אל"ף קטנה - כשבורא עולם קורא בשמנו

פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא, עוסקת בעיקר בענייני קרבנות.

שמות רבים היינו יכולים לתת לחומש זה – חומש הקרבנות, חומש המשכן, חומש הכהנים וכדומה, שהרי אלו הנושאים העיקריים המובאים בו, אולם השם שניתן לו הוא "ויקרא", לא רק משום שזאת המילה הראשונה המופיעה בו, אלא בעיקר מחמת המשמעות שמילה זו טומנת בחובה, ומיד נבין מהי.

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר השם אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א'). לכאורה, המילים הראשונות "ויקרא אל משה" נראות מיותרות, שהרי מיד לאחר מכן כותבת התורה "וידבר השם אליו". מדוע החומש אינו פותח במשפט "וידבר השם אל משה מאהל מועד לאמר"? מהי משמעותה של הקריאה שקדמה לעצם האמירה?

רש"י על פסוק זה כותב כך: "ויקרא אל משה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה". ננסה להסביר את כוונת רש"י ונציג שתי סיטואציות. א. אדם פוגש חבר באקראיות גמורה בעת לכתו ברחוב, והם מחליטים לשבת ולשוחח על הא ועל דא. ב. אדם מתקשר לחבר ותיק, והוא מזמין אותו לבוא אליו בשעה מסוימת לשיחת רעים. הסיטואציה הראשונה מוכיחה על היכרות וחברות בין השניים, אולם אין ספק, שהסיטואציה השנייה מצביעה על חיבה יתירה, שהרי הפגישה ביניהם לא נעשתה באקראיות ובדרך אגב, אלא מתוך כוונה תחילה ומתוך השתוקקות שקדמה לפגישה עצמה.

להבדיל אלפי הבדלות, כשאלוקים דיבר עם משה, הוא לא שוחח עמו באופן אקראי רק כדי להעביר לו מידע, אלא הוא קודם קרא וזימן אותו, מתוך חיבה וציפייה לעצם המפגש ביניהם, ורק אחר כך הוא דיבר עמו והעביר לו את מצוות התורה או כל מידע אחר.

מה שצריכים אנו להבין הוא, הרי לכל הציוויים קדמה קריאה, כך כותב רש"י, מדוע התורה בוחרת לציין את החיבה המיוחדת הזו דווקא כאן, ומדוע הספר כולו נקרא על שם התובנה הזאת?

המשפט "ויקרא אל משה" הוא המשך ישיר של סוף חומש שמות. בני ישראל סיימו להקים ולבנות את משכן השם, על כל כליו ופרטיו, והנה הגיע הרגע המיוחל לו כולם ציפו: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". משה עומד בחוץ מבלי יכולת להיכנס אל אוהל מועד, שהרי הענן מכסה את האוהל. "המשכן מלא כבוד השם, ואיך יכנס בו?" (רמב"ן סוף פקודי). משה ממתין לקריאה מהבורא, וספר ויקרא אכן פותח בקריאה שקרא השם למשה.

הקריאה הזו מסמלת את החיבה העצומה בין השם לבין משה, ואת האמון המוחלט שהשם נותן במשה. זאת הפעם הראשונה שמשה נכנס אל תוך המשכן הבנוי, והקריאה הזו מסמלת שכל מעשיו ועבודת בני ישראל רצויים הם בפני הבורא.

נעצים את הרעיון: ישנה פעם נוספת בה התורה משתמשת במילה "ויקרא" בתור הקדמה לאמירה: "וַיִּקְרָא השם אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" (בראשית ג', ט'). קריאה זו של הבורא אל האדם נאמרה לאחר חטא עץ הדעת. גם כאן, התורה לא כותבת "ויאמר השם לאדם איכה?", אלא קודם "ויקרא השם אלוקים אל האדם", ורק אחר כך: "ויאמר לו איכה".

בסיפור זה, לא היה זה הקדוש ברוך הוא "שהסתתר" מאחורי הענן, כמו במשכן, אלא להיפך - האדם התחבא בתוך הגן מפני השם. אולם גם כאן הקריאה היא מליאת חיבה ורצון לשיח – "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב" (רש"י).

כן. אפילו כשאדם חוטא, הקריאה של הבורא לבוא אליו עדיין מהדהדת ונשמעת, וזהו עיקר תוכנו של ספר ויקרא העוסק בקרבת השם הבאה בעקבות הקרבת הקרבנות. למרות שאדם חטא והוא מרגיש מרוחק קצת מבורא עולם, בורא עולם עצמו קורא לו שיתקרב אליו.

מכאן מוסר השכל עבורנו: עומדים אנו "מחוץ לאוהל המכוסה בענן", משתוקקים אנו להיכנס אל הקודש פנימה ואל תוך עולם הרוח, אך נדמה לנו שאין דרך לעשות את זה. טועים אנו לחשוב שאין שום סיכוי שבורא עולם יקרא בשמנו. עלינו לדעת שאלו דברי היצר הרע, המנסה לפזר מסך של ספקות ולמנוע מאתנו מלהתקדם ברוחניות. מצד האמת, הקול קורא לנו כל הזמן, גם אחרי חטא או עוון. כל מי שאוזניו כרויות, יכול לשמוע את קולו של השם מדבר אליו.

עלינו להיכנס אל תוך הקריאה של השם.

ישנו היבט נוסף במילה "ויקרא".

בכל ספרי התורה בעולם, האות אל"ף שבמילה "ויקרא" היא קטנה יותר משאר האותיות. "בעל הטורים" על פסוק זה כותב, שהדבר מרמז על ענוותנותו ושפלותו של משה. כלומר, משה זכה לקריאה מהבורא, רק בזכות ענוותנותו ובזכות שהוא הרגיש את עצמו קטן ביחס לגודל המעמד. 

על משה מעידה התורה שלמרות היותו "אִישׁ הָאֱלֹקִים" (דברים ל"ג, א'), עדיין "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ב, ג'), דבר הבא לידי ביטוי באות אל"ף הקטנה.