משתוללת ומסרבת: כשהילדה לא מסכימה ללכת לרופא שיניים

בתי, בת 6+, לא מסכימה ללכת לרופא שיניים בשום פנים ואופן. כמה פעמים הלכתי אתה, והיאמשתוללת ,מעיפה כל מה שמתקרב אליה. מה אפשר לעשות?

כל תהליך חדש ולא מוכר מערער את היציבות הקבועה של חיינו וגורם למתח, במיוחד אצל ילדים שניסיון חייהם אינו עשיר כדי לצפות את העתיד להתרחש, כמו כן הדמיון שכידוע מפותח בגילאים אלו נוטה להתערב עם המציאות, וכך הפחד מקבל ממשות המתבטאת בסירוב להגיע לטיפול, השתוללות וכדומה.

על מנת למנוע זאת יש להשתמש ב"הטרמה" (מלשון טרם), דבר הנעשה על ידי שיחה, בזמן ששתיכן רגועות. ספרי לה על רופא השיניים, מתי פונים אליו ומדוע, תארי במילים פשוטות את תהליך הטיפול ואת התועלת שבו. התייחסי לרעש המכשירים הגורם לחוסר נעימות, אך גם פרטי כי לאחר ההרדמה לא מרגישים כל כאב.

מומלץ להגיע עם הילדה לטיפול שיניים קצר של אחד מבני המשפחה כשהיא צופה מהצד. בשיתוף פעולה עם רופא השיניים היא תוכל גם לקבל הסבר פשוט על תהליך הטיפול ומטרתו. ההבנה, הידע והצפי שרכשה יקנו תחושת ביטחון, ובעז"ה תוכל לעבור טיפול שיניים בצורה רגועה.

(שושי שרגא, מומחית לגיל הרך ומנחת הורים)

* * *

אני אמא ל-5 ילדים. בכל השנים האלו שגידלתי את הילדים שלי, הרגשתי שאני מתייחסת אליהם ואל בעלי בביקורתיות רבה מדי. בעלי אמר לי את זה כל השנים. לא ניסיתי לעשות שום דבר בעניין, כי הייתי רגילה לדבר כך. אצלנו בבית ההורים דיברו בצורה כזו. היום אני יודעת ששגיתי, אבל כבר אין לי כוחות לתקן את זה. האם אני יכולה עדיין להציל?

בוודאי. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, והנר שלך דולק. הילדים קיימים, ברוך ה', הבעל קיים ואת קיימת, ואפילו עברת את המכשול הראשון לתיקון, והוא להבין מה הבעיה, לזהות איפה טמון הכלב.

מה את יכולה לעשות?

הייתי מציעה לך להתחיל בדבר אחד קטן ולהמשיך משם. התחילי במשפט הראשון שתשמעי שיוצא מפיך ואת יודעת שהוא משפט ביקורתי ומעצבן. למשל, אם תפני לבעלך ותאמרי לו: "למה תמיד הכול נעלם לך?" - הפסיקי באותו רגע לדבר. הכריחי את עצמך להיעמד מולו ואמרי בכניעה: "אני מבקשת לשנות את דברי ולנסח אותם אחרת: תוכל בבקשה לחפש את הטופס שנעלם אצלך? אני חייבת אותו לצורך הגשה לבנק".

ראי את ההבדל בין שתי הצורות הללו. בכל פעם שתצליחי להעביר את המשפט ממשפט של ביקורת למשפט בונה – תרגישי הקלה.

קחי את זה כתרגיל לחיים. תרגיל שימלא אותך בטוב. אל תשימי לב לחוסר הצלחות. שימי לב להצלחות הקטנות שלך.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

המשפחה שלנו חזרה בתשובה לפני חמש שנים, ברוך ד'. הילדים עברו כולם למקומות לימוד חרדים, ויש לנו הרבה נחת. מאידך יש לנו קושי עם הבן הבכור שלנו. כיום הוא בן 14, והוא היה בן 9 כשחזרנו בתשובה. הוא לומד בישיבה קטנה טובה, ומצליח מאד. אבל בבית - זה סיפור אחר. או שהוא רב עם אחיו הקטנים מפריע להם במשחקים שלהם, או שהוא מתחצף לבעלי ואליי. רציתי לשאול מה אפשר לעשות במצב הזה, והאם יכול להיות שההתנהגות שלו קשורה למעבר שהמשפחה שלנו עשתה, לפני חמש שנים?

תנוח דעתך. ההתנהגות של בנך הבכור אופיינית מאוד להרבה מתבגרים (במיוחד בנים), ואינה קשורה לתהליך שעשיתם.

גיל ההתבגרות הוא גיל מבלבל מאד. ההורמונים משתוללים בגוף הנער, הוא חווה שינויים גופניים דרסטיים, ובבת אחת הופך מילד לגבר. אך בתוכו הוא עדיין מרגיש  קטן ושברירי. המצב הזה נקרא "דיסוננס". הנער שואל את עצמו "מי אני באמת, תינוק או מבוגר?", שכן אין התאמה בין המראה החיצוני שלו לבין הבגרות הפנימית. נוסף על כך, גיל ההתבגרות מביא בחובו שאלות קיומיות. המתבגר שואל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה "גדול", כיצד הוא רוצה להיראות כלפי חוץ וכו'. כל הדברים הללו גם יחד עלולים לבלבל ולהביך מאוד. בעצם, בהרבה מובנים, מתבגר דומה לפעוט בן השנה ושנתיים שעושה את פסיעותיו הראשונות בעולם, נופל, נחבט, וממשיך. ובדיוק כמו אותו פעוט שמתנגד לכל דבר, גם המתבגר אומר "לא", לעולם, אך בעצם זה רק סוג של שריון שהוא לובש, בדרך להתגבשות האופי העצמאי שלו.

מה נדרש לעשות? להתפלל לד', להיאזר בסבלנות, ו... זהו. בעזרת ד' יש לקוות שהתקופה הזו תחלוף מהר, ולאחריה יהיה לך בבית בחור כארזים, בו תהיי גאה מאוד!

(אסתר נזרי, מטפלת מוסמכת ב-EFT ובדמיון מודרך, סופרת ומרצה)