כשהשמש שוקעת, נוצר הערבוב

עבודות הקרבן השונות נעשות בדרך כלל ביום ולא בלילה.

כך פותחת הפרשה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו', ב'). כלומר, ניתן להקטיר ולהקריב את אברי קרבן העולה במהלך כל הלילה שלאחר יום ההקרבה (תלמוד בבלי מגילה כ"א, מובא ברש"י). רק שלב הקטרת הקרבן יכול להיעשות בלילה, אולם שאר עבודות הקרבן חייבות להיעשות ביום ולא בלילה. מנין נלמד דין זה? מפסוק בהמשך הפרשה, המסיים ומסכם את עניין הקרבנות: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם להשם בְּמִדְבַּר סִינָי" (ויקרא ז', ל"ז-ל"ח), "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ – למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום" (מדרש תורת כהנים, ז', ל"ח, תלמוד בבלי מגילה כ' ע"ב).

פעולות הקרבת הקרבנות המתבצעות על ידי הבעלים והכהנים, אינן נעשות בלילה, אלא אך ורק ביום. מדוע?

רבי שמשון רפאל הירש מבאר את הרעיון המוסרי העומד מאחורי מצווה זו.

"ערב" נקרא כך מלשון ערבוב. כלומר, כשהשמש שוקעת, מתחיל לשרור חושך והעצמים "מתמזגים" אחד עם השני כך שנוצר ערבוב בין דברים, עמוד יכול להיראות עץ ועץ יכול להיראות עמוד. בבוקר, השמש מתחילה לזרוח וניתן "לבקר" (מלשון בקרה), להבחין ולהבדיל בין עצמים.

כשם שכך בעולם, כך גם באדם. בלילה, אדם "מתמזג" וחוזר לתחום השעבוד הגופני. כלומר, הוא נכנע לעייפות, הוא מרגיש שהוא כפוף תחת שלטון החומר, ובעת השינה הוא בקושי מרגיש את עצמו. לעומת זאת, ביום, האדם דינאמי, פעיל, תוסס – הוא מרגיש היטב את עצמו. באופן סימבולי העניין הוא כך: בלילה "קל" לאדם להתחבר לאלוקים, משום שהוא מרגיש באפסיות גופו. ביום, כשאדם בשיא כוחו, קשה יותר להכניס את אלוקים לתוך סדר היום. החכמה היא להתחבר לאלוקים כשהוא בשיא כוחו – ביום. נצטט את לשונו הזהב: "לא בכניעת הלילה יחוש היהודי את כוח הא-ל, אלא במחשבתו הצלולה, בעשייתו היוצרת הכובשת עולמות, בקומתו הזקופה בחיי היום – דווקא באלה הוא זוכה לקרבת השם. אור רוחו הבהירה, כוח רצונו החופשי, עשייתו היוצרת – אישיותו החופשית הזוקפת את קומתה בחיי היום – בחסד הבורא ניתנו לו כל אלה. כי הא-ל היחיד חלק לו מן השפע האינסופי של רוחו, מרצונו החופשי הקדוש, מכוח עשייתו השולטת בעולם. כך העלה אותו מעל לשעבוד העולם הפיסי, זקף את קומתו והשליט אותו על העולם למען יעבוד בו את השם. אכן, בעצם עשייתו את מלאכת יומו, ממלא האדם את רצון אלוקיו. היום – בהכרה האלילית – הוא מאבק בני תמותה עם כוח האלים. ואילו יומו של היהודי, הוא עבודת השם, ובמלאכתו הוא עושה נחת רוח לאלוקיו".

הרב הירש מוסיף רעיון נפלא, אולם נקדים מספר מילים כדי להבין את דבריו. כידוע, בתורת ישראל, הלילה מתייחס ליום שאחריו. לדוגמא, יום שבת מתחיל ביום שישי בערב, וכך כל מועדי ישראל - היום מתחיל מהלילה שלפניו, והיום "נשרך" אחר הלילה. הדבר נלמד מפרשת בריאת העולם, שם נכתב: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" – קודם ערב, אחר כך בוקר. אולם במקדש, ההלכה קובעת שהלילה הולך אחר היום שלפניו. יש לזה מספר השלכות הלכתיות. משמעות העניין היא כזו: "כי הלילה המסמל את דומיית המוות, לא יוריד אחריו גם את היום, אלא היום המסמל חיים של קירבת השם יעלה אליו גם את הלילה".

לכן נראה, שכל הפעולות ה"אקטיביות"  של הקרבן – מה שהאדם מקריב לבורא ועל ידי כך מתקרב אליו – סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, זריקה וכדומה, כל הפעולות הללו נעשות ביום. הדבר מסמל שאדם צריך "להכניס" את מציאות הבורא בכל פעולותיו ובכל עיסוקיו במהלך היום, "ולמסור" לבורא את כל אישיותו ואונו. לאחר שאדם "הקריב ביום" את עצמו, הקטרת האימורים יכולה להיעשות כל הלילה, כלומר, גם כשאדם "אקטיבי" פחות, והוא בלילה, הוא נותר קרוב אל הבורא, משום שהוא חקק באישיותו את קרבת השם.  

זו עצמת היהדות – "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג', ו'), גם כשאדם עוסק בעניינים גשמיים, עליו לקדש את החומר ולתת משמעות לכל מה שהוא עושה.