שיר געגוע מהשומרון: "במקום הפיגוע דמיינתי את החיים שנעלמו בפתאומיות"

"רכבים צבאיים הקיפו את צומת אריאל - המקום בו התרחש הפיגוע הנורא בו חלפתי שעות אחדות לאחר מכן", מתארת נעמה זנבר, מלחינה ויוצרת שמתגוררת בשומרון, ובאחרונה הוציאה את השיר "כביש 5", המבטא את כיסופיהם של תושבי השומרון חזרה לקרבת החברה הישראלית. כידוע, כביש 5, המוכר בכינוי כביש חוצה שומרון, הוא כביש רוחב המחבר את צפון תל-אביב במערב לאריאל וליישובי השומרון במזרח. 

בדרכה לעבודתה, נעמה נוהגת לחלוף במקום בו התרחש אמש הפיגוע הנורא בו נרצחו סמ"ר גל קיידאן הי"ד והרב אחיעד אטינגר הי"ד שנפטר מפצעיו. חייל צה"ל נוסף נפצע קשה בזירת הפיגוע השנייה. "כשחלפתי במקום דמיינתי לנגד עיניי את החיים שגדעו באופן פתאומי", אומרת נעמה, "זה ריסק אותי, דומם אותי. השיר שכתבתי מעצים את הפער בין איך שהם, בני העוולה, רואים את המקום – מקום של הרס ומוות לעומת איך שאנחנו, אנשי השומרון רואים ומרגישים – יופי וחיות. עם ישראל התרגל לשמוע על השומרון בהקשר המפלג. אם יעיזו ויאזינו למילות השיר, אולי יצליחו להיזכר שהשומרון הוא גם גורם מאחד - כאן היו אבותינו. השיר יוצר אחדות, והאחדות בינינו היא זאת שתביא להפסקת הפיגועים".

נעמה יצרה את השיר אחרי שביקרה בכותל, והתפללה לקבל השראה – שהשיר יקרב ויממש את שליחותו. אריאל זילבר, הזמר והיוצר המוערך, מבצע את השיר בו שותפה מקהלת הילדים של היישוב  'עלי זהב'. במהלך העבודה על השיר, אריאל הגיע ל'עלי זהב' לשיר עם ילדי המקהלה, תוך שהוא נותן לכל השותפים תחושה נפלאה, ללא טיפת אגו. "השיר מתאים לי כמו כפפה ליד", אומר אריאל עצמו.

אריאל זילבר (צילום: פלאש 90)

השיר עוסק במציאות הישראלית שמתמודדת עם מציאות של ניגודים וסתירות. במרכזו מפגש מחודש בין שני חברים - חילוני ודתי שרוצים לשתות יחד קפה, ומנסים לגשר על הפער הגיאוגרפי והחברתי שנפער ביניהם. נעמה כתבה בבית הראשון: "התקשרתי לחגי, הוא אמר לי: 'בוא אלי. כבר שנתיים לא דיברנו. קח ת'אוטו ונראה אותך'. 'שלח מיקום לפלאפון'. הוא כתב לי: 'השומרון'. 'וואלה, איך אני מגיע זה באמצע הגדה'".

נעמה: "השיר מבטא געגוע של השומרון לעם ישראל. היום יש תחושה של ניכור ואנטגוניזם. אנחנו מרגישים מאוד בודדים, בעוד שאנחנו רוצים להיות חברים. השומרון מתגעגע לעם ישראל. בשיר יש הרבה רבדים. יש לו לחן קליל וסוחף, אפשר להתחבר אליו מהרבה כיוונים. כתבתי אותו מנקודת אמת כדי לבטא כאב וערגה לחיבור מחודש בתוך העם". נעמה מודה למועצה אזורית שומרון ואסתר אלוש מוועד מתיישבי שומרון על הליווי והפקת השיר.

"הגיטרה הולכת איתי - ילדי הגן מאוד מחוברים למוזיקה"

נעמה בת ה-38 מתגוררת בישוב 'עלי זהב' יחד עם בעלה ושבעת ילדיהם. בעוד שבבוקר היא עובדת כגננת, אחר הצהריים היא מנהלת מקהלות ילדים. "כשהייתי בכיתה ו' השתתפתי בתחרות מוזיקה שנתית, במסגרתה חניכים הלחינו וכתבו. הזוכים עלו לתחרות מחוזית וארצית. בנתניה היתה תחרות מכובדת שנערכה בהיכל התרבות. מעבדים חיצוניים הפיקו את האירוע שהדליק בי את הניצוץ. ידעתי שאני רוצה לעסוק במוזיקה, אבל עדיין לא היה ברור לי באיזו דרך. אחותי היא זאת שלימדה אותי לנגן בגיטרה, למעשה אין לי השכלה פורמאלית, אבל זה לא מנע ממני ליצור שירים. היצירה המוזיקאלית היא מקום שמאוד נוכח בחיי, כך שמאז הילדות הגיטרה הולכת איתי לכל מקום, גם כגננת. יש ילדים שמתמודדים עם קשב וריכוז, כשאני מוציאה גיטרה יש דממה מוחלטת. כמובן, צריך לדעת לעניין אותם. הילדים מאוד מחוברים למוזיקה, הם מחכים לשירים ולנגינות. זה כלי מדהים, אני מלמדת אותם הכל דרך שירים".

בגיל 24 נעמה נישאה והקימה משפחה. "לא היה לי קל למצוא את האדם שמתאים לי", היא משתפת, "כשמצאתי, היה לי ברור שמדובר בבעלי. מהפגישה הראשונה ידענו שנתחתן ונקים בית. תוך 5 חודשים נישאנו. אני אישה עם מנהגים של פעם. התגוררתי ביישוב ברוכין 7 שנים, אחרי שנולדו 4 ילדים ב"ה עברתי ל'עלי זהב'". ביישוב החדש החליטה נעמה להקים מקהלת ילדים כדי ליצור חיבור בין מגזרי: "התושבים החילונים קצת נבהלו מהנוכחות של הדתיים, כנראה חששו שנשתלט עליהם. היתה תחושה קשה. חשבתי שמקהלת ילדים יכולה ליצור חיבור אנושי. בהופעה הראשונה של המקהלה הייתי במתח. נרגעתי כשראיתי מהצד איך הקהל ההטרוגני צופה במופע אומנותי. השיר האחרון היה 'הללויה' - לכולם היו דמעות בעיניים. הבנו שיכול לקרות פה משהו טוב, ואכן המקהלה חיה ובועטת כבר 6 שנים. היא התפתחה וגדלה וכעת יש 6 קבוצות ב'עלי זהב' וביישוב 'לשם', הסמוך אלינו".

איך המוזיקה משתלבת בעשייה החינוכית?  

"ילדים מאוד אוהבים מוזיקה. אין ילד שאומר לי: 'הגננת, אל תשירי'. אני מלמדת שירים של פעם, והילדים מאוהבים בהם. הם לא חייבים רעש או תופים. הם אוהבים עדינות - צלילים אמיתיים מדברים אליהם. הלוואי וכולם היו יודעים ללמד עם נגינה ומוזיקה. החינוך המוזיקאלי מעשיר את אוצר המילים של הילדים, מלמד חריזה ומשחקי לשון, היסטוריה, גיאוגרפיה, חיבור לטבע ומגביר מודעות למילים ומעניק ביטחון בשפה. כשאני מוציאה את הגיטרה, זאת לא אטרקציה אלא הילדים יודעים שכעת יושבים ושרים - זה חלק מהצורך שלהם. הילדים מרוויחים כיוון שהגיטרה מפתחת את השמיעה המוזיקאלית, יצירתיות ויכולות ליצור. במקהלות למשל יש ילדים שמזייפים יותר וכאלה שפחות, אבל אין ילדים שלא אוהבים שירה. הפן החברתי הוא החזק במקהלה הוא הצד החברתי, וההשתתפות בה מקדמת ומחזקת את הביטחון העצמי".

מניסיונה של נעמה, השימוש במוזיקה מפחית משמעותית סימפטומים התנהגותיים של הפרעות קשב וריכוז. "כשאנחנו פורטים על מיתרים עדינים של נפש אין הפרעות קשב שנובעות מהמקומות המהירים. כשאני שרה עם גיטרה אני באה ממקום עדין בנפש שלי שמדבר למקום העדין של הילדים. מוזיקה אמיתית פורטת על מיתרי הנפש ולכן היא מרגיעה".

לילדייך יש שמיעה מוזיקאלית?

"לכולם יש שמיעה מוזיקאלית מדויקת, וכולם במקהלה שלי. אני לא נותנת להם להיות סולנים אבל הם שרים מעולה. בילדותי, בכל ליל שבת, אחרי סעודת שבת, אבי נהג לשיר לנו שירים. אבא שלי החדיר לנו אהבה לשירים, ובפרט לשירים ישנים. כשהוא מגיע לשמור על ילדיי הוא שר איתם. הם מקבלים חינוך מוזיקאלי בבית ובמקהלה - בדומה לילדי הגן שלי".

המפגש עם אריאל זילבר הגיע בעקבות השיר שכתבה, והחלום שדווקא אריאל ישיר אותו. "כתבתי שירים למקהלות ויצרתי המנונים ליישובים 'עלי זהב' ו'לשם'. שלחתי לאריאל זילבר שיר, אותו הוא דווקא לא אהב. אחר כמה חודשים אזרתי אומץ ושלחתי לו שוב חומרים - הפעם הוא כן אהב. היתה לי סיעתא דשמייא וסיכמנו שאני כותבת מילים ולחן. שמחתי על ההזדמנות שהיתה מלחיצה. ניסיתי לכתוב שיר ולא יצא כלום. הצעתי לבעלי שניסע לעין כרם בירושלים כך אולי תבוא ההשראה. ישבתי במרפסת בצימר ומולי נוף מהמם, אבל דבר לא יצא. בדרך הביתה הצעתי לבעלי לעצור בכותל. ברגע שראיתי את הכותל נפתח צינור והתחלתי לבכות. כל הלחץ יצא. לאחר שהסתיימה התפילה יצאתי מהכותל, בעלי חיכה לי ברובע היהודי, ואמרתי לו: תוציא את הטלפון ותקליט – כך יהיה הפזמון'. עד שהגענו הביתה היה לחן ומילים לפזמון. חשבתי על שיר שמדבר על שני חברים שרוצים להיפגש על כוס קפה במעיין בשומרון. אחרי שבניתי את השיר שלחתי אותו לאריאל, והוא אהב אותו.

"במהלך העבודה על השיר, למדתי במובן הכי עמוק איך משחררים ואיך ליצור את מה שאני באמת מבפנים. ללכת עם עצמי ביצירה ובאמנות. אם יש לי יצירה לא לגעת בה אלא להיות הצינור להעביר אותה. אחת הסיבות שכמלחינה אני משוחררת היא דווקא בגלל שלא למדתי במקום מסודר, אם כי יש בכך חסרון מסוים".  

מה המשמעות של להיות יוצרת ומלחינה שהיא דתייה?

"לעיתים אני עומדת מול ניסיונות קשים. אני לא שרה מול גברים, כך שאני לא יכולה להקליט את עצמי ולהעלות ליוטיוב למשל. לפני שהגעתי לאריאל זילבר שלחתי חומרים לאמנים. לפעמים הם מתעלמים, בעוד שאת חושפת משהו אישי שאת יודעת שהוא איכותי. את משקיעה ופתאום מישהו פוסל את העבודה שלך. אם הייתי שרה בעצמי לא הייתי צריכה לעמוד בהתמודדות כזאת. יחד עם זאת, אני מקבלת את האיסור באהבה. מקסים בעיני לא להתפשר, זה חלק מלהיות אני.

"התארחתי באולפן של שרת התרבות מירי רגב בשידור חי בפייסבוק, נכנסתי עם הגיטרה, וכולם לחצו עליי לשיר וסירבתי בגלל שהיו גברים במקום. מצד שני, רציתי מאוד להציג את השיר, אז ניגנתי אותו בלי לשיר. בהלחנת שיר יש אמירה כמו שצייר שמצייר ציור אומר משהו. זאת מתנה שקבלתי. ביצירה של לחן יש מקום משוחרר שאוהב לשחק עם צלילים. אני לוקחת גיטרה ומתחילה עם שני צלילים, משחקת עם אקורדים - אם נוצרת נעימות יש התחלה של שיר".

מה הלאה?

"נראה לי שהייעוד שלי הוא להמשיך ליצור עוד ועוד שירים, ולא רק שירי ארץ אלא גם שירים אישים. אני מאמינה שכל שיר מגיע לאן שהוא צריך בעולם".