הרב זמיר כהן - לחנך את הילדים גם כשהמצב הכלכלי קשה

אם המצב הכלכלי בבית אינו מזהיר, יש להיזהר מלהעביר מסרים לילדים שאי אפשר למלא את מבוקשם "כי אתה יודע שאבא אברך, ואין לנו כסף..."

המילים האלה הרסניות ביותר לעתיד חינוכו הרוחני של הילד.

ישנם אברכים שאינם חסרים דבר וישנם אברכים שמצבם הכלכלי דחוק, ובדיוק בשני המצבים הללו ישנם גם אנשים העובדים לפרנסתם מבוקר עד ערב. אמנם אם המצב בבית האברך דחוק עד כדי שההכנסות החודשיות ממלגת הכולל ומעבודת האישה אינן מכסות את ההוצאות החודשיות והמשפחה עלולה להיכנס לסחרור של חובות, ישאל את רבותיו מה עליו לעשות, ופעמים שהתשובה תהיה כי הגיע הזמן שיקבל משרה תורנית או שיעבוד בעבודה אחרת. אבל בכל מצב אסור להעביר מסר לילד שהוא כביכול מפסיד בגלל שאבא לומד תורה.

תורה היא רק שמחה וברכה. ואם אי אפשר לקנות לילד את המשחק שמבקש יש לומר לו: "החודש הזה היו לנו הרבה הוצאות, ונקווה שבע"ה בעתיד נוכל לקנות לך". או: "המשחק הזה יקר מידי, אבל נקנה לך משחק פלוני שהוא זול יותר ומעניין לא פחות". ובהזדמנויות שונות (לא בשעת בקשת הילד) לספר בהתפעלות על גדולי ישראל שלמדו תורה מתוך הדחק, וכמה היו מאושרים ושמחים בחלקם כי ידעו שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, ומי שטורח בערב שבת אוכל בשבת. אבל בשום פנים ואופן לא לדבר בסגנון "המאשים" את התורה בקשיים כל שהם. שהרי אם הילד מגיע חלילה להכרה שבגלל התורה הוא סובל, היתכן שישאף להיות בן תורה?

רק ילד החש גאווה וחשיבות במעלתו כבן תורה בבחינת הכתוב (דברי הימים ב' יז, ו) "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" כי יודע הוא שטוב סחרה מכל סחורה, ומתוך כך רואה בכל סוג של הקרבה למענה רק מעלה וגדולה, יוכל לצמוח ולהתפתח כראוי עד היותו תלמיד חכם לתפארת.    

סור מרע

מצוי אצל הורים שאינם שלווים בטבעם, שלרוב הציפיה לראות את בנם או את בתם מושלמים ממש, מלחיצים אותם ומעירים להם על כל פרט, עד שגורמים לילד הטוב והנפלא מצד עצמו לראות את עצמו בדימוי שלילי, ומכאן קצרה הדרך למאוס חלילה בתורה ובמצוותיה ולבעוט בכל הערכים שההורים כה עמלו להקנות להם.

הנה שתי דוגמאות מפניות שהגיעו, שאילולי נשמעו מפי ההורים עצמם, היה קשה להאמין שישנם הורים שזוהי גישתם.

* * *

מקרה ראשון:

שאלת האב: "בני לומד בישיבה קטנה ויש לי אתו מתיחות קבועה בבין הזמנים. הוא מאחר באופן קבוע לתפילה. אני מעיר אותו בזמן אך הוא ממשיך לישון. כל הגערות והנזיפות שלי בשעת הבוקר ובמשך היום אינן עוזרות. הוא בשלו".

שאלתי: "מה מצבו בישיבה?"

תשובת האב: "הוא תלמיד מצויין. רבותיו משבחים אותו גם בלימוד וגם ביראת שמים, וגם מבחינה חברתית הוא אהוב מאד בחברה".

"ובתפילות?"

"אינני יודע. בבין הזמנים הוא קם באופן קבוע מאוחר, ומגיע לבית הכנסת רק כשמסיימים לומר קרבנות. הוא מתחיל את התפילה מ'הודו'... אני מסביר לו שזה מעיד על חסרון ביראת שמים, ושום דבר לא עוזר. אנחנו כבר במצב של עימות קבוע בכל פעם שמגיע בין הזמנים".

לא הועילו כל הניסיונות להסביר לאב הדואג ליראת השמים של בנו, שאין להתעמת עם הבן המתבגר בשום אופן, בפרט לא על דבר כזה. ואדרבה, עליו לחזק את החיובי שבו, לתת לו דימוי עצמי גבוה, ובשום אופן לא לשדר כלפיו אכזבה ולהטיח בו מילים שעלולות לגרום לו לראות את עצמו באור שלילי ולהישבר חלילה. אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות. לאב היה ברור שהצדק עמו. שהרי הוא, האב, מקפיד עשרות שנים על תפילה מלאה מתחילה ועד סוף, ואיך יתכן שבנו יגדל אחרת?

לא היה מנוס אלא לומר לאב: "אב שמתעמת עם בנו ומטיח בו מילים קשות על אי אמירת קרבנות לפני התפילה, עלול חלילה למצוא עצמו באחד הימים שמח ומחמיא לו בכל פה, כאשר יראה אותו מניח תפילין..."

רק מילים אלה, המגובות במעשים שהיו, שכנעו אותו להרפות מלחציו על בנו.

בעת הכנת הדברים לדפוס, פורסמו שאלות ותשובות עם הגריא"ל שטיינמן זצ"ל בכנס שנערך על ידי קהילת בני תורה הר נוף ירושלים, בחודש חשוון תשס"ט. והשאלה הראשונה שנשאל: "בן חוזר בבין הזמנים מהישיבה, וזמן קריאת שמע של הגר"א כבר עובר, והוא עדיין ישן. האם להעיר אותו או לא להעיר אותו? עד כמה רצוי או חובה על ההורים להעיר לילדים?"

ותשובתו הייתה במילים הבאות: "לא כתוב את זה, אבל אני חושב שצריך להעיר את הבן, אבל לא לנדנד. להעיר אותו, הוא קם- קם, לא קם- לא מחויב יותר. אף על פי שכתוב הוכח תוכיח עד ההכאה, אבל המציאות היא, שאז הילד מתמרד ונעשה חוצפן. למה לעשות ככה? לתת שיעבור הזמן של גיל הנעורים, שאז קשה לקבל. לכן רק להעיר אותו, להגיד: יעקב, קום. אם קם- קם, אם לא- לא. אַיי מה יהיה? נו..."

ישמע חכם ויוסיף לקח מדבריו המאירים של אדם גדול, אשר בהם לימדנו יסוד גדול וכללי בחינוך למצוות בדור הזה.  

ובעוסקנו בהנהגת ההורים עם בן הישיבה בבין הזמנים יש לציין עוד, שדרישה נחרצת ממנו לשקוד על לימודו בימי בין הזמנים, והעברת מסר של אכזבה ממנו על שאינו 'מתמיד' כציפיית ההורים, מזיקה ביותר. גישה כזו רק גורמת לירידה בדימוי העצמי של הנער בעיני עצמו, ולפיתוח נוגדנים ללימוד גם לאחר החזרה לישיבה. הדרך הנכונה היא לתת לבן מרחב בחירה בימי בין הזמנים, ולכל היותר רק ליידע אותו שיש ישיבת בין הזמנים עם מלגות וכיוצ"ב. ובעת שלומד, להרעיף עליו ועל התמדתו דברי שבח רבים, גם בפניו וגם בפני רבותיו וקרובי משפחה חשובים, שעל אף שאינו מחוייב לסדרי הישיבה מתמיד הוא ולומד.

* * *

מקרה שני:

שאלת האב: "בני לומד בישיבה גדולה, ולפעמים גורם לי לכעס גדול. אמרתי לו לא לנסוע לחתונה של חבר בעיר אחרת, והוא בכל זאת לא שמע לי ונסע. בסך הכל הוא ילד טוב ושומע לדברי, אבל יש מקרים שהוא עקשן ועושה מה שהוא רוצה - כמו הדוגמא הזאת שנוסע נגד רצוני. לאחר כל מקרה כזה אני מראה לו פנים כועסות כמה ימים עד שאני נרגע, ולאחר זמן שוב זה קורה. מה עלי לעשות כדי שישמע לי?"

שאלתי: "מהי סיבת ההתנגדות לנסיעה, הוא נוסע עם חברים שאינם טובים?"

תשובת האב: "דווקא החברים בסדר גמור".

שאלתי: "מדובר בנסיעה מסוכנת?.. מדוע בעצם אתה מתנגד לנסיעה?"

תשובת האב: "אין סיבה מיוחדת. אבל ילד צריך להתחנך לשמוע בקול אביו, גם כשהוא רוצה משהו אחר".

גישה זו, כה טועה, להעמיד את הבן הכל-כך טוב מצד עצמו, בניסיון גדול של ויתור על מה שמאוד חשוב לו, ללא שום סיבה נכונה, אלא רק כדי לחנכו לשמוע לאביו. יש די חוקים וכללים שהבן מרסן עצמו בהם, ואין להוסיף עליהם מה שאינו הכרחי. לחץ מופרז מסוג זה יוצר משקעים ההולכים וגדלים עד כדי התרחקות מוחלטת מהאב המלחיץ, ואולי גם מכל מה שהוא מייצג בעולמו הרוחני.

אפילו כשמדובר בילד צעיר, אין לדרוש ממנו לוותר על מה שאין הכרח שיוותר. קל וחומר כאשר מדובר בנער ובבחור.  

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.