הרב זמיר כהן - התמודדויות שכל מחנך נתקל בהן, ומה עושים כשהן מתרחשות

לעיתים ישנו מורה המגיע יום יום לבית הספר בתחושה שקיבל כיתת תלמידים מרדנים באופן יוצא דופן. ברור לו ללא ספק שכבר אין כלי הרתעתי שיכול לסייע לו במאבק (!) מולם, שהרי כבר השתמש בכולם, והוא חש ייאוש מוחלט.

מורה שזוהי תחושתו, יבדוק נא את עצמו אם אכן מלאכת ההוראה מתאימה לו.

יש לדעת כי תלמידים הרואים לפניהם מורה המתייחס אליהם כאל קבוצת בני אדם נכבדים, ולא כאל עדר טרדנים. כבודם חביב עליו ככבוד עצמו, והוא אינו מבזה ומשפיל אף אחד מהם בעת תוכחה. הוא אמנם מעיר ונוזף בתלמיד שאינו מתנהג כראוי, אך הוא לעולם אינו יוצא מכליו ומתנפל עליו בחמת זעם ובמילים בוטות. ובמקביל לכל זאת, יש לו כללים על פי האמת המחויבת, והוא דורש ומצפה מהם להתנהל לפיהם בדפוסי התנהגות נכונים ומאוזנים - לטובת התנהלות כיתתית ראויה. תלמידים אלה, מזהים היטב את הכבוד שהוא רוחש כלפיהם, והם מחזירים לו כבוד תחת כבוד.

בכיתה כזו, המרדנים יהיו מעטים מזעיר, ובאמצעות גישה נכונה ומיוחדת כלפיהם, גם הם יהפכו להיות חסידיו ומעריציו של המורה, לעיתים אף יותר מכל תלמידי הכיתה.

לפיכך, מורה החי בתחושה שלפניו קבוצת ילדים טרדנים ומרדנים, סימן ברור הוא לכך שאינו מיישם את הוראת חכמינו ז"ל (אבות ד, יב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

מן הראוי לספר כאן ששבועות אחדים לאחר שנאמרו דברים אלה בפני קבוצת מורים, פנה אחד מהם לכותב השורות ואמר: "כששמעתי את הדברים, הזדעזעתי. משום שבאמת זוהי היתה תחושתי כלפי התלמידים... ישבתי עם עצמי ונזכרתי כמה הפריע לי בהיותי ילד, שיש מבוגרים הסבורים שאין לי רגשי כבוד וחשיבות עצמית. הפנמתי שלכל ילד יש כבוד עצמי, וכבוד תלמידי עלה בעיני. למחרת, לפני שנכנסתי לכיתתי שיננתי לעצמי: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", נכנסתי במבט אוהב ובחיוך לבבי ומכבד, ופניתי אליהם בשלוה. הופתעתי מהתגובה המיידית. ההפתעה היתה ניכרת על פניהם מהשינוי הקיצוני בגישתי כלפיהם. הם התרגלו לראות אותי נכנס כעוס, מלא גערות כרימון ונוזף בכל מי שרק היה אפשר לנזוף בו...

השתניתי, וגם הם שינו את גישתם כלפיי. אמנם עדיין יש מה לשפר, אבל השינוי לטובה מהיר וקיצוני הרבה יותר מכפי שחשבתי לעצמי".

ענישה כיתתית

ישנם מורים, שכאשר תלמידים רבים מידי מאחרים לשיעור או מפריעים לשיעור, מטילים עונש על כל תלמידי הכתה ומכריזים בזעם: "הטיול המתוכנן מבוטל!"; "אף אחד לא יוצא להפסקה הבאה!".

גישה זו משובשת לחלוטין. אין שום הצדקה להעניש את מי שלא חטא, ואין שום היתר לגרום למתח וכעסים בין התלמידים החברים על מי שבגללו כולם מפסידים. ובנוסף, יש בכך גם מסר שלילי לטובים, שבעצם אין שום תועלת בהשתדלות להתנהג כראוי, שהרי אם לפתע אחד יחטא, על כל הכיתה יצא הקצף.

הנהגת הקב"ה שכיון שניתנת רשות למשחית אינו מבחין בין טובים לרעים (בבא קמא ס ע"א), נכונה רק לבורא עולם שאין ספור פרטים מרכיבים את הנהגתו עמנו, וכולם צדק ואמת על פי חישובים סבוכים מגלגול זה וגלגולים אחרים, אבל לא לבני אדם (עיין דברים כד, טז, ובמסכת סנהדרין כז ע"ב). לכן, אין להעניש תלמיד על מחדלי חבריו, אלא יש לאפשר לכל אחד לאכול מפרי מעשיו.

 איחורים בסיום ההפסקה

אחת ההתמודדויות עמן מתמודדים מורים רבים, זוהי תופעת התלמידים המאחרים לכיתה בסיום ההפסקה. ובפרט כאשר מספר רב של תלמידים מאחרים באופן קבוע.

גערות ונזיפות קבועות וחסרי תועלת, יוצרות אווירה עכורה ומתוחה באופן קבוע בין המורה לבין המאחרים. גם עונשים זמניים ומתחלפים לא תמיד עוזרים, לפיכך יש להיות יצירתיים בחיפוש מענה של קבע.

סיפרה בתי תחי' בהיותה מורה בכתה ג', שכאשר הבחינה שהאיחורים הפכו לתופעה קבועה בקרב קבוצת בנות בכיתתה, וכל הדיבורים וההבטחות מצד התלמידות לא הועילו, הכינה דף שנתלה על קיר הכיתה. על גבי הדף הופיעה רשימת שמות כל התלמידות, כשבסמוך לכל שם מופיעות שלוש משבצות ריקות, והיא הודיעה בסמכותיות: "החל מהיום, כל איחור יירשם כאן. איחור ראשון, יגרום לתלמידה לא לצאת להפסקה אחת, משום שאינה מצליחה לחזור בזמן לתחילת השיעור. ללא ספק, בזכות ההישארות בשעת ההפסקה בכיתה, היא תתחיל את השיעור בזמן. איחור שני, יגרום לה לא לצאת להפסקות כל אותו היום וגם ביום שלמחרת. לצערי אאלץ גם לעדכן את הורי התלמידה באיחורים ובתוצאתם. ואם בכל זאת נגיע למצב של איחור שלישי, לא תהיה לי ברירה אלא להזמין את ההורים לשיחה. אנו חייבות להתחיל את השיעור בזמן כשכולן נמצאות".

נקודת ההנחה של האמירה האחרונה היתה, שתלמידה אשר תגיע לשלב השלישי, על אף שיומיים לא יצאה להפסקות, היא בת שישנם נושאים רבים נוספים לשוחח עליהם עם ההורים.

למרבה הפלא, תופעת האיחורים פסקה מיד, ובחודשים שנותרו עד סוף שנת הלימודים מלבד בת אחת בעלת רקע מיוחד שעברה את כל שלושת השלבים, היו רק בודדות שאיחרו איחור אחד, ואף אחת מהן לא איחרה איחור שני.

תלמיד מאתגר

בכל כתה מצוי לפחות תלמיד אחד בעל הפרעת קשב וריכוז. תלמיד כזה עלול להפריע למהלך השיעור התקין, משום מצוקתו האישית.

הוא אמנם אינו אשם בכך, אך מה יעשה המורה?

מורה נבון מוצא דרך מכובדת לפטור את התלמיד מהצורך לשבת במנוחה, מבלי לגרום לו או לחבריו את התחושה שיש כאן ילד בעייתי. למשל, ישלח אותו להביא ממשרד בית הספר דפים וכלי כתיבה, או להעביר מכתב למשרד בית הספר (לעיתים יעשה זאת המורה באופן יזום, על אף שאינו צריך לשלוח מכתב כזה, בהתאם לצורך האישי של אותו תלמיד באותה שעה).

וכבר הבאנו לעיל את אשר סיפר מחנך ותיק, שכאשר זיהה תלמיד כזה בכיתתו, אמר לו שמאחר שהוא מנהל גמ"ח סילוק יונים מגגות בתים באמצעות מקלות ארוכים שנעוצים בהם מסמרים, יודה לו מאד אם יואיל בטובו לחבר את המסמרים למקלות בשעת ההפסקות. התלמיד נענה בשמחה, ופרק את מרצו בהפסקה בדפיקות נמרצות על מסמרים. כך הוא הגיע לשיעור רגוע ומלא סיפוק, וגם לא הציק לחבריו בשעת ההפסקה .

כבוד וסבלנות לכל שאלה

חשיבות רבה יש לייחס למתן כבוד ולגישה סבלנית כלפי כל שאלה הנשאלת ברצינות על ידי תלמיד, ובפרט בגיל ההתבגרות.

סיפר אחד העוסקים הוותיקים בקירוב רחוקים: "באחד הסמינרים, לאחר שהשבתי תשובה מקיפה לשואל שאלה יסודית הנוגעת לאחד מעיקרי האמונה היהודית, אמר הנשאל לי השואל: 'שאלה זו שאלתי את המורה בבית הספר היסודי, והוא בתגובה נזף בי קשות. הרי את תשובתך ניתן "להמיס" ולהסביר לילד בגיל שתים עשרה בכלים שלו. מדוע צריך הייתי להתגלגל כעשרים שנה בחיים ריקניים, כאשר טרדת השאלה ועלבון התגובה מלווים אותי, עד אשר הגעתי אליך?!"

אמנם לעיתים אין למחנך הנשאל תשובה מיידית ברורה לשאלת הילד. אך התגובה אינה אמורה להיות נזיפה פוגענית, אלא תשובה שקולה בסבר פנים המביע התייחסות רצינית: "אתה שואל שאלה מעניינת. אבדוק ואשיב לך". או: "אסדר לך פגישה עם רב פלוני. הוא בקי בנושא זה ובוודאי ישיב לך תשובה מליאה".

מצוי הדבר שנפשו של המחנך הנשאל היא בעלת אמונה פשוטה וברורה, בעוד הילד השואל הוא בעל נפש חוקרת ושואלת. במקרה כזה אסור לנשאל לכעוס על השואל ולנזוף בו לפי אופי עצמו, אלא לסייע לילד לצאת ממצוקתו לפי האופי שבורא העולם הטביע בו. וכבר נאמר (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".

הגדרת מחנך ומוסד איכותי

בניגוד לתחושה הטבעית שהגדרת מחנך טוב ומוצלח ומוסד איכותי תלויה בהצלחתם בהווה, ההצלחה האמיתית נמדדת לפי מבחן הפנמת ערכי החינוך בגיל ההתבגרות. האם תלמידיו נותרו נטועים בדרך טובה, או שמא אחדים מהם בחרו בדרך אחרת.

מורה שפוגש לאחר שנים ארוכות תלמיד שנשר מהדרך הטובה, חייב לערוך חשבון נפש נוקב עם עצמו: "אולי אילו הייתי מסביר לו טוב יותר ומאיר אליו פנים יותר, ונוקט כלפיו בגישה נכונה ואוהבת כאשר למד בכיתתי, היה ניצל מהאבדון הוא וזרעו אחריו??"

ומעתה יפיק לקחים לגבי תלמידיו בהווה.

על כל מורה לזכור כי מורה טוב נמדד בשני עניינים:

1. הקניית מתיקות בלימוד תורה, ונעימות בקיום מצוות וברכישת מידות טובות, באמצעות מתן דוגמא אישית והמחשה חווייתית של המילים הנאמרות.
2. הקדשת מחשבה רבה והשקעת מאמץ עילאי לרומם את המתקשים בלימודם או בהתנהגותם מכל סיבה שהיא.

אולם מורה המצליח ללמד ולחנך כראוי את רוב תלמידי כתתו, אך אינו מצליח לסייע לתלמידים החלשים הנמצאים בשוליים ולבנות אותם, אין להחשיבו כמורה טוב. שהרי את זאת כמעט כל אדם יכול לעשות. וכבר השיב הגאון הצדיק הרב אריה ליב שטיינמן זצ"ל למורה שפנה אליו בשאלה האם הוא רשאי להוציא מבית הספר תלמיד מופרע לאחר שכבר פקעה סבלנותו ממנו:

"תלמידים מצטיינים, תענוג למורה ללמדם.

תלמידים בינוניים, המורה מקבל משכורת על שמלמדם.

את העולם הבא מקבל המורה דווקא על התלמידים המתקשים והבעייתיים!".

כל מנהל ומרצה בסמינר קירוב, יכולים להעיד עד כמה אחריות גדולה הם חשים במהלך ימי הסמינר, כאשר יהודי מגיע לסמינר והוא כאומר לו: "הנני מפקיד את עצמי בידך לכמה ימים, ומוכן לשמוע אותך. אמור לי מה שיש לך לומר, ואראה כיצד אמשיך לנהל את חיי. נסה לשכנע אותי מהי הדרך הנכונה והטובה!"

אחריות עצומה היא זו. שהרי אם אגיש את האמת שלא בצורתה הנכונה, הוא יקבל רושם מוטעה, ינהל את אורחות חייו בטעות, וגם הדורות הבאים ימשיכו בטעות זו-בגלל עצלותי.

על אחת כמה וכמה אחריות עצומה מוטלת על כל מורה בכיתה, המקבל לידיו דף חלק ונקי של נשמה טהורה, ללא צלקות מחיי הבל, וללא יצרים המקשים עליו להשתנות. והוא כאומר לו: "הנני מפקיד את עצמי בידך למשך שנה שלימה! אני מוכן לשמוע אותך. אמור לי והראה לי כיצד אנהל את חיי! אם תצליח לשכנע אותי בדיבורך ובדוגמא האישית שאראה, כי דרך זו היא דרך האמת ובה אוכל להשיג חיי אושר ושמחה, אצעד בה בכל ימי חיי!".

אחריות זו גדולה ועצומה בכפל כפליים מאחריותו של מנהל או של מרצה בסמינר קירוב. על המורה לזכור מידי יום ביומו: "אם אגיש בפני תלמידי זה את היהדות בצורה נכונה, יהיו בידיו כלים להתמודד עם כל פיתויי ההבל של העולם. ומי יודע? אולי מכיתתי יצמח אחד מגדולי הדור הבא. אך אם אתרשל במלאכתי ולא אתאמץ כראוי, ועקב כך ייפול התלמיד עם השנים מהדרך הטובה ויגיע לשפל המדרגה, הרי דמו ודם זרעו בידי!".

וכבר קיבלנו מרבותינו ז"ל, שכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז ע"א). ואם זו מעלתו של המקיים נפש בעולם הגשמי, על אחת כמה וכמה גדולה מעלתו של המקיים נפש בעולם הרוחני, שהרי "המחטיא את האדם - קשה לו יותר מן ההורגו" (ספרי כי תצא, קיז), ומכאן שהמזכה את האדם – מועיל לו יותר ממצילו מסכנת חיים.

מאותה סיבה, חלק בלתי נפרד מהאחריות המוטלת על המחנך, היא חובת תפילה תדירית כנה מעומק הלב לחי העולמים, שיזכה למצוא מסילות ללבו של כל ילד, ולא תצא שום תקלה מתחת ידו, ושכל אחד מתלמידיו יצמח ויתעלה בבניית עולמו הרוחני כראוי עד היכן שהוא יכול להגיע.

טנדר הסעות במבט תורני

בין נהג הסעות של ילדי תלמוד תורה לבין מלווה ההסעות, פרץ ויכוח סוער בשאלה על מי מוטל לפתוח את דלת הרכב בפני כל ילד העולה להסעה. הגיעו השניים לדין תורה אצל ראש ישיבת "פורת יוסף", הגאון הצדיק רבי בן-ציון אבא שאול זצ"ל, ובקשו שיכריע עם מי הצדק.

התפלא הרב ואמר: "ילד יהודי שהולך ללמוד תורה הוא כמו 'ספר-תורה' חי, וטנדר ההסעות הוא כמו 'ארון הקודש' בו נמצאים ספרי-התורה. נמצא שפתיחת הדלת בפני כל ילד חשובה לפחות כמו 'פתיחת ההיכל'. על כיבוד יקר ערך זה אתם מוותרים אחד לשני, ועוד מתווכחים?!"...

כבשו שניהם פניהם בקרקע, ומאז הוויכוח התהפך... כל אחד מהם ביקש לזכות בפתיחת הדלת בפני ספרי התורה הקטנים...

ואם כך באנשי צוות ההסעות לתלמוד תורה, קל וחומר במחנך המלמד תורה, אשר הוא הכותב בנפש הילד את דברי התורה, והוא היוצר אותו להיות ספר תורה.

נמצא שמבנה בית הספר התורני הוא מבנה המלא עולמות מלאים של ספרי תורה. ישנן נא המחנך מידי יום בהיכנסו לשם, את דברי רבי ישמעאל לרבי מאיר: "הוי זהיר במלאכתך. שמלאכתך, מלאכת שמים היא! שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (עירובין יג ע"א).

* * *

ולסיום, בתלמוד (בבא בתרא כא ע"ב( השוו חז"ל בין רופא מקיז דם המסוגל להציל חיי אדם - אך גם עלול להרוג את המטופל, לבין שוחט שבידו לספק בשר כשר למאכל - אך גם עלול להאכיל את ישראל בנבלות וטריפות, לבין מורה שבידו לבנות ילד לכל ימי חייו - אך גם עלול להרוס לו את חייו. שכל אלה: "כמותרין ועומדין דמו". כלומר, הם כמוזהרים מראש שלא יקלקלו, ואם קלקלו מסלקים אותם מתפקידם מיד ללא שום התראה קודמת. משום שהאחריות שעליהם אינה מאפשרת שום מרווח זמן לטעות כל שהיא.

ומאידך, על הכתוב בספר דניאל (יב, ג) אודות העתיד להיות בימות המשיח: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", אמרו בתלמוד בבלי (בבא בתרא ח ע"ב): "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד - אלו מלמדי תינוקות". ופירש רש"י: "מצדיקי רבים הן, שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה".

הרי לנו שתפקידו של מורה אינו רק ללמד ולהקנות יידע, אלא גם ובעיקר לחנך את תלמידיו ללכת בדרך טובה. 

ומדוע נמשלו מלמדי הילדים דווקא לכוכבים?

לפי שכשם שהכוכב נראה כנקודה קטנה, אולם כשמתקרבים אליו מגלים שגדול הוא מכל העולם שאנו חיים בו, כך מורה איכותי נתפס בעיני הבריות ואפילו בעיני עצמו כנושא במשרה קטנה ופשוטה, אך לעתיד לבוא יראו כולם כי כוכב ענק, זוהר ומאיר הוא יותר מכל אנשי העולם!

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.