עולם השקר: לפני שאתם מדברים בזכות הערבים – מה עם אחיכם החרדים?

תקציר הפרקים הקודמים: שרת התרבות מירי רגב מתראיינת, ואומרת שאם בני גנץ ייבחר - הוא יקים ממשלה עם בלוק חוסם מהמפלגות הערביות. המגישה רותם סלע בתגובה: "אני שואלת את עצמי, למה רינה (המראיינת) לא שואלת אותה בתדהמה - ומה הבעיה עם הערבים? מתי מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה, וכל בני האדם נולדו שווים? גם הערבים רחמנא ליצלן הם בני אדם".

ראש הממשלה התייחס לסערה והגיב עליה בפוסט משלו, תוך שהוא מציין כי לממשלת הליכוד בראשותו אין כל בעיה עם הציבור הערבי. גם רגב חשה כי עליה לבאר את דבריה, והדגישה ש"אין לנו בעיה עם הערבים". הסערה ברשת גררה תגובות מצד ידועניות נוספות שהתייצבו כדי להגן על הציבור הערבי במדינה.

חשוב להבהיר כי אין כל טענה נגד רותם, ובוודאי שאין כוונתנו לרמוז על דעותיה ביחס לחרדים. זכותה להגן על מי שתחפץ. הדברים מופנים כלפי השיח הצדקני ברשתות ובתקשורת שתוקף באגרסיביות ציבור שלם במדינה. מעטים המקרים שאנשי ברנז'ה היו השכפץ של החרדים.

תגידו, מה קורה כאן? זה אמיתי? מישהי אמרה משהו נגד הערבים באחד הראיונות, וכולם נזעקו, הגיבו, הבהירו והתנצלו. אבל מי מתוך אותם אלו שנחלצו חושים למען הערבים, הגיב כאשר משפטים בוטים הרבה יותר נאמרו נגד הציבור החרדי? האם מישהו השמיע, לכל הפחות, מחאת מקלדת כשקרא את הכותרת הבאה: "חרדים, אתם טפילים פיננסיים. לכו לעבוד", שהתנוססה במאמר שפורסם באפריל 2013 באחד מאתרי האינטרנט המובילים? מישהו נזעק כאשר נכתב בחוצפה, תוך עלבון צורם: "כמחציתכם, החרדים, לא עובדים. למה? כי כך הרגילו אתכם הפוליטיקאים שלכם, שהשיגו תקציבים מן המדינה. וככה חינכו אתכם הרבנים, שהסבירו שה' יכלכל ויפרנס. יש לי חדשות רעות עבורכם: זה לא ה'. זה אני ובן זוגי וילדיי והמסים שלנו, ונמאס לנו".

חשוב להבהיר: אין כל טענה נגד רותם, ובוודאי אין כוונה לרמוז על דעותיה ביחס לחרדים, שאין לנו מושג מהן. זכותה של רותם להגן על מי שתחפץ, הדברים מופנים כלפי השיח הצדקני ברשתות ובתקשורת שתוקף. מעטים המיקרים שאנשי ברנז'ה היו השכפץ של החרדים.

למה בחרדים מותר לבעוט, לסנוט ולהצליף? מדוע כשמדברים על החרדים, השיח הגזעני הופך למייצג הקול השפוי, בעוד שהערבים הם הבטן הרכה של חלק מהברנז'ה? התשובה פשוטה: אין לחרדים יחסי ציבור טובים, אנחנו לא אנדרדוג, חדשות כזב של שנים יצרו תדמית שקשה להתנער ממנה.

קחו לדוגמה אנקדוטה קטנה מהשבת האחרונה: אני מתגוררת ביישוב חילוני, בו יחסי חרדים-חילונים נפיצים. לא צריך הרבה כדי "לחמם" את האווירה. בשעות הבוקר המאוחרות יצאנו עם הילדים לגן משחקים שהוקם באחרונה. בגן הוצבה נדנדה רחבת ידיים יחסית, שאליה עלו ארבעה ילדים חרדים. אחד מהם התנדנד תוך כדי עמידה. אישה שאיננה דתייה ביקשה באסרטיביות שהילד ישב על הנדנדה ולא יעמוד, בנימוק הלגיטימי שהגינה חדשה וחשוב לשמור על המתקנים לטובת הכלל. עד כאן - הכל תקין. האישה צודקת. אסור להרוס, יש עניין של בל תשחית. מה שגרם לנו להתכווץ הוא השיח שהחל להתפתח בין ההורים. "גינה אחת הם כבר הרסו", סיננה אחת האימהות. חברתה הצטרפה לחגיגה: "אין להם חינוך, אני בחיים, אבל בחיים, לא מאפשרת לילדיי ללכת לבד לגינה, בעוד שאצלם – חופשי". תוך כדי שאנחנו אורזים את עצמינו, מחפשים דרך מילוט מהירה שמענו: "בגלל זה אני לא סובל את הדוסים האלה, כל דבר הורסים ומלכלכים".

כמות הסטריאוטיפים שעפה שם בדקות בודדות הייתה מטורפת. חלק ממסע דה-לגיטימציה של ציבור שלם. לצערנו זאת האווירה הכללית מצד הציבור הכללי – החרדים טפילים, חיים על חשבון אחרים, נבערים, חיים בדיכוי.

אז לפני שמזדרזים להגן על הערבים, מוטב לו היו נותנים לנו – החרדים - רוח גבית כשאנחנו מנסים להשתלב בחברה הישראלית בדרך שלנו, גם אם שמירה על עקרונותינו ממש מעצבנת אתכם.  

כעבור כמה שעות פרסמה רותם פוסט נוסף, בו כתבה שבעקבות דבריה היא קיבלה תגובות נזעמות, אך אין בכוונתה להימנע מלהשמיע את דעותיה: "דור שלם של ילדים גדל במדינה שלנו בלי תקווה לשלום, וזה עצוב ומדכא", כתבה.

את צודקת, רותם, כי גם לנו החרדים עצוב ומדכא לגדל את ילדינו כשיש קבוצות השואפות להדיר אותנו מהציבוריות הישראלית. אבל על ערבים – מזדרזים להגן.