איך גורמים לחולה אונקולוגי לחייך? ראיון מעורר השראה עם שמואל גיטלר

שמואל גיטלר אומנם רק בן 25 אבל כבר 9 שנים הוא עוסק בלשמח יהודים שמאושפזים בבתי חולים, ביניהם גם ילדים חולים. שמואל פועל בהתנדבות, ובמרוצת השנים הקים רשת ארצית של מתנדבים, מרביתם חרדים. לרוב, מידי יום הם יוצאים לבתי החולים, כשהם מצוידים בנשק השמחה: מצב רוח טוב בשפע, רצון לשמח, כלי נגינה ובובות גדולות. החבר'ה של גיטלר מגיעים לעיתים למחלקות הקשות ביותר בבתי החולים, אבל הם לא נרתעים מלבצע את המשימה המאתגרת – לשמח. "לא קל לשמח אנשים, כל חיוך של חולה שווה זהב", אומר שמואל.

שמואל מתגורר עם רעייתו במודיעין עילית. כבר מגיל צעיר הבין שהוא רוצה לשמח אנשים. בנעוריו עבד וחסך כסף, בו קנה בובות ענק וציוד הגברה. "החסד במגזר החרדי הוא מובן מאליו", אומר שמואל, "אנשים נותנים מעצמם, גדלנו על הערך של אהבת ישראל". גם ההתנסות שלו עם משבר אישי שעבר בצעירותו דחפה אותו לעשייה: "כשהייתי ילד קטן היה לי מורה שמאוד לא האמין בי. ההתחלתי להאמין שלא יצא ממני כלום. התוצאה הייתה שזלזלתי הלימודים וכן הלאה. בגיל 15 הייתי בכינוס משפחתי ושוחחתי בגילוי לב עם דוד שלי. חלקתי איתו שאני לא מאמין במה שאני עושה, והוא החזיר לי את האמונה בעצמי, פשוט החזיר אותי לשגרה ולתלם. התחלתי להיחשף לעשיית חסד, ועם הזמן שמתי לב שהעשייה למען הזולת מסבה לי סיפוק גדול. בגיל 15 וחצי ראיתי לראשונה איך משמחים מישהו בבית והחלטתי ללכת על זה עד הסוף. הבאתי בחורי ישיבה וקלידן, ארגנתי שמחה אחת ומכאן השאר היסטוריה.

(צילום: אלבום פרטי)

"שימחנו בעיקר חולים ששהו בבית או כאלה שאושפזו בבתי חולים. כשמתחילים - זה מדרבן לתת עוד. לפני שמיסדתי את הפעילות ועוד לפני שנישאתי הייתי צמוד לילד חולה שנתן לי השראה. הייתי איתו כמעט כל יום וראיתי את ההשפעה החיובית שהשמחה יצרה אצלו. בימים ששימחנו אותו היה שיפור במצבו הרפואי, היו הוכחות בשטח. זה נתן לי דלק להמשיך. ליוויתי אותו בשנה וחצי האחרונות של חייו, במהלכן התחתנתי. אחרי שהילד נפטר, למרבה הכאב, בגיל 10, החלטתי למסד את הפעילות. בימיו האחרונים נהגנו אשתי ואני לבקר אותו, וכשדיברנו על שם כללי לפעילות שלנו הוא המליץ על: 'השמחה תנצח'. הלכנו על זה. כמובן שהתייעצתי עם הרב זילברשטיין לפני כן.

"נותנים מענה להקל על הסבל"

שמואל מספר שהמתנדבים עושים הכל כדי שהפעילות תשמח אנשים: "אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמח. לאו דווקא ליצנות רפואית, אלא כל דבר שיעלה חיוך הולך. לפעמים גם יש בקשות ספציפיות. למשל אם ילד מבקש קוסם, זמר או ליצן - אנחנו מביאים. המטרה היא למלא את מבוקשו של החולה כדי להקל על הסבל. בפועל איך זה עובד? יש לי כ-200 מתנדבים, רובם צעירים חרדים חלקם אמנים, קלידנים, קוסמים, להטוטנים ואנחנו מצוותים אותם לפי אופי הפעילות. יש לנו 11 קבוצות שונות". שמואל אומר שלא כל אחד יכול להיות מתנדב: "יש סינון. לא כולם בנויים להסתובב בבתי חולים. אומנם יש הרבה בקשות להתנדב, אבל חשוב לנו שהמתנדב שבא לעשות טוב לאחר לא יפגע מהעניין. היה לנו מקרה שמתנדב הרגיש לא טוב פיזית, הנוכחות בבית החולים עשתה לו רע, לא חלילה משהו נפשי. אני מסביר להם שאנחנו לא באים לרחם על החולה או להראות לו כמה שהוא מסכן, אלא להשכיח ממנו לזמן מסוים את המצב בו הוא נמצא. אנחנו מעודדים ונותנים לו כוחות ולא חווים איתו את המחלה. אנחנו באים במטרה לעשות שמח". 

כמות הבקשות גבוהה: "מגיעות הרבה בקשות", אומר שמואל, "לצערנו יש כל יום בקשות, לעיתים מההורים, האחים או חברים טובים. הכל נעשה בהתנדבות מלאה. היעד שלנו הוא להגיע לכמה שיותר בתי חולים וחולים בשטח ולתת את המענה הטוב ביותר. בד בבד אנחנו מכבדים את הצוות הרפואי, כמובן לא מפריעים להם ומכבדים את דרישות בית החולים. יש לנו פרויקט שנקרא 'לקראת שבת', שמטרתו היא להכניס את החולים לאווירת שבת. החבר'ה מגיעים בימי חמישי ושישי, מסתובבים בין החולים ומעוררים את אווירת השבת שהיא, כידוע, שונה מאוד בבית החולים מאשר בבית. באחת הפעמים נכנסנו לחדר שהחולים המאושפזים לא היו שומרי תורה ומצוות, התחלנו לנגן שירי שבת, והחולים התרוממו מהמיטות והתחילו לשיר איתנו ולמחות כפיים. היה מרגש לראות איך הם מתחברים לנקודה היהודית שלהם. מלבד זאת, אנחנו פועלים להגשים משאלות מחוץ לכותלי בית החולים, לדוגמה ילד חולה, שביקש יום הולדת באוטובוס".

"נותן פרופורציות לחיים, אומרים תודה על הקיים"

לכל קבוצה יש ראש צוות שתפקידו לא רק לגבש את החבר'ה, אלא לפני שנכנסים למחלקה לבדוק לאילו חדרים מתאים להיכנס. "למשל לא מתאים להיכנס לחדר שאחד החולים בו יצאו מניתוח וסובלים מכאבים. לכן שואלים לפני כן. אם הם עונים בחיוב כל החבר'ה נכנסים עם כלי נגינה ושירים ומנגנים את השירים שהוא אוהב", מסביר שמואל.

לא קשה לכם להתמודד עם מצבים, שלעיתים אינם פשוטים?

"עם הזמן מפתחים קהות רגשית. שומעים הרבה סיפורים לצערנו של הרבה אנשים חולים. מה שכן, זה משנה את ההסתכלות על החיים. עצם העובדה שאדם קם בבוקר, הולך על הרגליים בעוד שלצערנו יש אנשים שמדברים על המוות, הם לא עצמאיים, ולעיתים תלויים באנשי הצוות כדי שיוכלו לאכול – זה גורם לך לומר תודה על כך שאתה יכול לצאת מבית החולים, שאתה חי ונושם. יש לך על מה להודות ועל מה טוב אצלך, ולהמשיך לבקש את הטוב.

(צילום: אלבום פרטי)

"שמחה היא מצרך מבוקש, חיוני וחסר. אני רואה כמה שזה חסר. זה לא קל לשמח, לא קל לעשות את זה מקצועי. אומנם למדתי ליצנות רפואית כדי להתמקצע ולרכוש גישה לדעת איך לזרום עם החולים אבל לא תמיד קל. לפעמים יש חולה במצב רוח קשה ומסביבו בני המשפחה, בהחלט יש סיטואציות לא פשוטות, אבל יש לנו כלים להפוך תוך שניות את האווירה הלא נעימה לאווירה חיובית יותר. לכל אחד יש הפקלעך שלו, לכל אחד יש חסרון וניסיונות שנועדו לראות אם יכולים לעמוד בהם".

מה מניע אותך?

"כשרואים אדם שממצב של דיכאון מתחיל לתקשר עם אנשים ורוצה עוד שירים, זה אחרת. השמחה נותנת חיות לאנשים, זאת תרופה. באחד הימים דיברתי עם רופא בבית החולים, והוא אמר לי: 'תדעו שיש מקרים שהפעילות שלכם, המתנדבים, חשובה הרבה יותר ממה שאנחנו עושים'. גם הפן הרפואי מתייחס לשמחה ברצינות - אין ספק. גם המתנדבים אומרים שהם רואים שינויים במצבם של החולים. יש דברים שאי אפשר להסביר במילים.

"כשאתה מסתובב בבתי חולים אתה נפגש עם כל כך הרבה סיפורים. יש אנשים שמאושפזים תקופות ארוכות לשיקום, יש אנשים שקוראים לך מלאכים - זה נותן אדרנלין להמשיך. אנשים אסירי תודה על הזמן שהקדשנו להם. אנחנו לא יודעים מה המשמעות של חולה ששוכב במחלקה ומסביבו ארבע קירות וצוות רפואי שנכנסים לחדר עם בשורות טובות או רעות. פתאום אנחנו נכנסים עם אווירה אחרת לגמרי, זה לא ברור מאליו - זה הזוי. פתאום צלצולי המכונות מושתקים ויש אווירת שמחה. אנחנו פונים לכל המחלקות לא רק לחולים אונקולוגיים. כל מי שנכנס לכותלי בית החולים זקוק לשמחה".