מי מפחד מתחפושת? מי שלא יודע שזו תחפושת

ישבנו כולנו שם, בסעודת פורים אצל ההורים. התינוק ישב עלי, וראה את כל השמח ורוקד ומשתכר ועליז ומפחיד... את פני הוא לא ראה, ופתאום הוא פרץ בכזה בכי נורא. איזה מוזר הכל, ואיפה אמא?!

סובבתי אותו אלי. הנה, זו אמא שלך. על ברכיה אתה יושב, ואת בגדה אתה מלכלך עם השוקולד, ועליה אתה נשען, ואותה אתה מעייף לפעמים (מחול לך). אבל היא אוהבת אותך, ושומרת עליך מכל משמר ומכל תחפושת ומכל שיכור ושתוי יין.

אה, הוא גנח, אהההה - - -  לא ידעתי שזו את. לא ידעתי שאת פה בכלל.

ונרגע.

כלומר, המשיך להשתולל, להרגיש בנח, לשפוך עלי מכל הבא ליד, ולהשפריץ מכל הבא לפה... לא נורא. אפילו התעצבנתי, זה בריא ונורמלי.

* * *

איך אמר מישהו חכם? מי מפחד מתחפושת? מי שלא יודע שזו תחפושת.

אם הוא יודע שמאחורי הגורילה הזו מתחבא יוסי אחיו, או אפרים דודו, או שרהלה החביבה – לא רק שאינו מפחד, אלא הוא משועשע.

מי שיודע שמאחורי כל אירוע, מקרה, תקלה או בושה, מאחורי כל נפילה או כאב, פשלה או עצבים או מקל בגלגלים; מאחורי כל חריקה או מועקה, רגשות מודחקים או מסכנות במעמקים, חיוכים "מתוקים" או דביקים, נמצא השם יתברך - יכול להיות רגוע. הוא יודע שזו רק תחפושת, רק מסווה ומסכה. הוא יודע שהוא נתון תמיד בחיקו של אבא, נשען ונתמך, ואין לו ממה להיבהל. אין לו מה לפחד. אין לו מה לרתות או לרטוט. רק לבכות.

כן. לבכות מעוצמת השייכות והקרבה, ולדעת, לא רק בשכל, שהכל לטובה.

הגם שאת אמא לפעמים זה מרגיז, העובדה שכל היום הילד סביבה ועליה, ודבוק - על השם תמיד אפשר "להרגיש בנח", כי זה בעצם מה שהוא רוצה. דבקות וקרבת אלוקים לי טוב.

איך הוא אומר לנו, אל תירא ישראל. אל תירא.

הי, רגע. למה אל תירא? איך אני לא אפחד? איך לא אחרד מהעולם הענק עלי, ומהיקום שקם עלי, והיכולות שקטנות ממני, ומהעוצמות שחוורות בכלל?

איפה ההיגיון שלא לירא?

קראתי בשם אישיות מוערכת מאוד את התשובה הבאה, הפשוטה, הלגמרי לא יומרנית, ומאידך – הסותמת כל פרצות, וסותמת את הפה של היצר הרע שבא להפחידני ולהלך עלי אימים, ולהסתיר ממני את העובדה שאני כל רגע מוגנת אצל מלך מלכי המלכים.

הנה התשובה הפשוטה: למה לא לירא? סתם. ככה. כי ככה השם אמר לי. במפורש הוא אמר לי שלא צריך לירא.

אז יש לי על מה ועל מי לסמוך.

* * *

שיכור אחד (אחי השובב) התחיל פתאום לבכות, ובא ללטף את יוסי, התינוק שלי. הפה הקטנטן שלו קבל קיעור קל, אבל מיד הוא הסתובב אלי – הבין את העניין ופרץ בצחוק מתגלגל, בטוח, שמח, ו... כל כך מוריד מסכות.