צריכה לפתוח את הדלת לנשים שמגיעות לקבלת קהל".

 גם כאשר היא טסה עד אילת, מתעקשת הרבנית לא לקחת פרוטה בעבור הרצאותיה, והיא מעדיפה שלא יגבו כסף מהנשים, כדי שכולן תוכלנה להשתתף. כשהיא חוזרת בשעות הלילה היא מקדישה זמן לילדיה, מתפללת בהנץ ולאחר מכן הולכת לישון. במהלך השיחה הרבנית נוהגת לעצור ולומר "לשם שמיים" ו"לשם ייחוד".

"אני רואה שיש אנשים שרחוקים מהתורה והמצוות, ורע להם כל כך בתוך נפשם, כי הנשמה שלהם מחפשת את התכלית, מחפשת את האור האלוקי, אבל הם אפילו לא יודעים למה רע להם", אמרה הרבנית בשעתו, "השם מזכה אותי שאני מחברת אותם, וכך טוב גם להם, כי בדרך הזו הם מקיימים את ייעודם עלי אדמות. בשביל זה אני מוסרת את נפשי יום-יום, ללא אינטרס".

הרבנית ימימה מזרחי, שאלפי נשים מתחזקות מדברי התורה שלה, סיפרה בעבר בכלי התקשורת שבאחת הפעמים שהיא נסעה לקבר רחל, היה תור ארוך במחסום. כאשר זיהו אותה המג"בניקים, ואמרו: "זו הרבנית ימימה", המחסומים נפתחו. הרבנית ממשיכה בהומור המיוחד לה, ש"אז הבת שלי אמרה: 'הו, אימא, רק שלא יגלו שאת אישה רגילה. הרבנית ממשיכה ואומרת: "ואני, בעצם, חיה כל היום בפחד הזה: רק שלא יגלו שאני סתם אישה רגילה".

הרבנית ימימה מזרחי (צילום: פלאש 90)

הרבנית מזרחי נולדה לאליהו נתן ותרצה רוטשילד, גדלה בשכונת בית וגן בירושלים. היא למדה באולפנת חורב ולאחר מכן למדה משפטים באוניברסיטה העברית. בעלת הסמכה כטוענת רבנית. הרבנית נשואה לרב חיים מזרחי, עורך דין בהכשרתו המשמש כראש ישיבת "אבני קודש".

הרבנית מוסרת שיעורים מזה כ-18 שנים, היא התחילה עם פרשת השבוע בשם "פרשה ואישה". כמו כן, היא מעבירה שיעורים שבועיים בפני אלפי נשים. השיעורים מיועדים לנשים בלבד. קהל היעד שלה מגוון וכולל דתיות לאומיות, חוזרות בתשובה, חרדיות ואף חילוניות. הרבנית משתמשת בשיעורים בהומור, מדגישה את חשיבות השמחה ומתנגדת לסגפנות, ובדבריה משלבת מקורות יהודיים.

על הברכה שמברכת אישה בברכות השחר: 'שעשני כרצונו', אומרת הרבנית ימימה: "מה פירוש הברכה המיוחדת הזו שאנחנו אומרות כל בוקר? שעשני כרצונו זה המון, עשית אותי, ואתה כל כך מרוצה מהיצירה הזו".