את עבודת ה' צריך לעשות בכבוד

בעבודת הקרבנות ישנה מצוה ששמה "תרומת הדשן". עבודה זו כוללת בעיקרה פעולת ניקיון יומיומית, ופינוי המזבח מן השאריות שנשארו מקרבנות יום האתמול. וכך היא עבודתה: אחד הכהנים מסיר את ערימת הדשן שהצטברה בערימה בראש המזבח מן הקרבנות שהוקרבו במשך היום, ומניחה ליד המזבח. הרמת הדשן מעל המזבח חייבת להיעשות בבגדי קודש ("מדו בד ומכנסי בד").

רבנו בחיי זצ"ל לומד מכך על היחס שצריך להיות לנו כלפי עבודת ה'. גם במצות הרמת הדשן, שהיא עבודה פשוטה של ניקיון המזבח, ציווה ה' שיתהדר הכהן בבגדי כהונה ובהם ירים את הדשן: "וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב לקדוש ברוך הוא באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצוותיה של תורה, שיתהדר לפניו בעשותו אחת מכל מצוות ה', שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קשה".

אגב, מצינו מצווה שאפילו שמטרתה לבזות, צריך לעשותה בדרך כבוד, והיא מצות כיסוי הדם. האברבנאל (ויקרא י"ז, כ"ג) כותב שטעמה של מצווה זו הוא כדי לבזות ולהמאיס את הדם בעיני האדם, שלא יבוא לאוכלו. מצד שני, בחולין (פ"ז ע"א) אמרו שיש לכסות ביד ולא ברגל. ושאל הרב אזנים לתורה שם, שאם המטרה לבזות, אדרבא היה ראוי לכסות ברגל, כדי להוסיף בביזיון? ומיישב שכיוון שעצם הכיסוי הוא מצווה, יש לעשות את המצווה בדרך כבוד.

* * *

גם יהודי המשורר שירות ותשבחות לפני ה', צריך לשמור על לבוש ומראה מכובד. בכתב יד ישן של הספר "שבחי האר"י" מסופר על המשורר רבי ישראל נג'ארה זצ"ל, שהיה מיסב על שולחנו בליל שבת קדש, ושר כהרגלו פיוטים ושירים לכבוד ה'. אותה שעה, יושב היה רבנו האר"י הקדוש בחברת תלמידיו, ועיניו חוזות בגדודי מלאכים לאלפים ורבבות שיורדים ומתקבצים בביתו של רבי ישראל לשמוע אל הרינה ואל התפלה.

לפתע ראה מלאך אחד שבא וסילק את כל המלאכים, כיון שהיה משורר על השולחן אשר לפני ה' בזרועות מגולות.

מיד שלח האר"י שניים מתלמידיו – רבנו חיים ויטאל זצ"ל ומהר"י כהן זצ"ל לגלות את אזנו של רבי ישראל על כך שמלאכי אלוקים היו משתעשעים בשיריו, והסתלקו בעבור שלא ישב בכבוד לפני ה'.

כשמוע זאת רבי ישראל, רעדה וחלחלה אחזוהו. תכף כיסה את זרועותיו, ושב לשיר ולזמר לכבוד ה' בגילה וברעדה. מיד שבו מלאכי מרום, ששים ושמחים כבתחילה, והאר"י ז"ל ורבי חיים ויטאל רואים ומשתהים.

בספר "גדולי ישראל בתימן" (ח"א עמ' כ"ט) מובא כי כאשר הגאון רבי יהודה גזפאן זצ"ל (מגדולי חכמי צנעא שבתימן לפני כמאתיים שנה), קרא סיפור זה, לא יכול היה להאמין שהדברים כפשוטם, ותמה על כך בספרו "מנחת יהודה": "הנה ראוי לדעת איך הרב ישראל נג'ארה עליו השלום היה משורר בזרועות מגולים, אשר אין מן הראוי לאיש חסיד כמוהו לעשות כדבר הזה. ומה ראה על ככה.... כי אי אפשר לומר על איש כמוהו, שתהא שגגה זו יוצאת מתחת ידו, ומה גם בעת שרוח הקדש שורה עליו".

לפיכך האריך להסביר שיתכן שהמשורר רבי ישראל נג'ארה ראה כי עת רצון היא, וביקש להחיש את קץ הפלאות, וגילה זרוע קדשו כדי לעורר על ידי כך מדת "זרוע הנטויה" (שבה ענש ה' יתברך את המצרים, והובטחנו שהגאולה העתידה תהיה בכעין בחינה זו, "וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"). אבל לא הגיעה עת הגאולה, והבורא שלח מלאך כדי להרחיק משלחנו מלאכי מרום. והאר"י הקדוש ראה כל זאת ברוח קדשו ושלח לומר לו שיכסה זרועותיו, כי לא בא עדיין עת לחננה. ומכל מקום נתעטף הסיפור בלבוש פשוט, כדי לחנך גם לפשוטו וחיצוניותו, לשבת לשלחן השבת בדרך כבוד ויקר!