הרב זמיר כהן - התמודדויות נפוצות בחינוך המתבגר

המתבונן באיכות שכלם של אנשי העולם, מגלה כי העולם מתחלק לשני סוגים: יש הקולט כראוי את אשר לומד, והוא הנקרא חכם. ויש אחר ברמה גבוהה ממנו, והוא הנבון.

הנבון מתבונן במבט חדש בנתונים שלמד, מעמיק בהם, וחוקרם ודורשם במשא ומתן עם עצמו ועם סובביו, עד אשר בונה באמצעותם רעיון או מהלך חדש.

ישנם הורים שזכו להתברך בילד נבון, אשר בהיותו ילד רך, הם מתפעלים מפיקחותו, ומאושרים מהיקף תפיסתו ומעומק הבנתו הרבה יותר מבני גילו. ואינם שמים לב, כי ללא גישה נכונה ומאוזנת בחינוכו, יתכן שבעתיד מעלתו תהיה קלקלתו, אלא אם כן היא תנותב כראוי.

זאת משום שילד נבון הוא ילד חוקר, שאינו מקבל דברים כמובנים מאליהם. ולעיתים, הוא גם בעל נפש סוערת ובלתי רגועה - בפרט בגיל ההתבגרות.

לכן, דווקא משום פקחותו, רק טבעי שיעלו בדעתו שאלות ואפילו ספקות בנושאים נכבדים שונים שעד עתה הוא לא נדרש אליהם משום רגילותו ושגרתו בהם, ואם לא יקבל מעצמו או מהוריו וממחנכיו תשובה המניחה את דעתו ומרגיעה את נפשו, הרי סערת רוחו ופקפוקיו עלולים להשתלב עם היצרים המתחדשים בגיל ההתבגרות, והסכנה במצב כזה ברורה. סכנה זו גוברת שבעתיים, אם הוא גם נושא מטען של כעסים על הוריו או על מוריו, בין בצדק ובין שלא בצדק.

לפיכך, על הוריו ומוריו של ילד נבון להיות ערים לצורך להעניק לילד זה את המפתחות ואת הכלים הנדרשים לו, וכפי שיפורט להלן.

יש להדגיש צורך זה בפרט במשפחה שגידלה בס"ד כמה וכמה ילדים חכמים וטובים, ללא שום בעיות חינוכיות או אמוניות, והנה בא לעולם ילד שכבר מרכותו ניכר עליו כי פיקח הוא במיוחד. הרגל ההורים בתוצאותיה הטובות של השיטה החינוכית שפעלה כראוי בכל הילדים, עלול להכניס את ההורים לשאננות כי גם ילד זה ילך בדרכם הטובה של אחיו. אולם הניסיון מראה כי לא כן הוא. ובבתים נפלאים רבים שהכל פעל כשורה בכל הילדים, נדהמו הכל לגלות לפתע אחד מהבאים הופך קערה על פיה, ופעמים שהוא דווקא מי שתלו בו תקוות יותר מכולם שיצמח לגאון ולתפארת.

הדבר מצוי בעיקר בילד נבון שהוא בעל אופי מרדן. שכן הנבונים עצמם מתחלקים לבעלי אופי נח ומקבל, ולבעלי אופי ווכחן ומרדן. לכן החכם עיניו בראשו, והעצה לכל הורה, ובפרט אם רואה שבס"ד זכה שאחד או יותר או כל ילדיו, פקחים ונבונים מעל הממוצע, יראה כיצד ייטע בלבם, עוד מהגיל הצעיר, את שתילי האמונה בה' יתברך, ובתורה מן השמים, ובהישארות הנפש, ובהשגחה פרטית, ושכר ועונש. על ידי שיעלה מידי פעם בדבריו על שולחן השבת או בסתם שיחות חולין, מאמרי יסוד שאינם מכבידים בתוכנם ובזמן המוקדש להם, מתוך דוגמא אישית של התפעלות אמיתית מ"וּמִבְּשָֹרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו), מפלאי הבריאה ומדרכי ההשגחה, בשילוב המחשות וסיפורים ומשלים נאים. אך יהיה זה בעת אוירה נעימה עם ילדיו, בבית או בטיול, בשעות רוגע ושמחה או ברגעי אחדות ושלווה מיוחדת של המשפחה בימי החופשה.

אמנם יש להדגיש שצריך להיזהר במאוד מאוד שלא להיכנס לחקירות ודרישות פילוסופיות יזומות, אשר סכנתן גדולה וקלקולן קרוב מתקנתן.  שכן פעמים שאצל חלק מהשומעים השאלה הקצרה מובנת, ואילו התשובה המורכבת והעמוקה מטבעה בעניינים כאלה, אינה נתפסת כראוי בדעתם. אולם במידה שמגלים שיש לבן המתבגר שאלות וספקות, אין להתעלם מהן, ובוודאי שלא לדחותו בגערה שאין לשאול שאלות כאלה, אלא ישיבוהו באהבה ובמתינות. ובפרט בדורנו שמחוץ תשכל חרב, ולפתח חטאת רובץ, על ידי מסיתים ומדיחים למיניהם בפיתויים יצריים ובטענות הבל של כפירה רח"ל, פשוט וברור שחובה מוטלת על ההורה והמחנך להתייחס בכובד ראש לכל שאלה אמונית המועלית על ידי הילד. ואם ההורה או המחנך לא עסק בשאלות אלה משום שאינו מוטרד ולא הוטרד מהן מעולם, ישיב בסבר פנים יפות לנער השואל כי שאלתו טובה, וכי יברר עבורו את התשובה. ולא יתעצל בזה אלא יבדוק מפי ספרים ומפי סופרים וילבן את התשובה באופן המניח את הדעת, וישיב לנער דבר. ובדורנו דור התשובה, אפשר לברר שאלות כאלה אצל העוסקים בקירוב, או יפגישו את הנער עם אחד מהעוסקים בקירוב, שבוודאי כבר ביררו שאלות כגון אלה ותשובתם מוכנה. (את עיקרי השאלות המצויות ביררנו בס"ד בספר "מסע אל האמת").

ההתמודדות הכפולה של המתבגר

גיל בר המצווה והשנים הבאות אחריו, הוא כידוע גיל המעבר מן הילדות אל הבגרות, בין בגוף ובין בנפש.

בגיל הילדות, הילד מטבעו סומך על מלמדיו ומחנכיו וכמעט אינו שואל את עצמו "מה יצא לי מלימוד זה". הוא יודע כי עליו להגיע לכיתה בזמן, ללמוד את הדברים, לדעת אותם ולהיבחן עליהם, ולהתנהג כראוי. אם הוא מצליח לעמוד בכך, תחושתו הפנימית היא כי הנה הוא עושה את הטוב והנכון עבורו. בגיל זה איננו מרגיש צורך לערוך סיכום ומאזן של הישגיו וידיעותיו, ולבחון את מדת התועלת אשר יפיק מהשקעתו.

לא כן הוא בתקופת המעבר לגיל הבגרות. העולם בכלל, וחייו הפרטיים, משנים את צורתם בעיני רוחו. הכל מתחיל להיות מורגש לפתע, ופרטים שונים בעולם אשר היו עמומים עד כה, או בלתי נראים לחלוטין, הופכים להיות בולטים וברורים מאד.

המוסכמות הידועות ופשוטות אצלו שכל העולם קבוע ומצומצם, וכי יש לקבל את העולם הסביבתי כפי שהוא ולהניח לחייו הפרטיים לזרום באפיקים אשר נחקקו ונקבעו על ידי אחרים, מפנות את מקומן להבנה חדשה כי העולם רחב ובר תנועה, וכי עלי לבחון את מדת התועלת אשר אנוכי מפיק לעצמי ממעשי, ולהחליט על הטוב ביותר עבורי. או אז מתעוררות גם השאלות הנוקבות: מי אני? מה מהותי? מהי תכלית הבריאה והחיים? ומהו תפקידי בחיי הפרטיים ובעולם בכלל?

* * *

מלבד שינוי נפשי-מחשבתי מהותי זה, מתרחשים בגיל זה שינויים גם בגוף ועמהם מתחזק היצר.

נמצאנו למדים מעתה שכמעט כל חניך מתבגר שרוי מצד עצמו וטבעו, בהתמודדות כפולה: האחת נפשית-מחשבתית, והשניה גופנית-יצרית.

הנהגת המחנך

וזאת יש לדעת: אם ישכיל המחנך, להביא את חניכו להכרה אמיתית כי בבחירתו בדרך התורה ועבודת ה' יתברך עושה הוא את הנכון והטוב ביותר עבורו, ובד בבד, יצליח לנטוע בלבו את נועם המצוות ואהבה לתורה מתוך תחושת מתיקות בתורתנו הקדושה, הרי בזה הביאו להצלחה ולניצחון בשתי ההתמודדויות: כלפי זו הנפשית-מחשבתית, שלם הוא בדעתו עם מעשיו- ואדרבה נתעלה יותר! שאת אשר עשה בילדות, כמצות אנשים מלומדה עושה הוא עתה בבחירה שבהכרה. וכלפי זו היצרית, הרי לבו הדורש עונג וקירבה, מתענג מנועם מתיקות התורה ומצוותיה, חש אהבה ללימודו ולמצוות, ומלא סיפוק.

הנהגת ההורים

סיוע: כשם שעל המחנך לסייע לנער בהתמודדותו בשתי חזיתות: הגופנית-יצרית, והנפשית-מחשבתית, כמבואר לעיל,  אף על ההורים לסייעו בכך כמורחב לעיל ובהתאמה לאווירה המשפחתית.

הדרכה: הנער המתבגר זקוק בדרך-כלל להדרכה בתהיות ובמבוכות פנימיות הנובעות מתהליך התבגרותו. לפיכך יש הממליצים להורה שהיחס בינו לבין בנו הוא יחס לבבי, עד כדי שהוא חש כי יכול הוא לשוחח עם בנו בלי להתבייש, שיְבִינוֹ ויסביר לו מה זה מקרה לילה, שלא יהיה מופתע. (וכן האם עם בתה בהגיעה לגיל שתים עשרה בדבר תופעת הבגרות הצפויה אצלה). באותה שיחה יש מקום לאב להרחיב ולהסביר שהזרע הוא כח קדוש שעל ידו הוא עצמו יהיה אב בעתיד, ואינו קיים אצל האדם בילדותו כי עדיין אי אפשר לסמוך על ילד קטן שיידע לשומרו, כשם שלא נותנים הגה של מכונית בידי ילד. אבל עכשיו הקב"ה כבר סומך עליו שישמור על עצמו. החפץ-חיים היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל חמש עשרה, ולהסביר להם פעם אחת את כל מה שקשור להתבגרות. התנהגות, איסור של הוצאת זרע לבטלה וכו'. הילד-נער צריך פעם אחת לשמוע בפירוט את כל ההלכות הנוגעות לענין זה. (ויש שהקדימו לדבר פעם אחת ובזהירות רבה לאחר גיל תשע ולפני גיל הבר מצוה, אם רואים שכבר נפשו בשלה לשמוע ולהבין, ואינם ממתינים לגיל בר המצוה, לפי שעדיין אינו בר יצרים אלה). אמנם יש מגדולי הדור שאמר לי שלא נהג לשוחח בזה עם ילדיו. ונראה שהכל לפי האב והילד.

העברת מסר: אם הקשר בין ההורים לבנם הוא קשר בריא, והוא משוכנע באהבתם אותו ובדאגתם הכנה לענייניו, הרי שביד הורים אלה נתון כח בעוצמה שאין כדוגמתה אצל אחרים, להעביר אליו מסר כי בעוסקו בתורה, עושה הוא את הדבר החשוב והטוב ביותר עבורו. מסר זה אינו מועבר על ידי דרשות מתישות והטפות מוסר מטריחות, אלא בהתייחסות כללית: במאור פנים, במילי שבח רבים, בהדגשת שמחתם וגאותם בתלמיד-חכם שבבית, באושר המציף על שזכינו שבנינו לומד תורה, בשאלה הלכתית אשר האמא "לפתע" נזקקת בה לעזרת הבן-תורה שבבית, וכדומה. הכל לפי הנער והדרך המדברת אליו ומעבירה את המסר: אתה עושה את החשוב ביותר והטוב ביותר!

הקרנת חום ואהבה: יש לזכור כי בגיל ההתבגרות זקוק הנער ביותר להקרנת חום ואהבה מאמו, מאביו, ומכל סובביו. על כן, בכל עת בואו יש לקבלו בעיניים בורקות ובחיוך מאושר, להתעניין בשלומו (ומידי פעם - גם בקורותיו) בלבביות כנה, ולספר לו מחוויות הבית והמשפחה מתוך תחושת שותפות מלאה וקשר רגשי, עמוק ואוהב.

כבוד: כאמור, גם אם האב סבור כי בנו עדין 'ילד', דיבוריו עמו יהיו בכבוד והערכה כדבר עם בנו ה'איש'. כאשר מתייחסים לנער בכבוד כאל גדול וכפי הרגשתו את עצמו, הוא נעשה מאושר וטוב לב.

גערות והערות: משום רגישות הגיל, מובן מאליו שיש להיזהר שלא לגעור ולנזוף בנער, הרבה יותר מהזהירות בימי ילדותו. אלא להעדיף שיחה עמו כמו עם ידיד, לנתח את הבעיה מתוך אהבה, ולבסוף לחפש יחד דרך נכונה, ולהציע פתרון. ולמעט במה שעלול לתת תחושת לחץ ומיאוס מהקו הרוחני של הבית.

לפיכך, על כל ביקורת בגיל ההתבגרות להיות עקיפה, מאוד עדינה ובשום אופן לא תקיפה ופוגענית, משום שהיא תשיג את ההיפך הגמור. וכשמדובר בעידוד לקימה בזמן, יש לשמור את השיחה לשעות הצהריים או הערב. בשעות אלו שיקול הדעת של הבן צלול יותר, ושיחה נכונה תוביל להזדהות פנימית עם דברי האב ורצון לשפר.

ובהגיע הזמן המתאים, השיחה תתחיל בנושא אחר שממנו ניתן להיכנס כבדרך אגב לנושא הקימה בזמן, ולאחר דברי שבח רבים על מעלותיו, יציין האב בטון רגוע: "דרך אגב, שמתי לב שקשה לך לקום בבוקר. אני מבין שחסרות לך שעות שינה בגלל ההשקעה בלימוד, אבל תרצה שאעיר אותך בשעה מסויימת?" ומתוך כך יכנס אתו לשיחה ידידותית משולבת בחיוכים חבריים, ותכלול שאלת העדפה אודות שיטת היקיצה המועדפת עליו, כמה פעמים להעירו, בכל כמה זמן, ומתי לחדול מלהעירו, וכפי שהרחבנו בעניין זה במקום אחר.

רק שיח נעים ובוגר יוכל להוביל לתוצאה המיוחלת.

פיקוח: גיל הנערות הוא גיל שאוהב עצמאות ובדרך כלל מעונין בפרטיות. לכן, על אף שמוטל על ההורים לפקוח עין צופיה על המתגבר ולהיות מעודכנים במצבו, עליהם לעשות זאת בחכמה רבה, לבל יקבל תחושה כי הם מחטטים בענייניו האישיים. תחושת חיטוט יתר יוצרת כעס פנימי ובסיס לריחוק.

הצעת עזרה: לעיתים הנער נבוך בבעיה, וכלל לא עולה בדעתו כי יש ביכולתו להיעזר בהוריו. טוב לנצל אוירה לבבית בעת שיחה עמו, ולהכניס משפט בין הדברים כבדרך אגב: "אם תיתקל בבעיה שתחשוב שאולי אוכל לעזור לך, תוכל תמיד לשוחח איתי עליה. על כל בעיה ובכל ענין אני תמיד איתך ואעשה הכל לעזור לך".

התייעצות: אל להורים להימנע מלהתייעץ משום אי נעימות או מבוכה. אם נתקלים הם בבעיה שאין הם יודעים כיצד להתמודד עמה, או שחוששים שמא אינם מתמודדים עמה כראוי, בל יהססו לפנות אל מבין בחינוך על פי דעת תורה. שכן בנפשות עסקינן.

תפילה: יש לזכור תמיד כי לאחר כל ההשתדלויות אין שום בטחון כי אכן עמלינו ישא פרי כרצוננו. הכרחית היא התפילה מעומק הלב לסייעתא דשמיא. וגם זה הוא מן ההשתדלות, אלא שזו ההשתדלות המוכרחת מכל.

שמעתי מתלמיד מובהק להגה"צ ר' מאיר חדש זצ"ל, כי כשנכנסו אחדים מתלמידיו ובקשו הדרכה בנושא חינוך ילדים, אמר להם: "צריך סיעתא דשמיא". וכששבו וביקשו שבכל זאת צריך גם הדרכה, שב ואמר: "צריך סיעתא דשמיא". וכך שוב ושוב. ורק לאחר שחש שקלטו את רצינות כוונתו, הדריכם בהנהגות מעשיות. והדברים מאירים למתבונן.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.