"כשהרב עובדיה פרץ בבכי": זיכרונות מימיה הראשונים של שכונת הבוכרים בירושלים

"מי שרוצה לאכול קבב ושווארמה יכול לבוא היום לשכונת הבוכרים", צוחק שלום בביוף, תוך שהוא נזכר בימים הראשונים של השכונה הירושלמית המיתולוגית. "שכונת הבכורים איבדה את היופי שלה", הוא אומר. שלום, נכדו של הרב חזקיה קטנוף זצ"ל, מחבר הספר 'מדרש חזקיה' שתורגם לאנגלית, מתגעגע לימי ראשיתה של השכונה שנבנתה בלב ליבה של ירושלים בשנת 1894 על ידי יהודי בוכרה.

"נולדתי וגדלתי בשכונת בוכרים, שבזמן הקמתה היתה כמו שכונת רחביה של היום", נזכר שלום, "השכונה הוקמה על ידי בוכרים אמידים כמו הרב שלמה מוסיוף ז"ל והרב שמעון חכם ז"ל, למען אחינו הבוכרים שברחו מברית המועצות דאז שהקשתה על חייהם. מי שהגיע לשכונת הבוכרים זכה להתקבל בסבר פנים יפות. הוועד הבוכרי דאג לו ולצרכיו השונים בדירה קטנה לפי גודל המשפחה. מי שלא יכול היה לעמוד בתשלומים שילם סכום סמלי, ומעוטי היכולת אף נתמכו על ידי הוועד הבוכרי במתן צדקות בחגים. תכלית הקמת השכונה הייתה למען יהדות בוכרה. הנדיבים שנידבו את הבתים שהקימו מכספם היו מיועדים לבוכרים ולעניי העדה שעזבו בברית המועצות של אז עושר, בתים, חצרות, כסף וזהב ועלו לציון מתוך אהבה לארץ ישראל ולירושלים הבנויה. התנאי לנדיבות חקוקה על כותלי הבתים והחצרות - על לוח שיש מצוינות במלים שאינן משתמעות לשתי פנים: 'לא יימכר ולא יגאל עד בוא הגואל'".

שכונת הבוכרים, 2009 (צילום: פלאש 90)

בשכונת הבוכרים מצויים מספר מבנים שידועים בהדרם הארכיטקטוני ובהם: "בית הכנסת מוסיוף" - שנבנה על ידי מנהיג הקהילה, הרב שלמה מוסיוף, והיה הבית הראשון שנבנה בשכונה. בבית הכנסת ישנם 10 חדרי תפילה, ומתקיימות בו תפילות ושיעורי תורה לכל אורך היממה. "בית דוידוף"- ביתו של יוסף דוידוף, ממנהיגי קהילת טשקנט. בבית דוידוף שכנה הגימנסיה העברית בשנות ה-20. "בית משהיוף" - נבנה על ידי שמחה משהיוף, נשיא קהילת יהודי העיר טורקיסטן ואחיו בנימין ויצחק. כיום שוכנת במבנה ישיבת קמניץ, ורק קירותיו החיצוניים של המבנה נשתמרו. בית הכנסת "בבא תמא" - בית הכנסת המרכזי בשכונה.

השכונה ההטרוגנית כללה בני עדות שונים: בוכרים, חלבים, עיראקים, אפגאניים, פרסים, בבלים, תימנים, אשכנזים, טורקים ועוד. "הרבה בעלי מלאכה בצורפות מצאו את פרנסתם בשכונה, וכן בעלי מלאכה זעירים ששרתו את הציבור, בהם כמה צדיקים נסתרים שעסקו בקבלה מעשית", אומר שלום, "היו מקובלים שהתפללו יום שלם למען עם ישראל. היו גם צעירים שהשתייכו למחתרות של אצ"ל ולח"י ופעלו נגד האנגלים ששלטו אז בארץ. בבית הורי היו כמה ביקורים של אותם אנגלים שחשבו שאבי המנוח השתייך למחתרת, והוא אף נעצר פעם אחת במגרש הרוסים, ושוחרר לאחר שהם השתכנעו שהוא לא פועל במחתרת".

(צילום: פלאש 90)

מה היה הייחוד של השכונה, שהפך אותה לשכונה מיתולוגית?

"בשעתו, מי שנכנס לשכונת הבוכרים בעצם נכנס לגן עדן ארצי שהתבטא באהבת חינם ששררה בשכונה. הדלתות היו פתוחות, התושבים עזרו איש לרעהו. כולנו חיינו בפשטות עם הרבה אהבת חסד וותרנות. זה הדור שגדל על פרימוס, פתיליה ולעת הצורך שאבו מים מהבור שבחצר על ידי משאבה. היו מסננים את המים בבד דק ושקוף והמים היו ראויים לשתיה. נשים תלו כביסה בחצר לאחר שכיבסו בידם עד אפיסת כוחות. תלו אותם על חבלים והרימו את הכביסה במוט עץ. הרב עובדיה יוסף זצ"ל למד עם סבי המנוח בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לפני קום המדינה, יחד עם הרב אפרים הכהן זצ"ל והרב אברהם הררי רפול זצ"ל, ועוד רבנים חשובים, עד שהירדנים שרפו את המקום ועברו התלמידים ללמוד בישיבה בבית הכנסת 'צופיוף' שנמצא בשוק הבוכרים".

בגיל 7 התייתם שלום מאביו, שנפטר בעקבות תאונה בעבודה, והוא ואחיו גדלו בבית היתומים "בלומנטל" שנמצא כיום ברחוב הושע בשכונת גאולה. "בזמנו, משכנו של בית היתומים היה ברחוב יחזקאל סמוך לחמאם התורכי, שידע ימים טובים, ושימש את אנשי השכונה לרחצה ולטבילה. כ-6 שנים חייתי במוסד עד שסבי קיבל אותי אליו עד גיל הצבא. הייתי כמה שנים בצבא, כולל שרות קבע ואחר כך יצאתי לחיים האזרחיים. עבדתי במוסד לביטוח לאומי כשמאחורי 20 שנות עבודה. יצאתי לפנסיה מוקדמת והקדשתי את כל זמני ללימודי קודש ולכתיבה יוצרת".

שלום כתב את הספר "מדרש חזקיה", העוסק במורשת של סבו הרב חזקיה קטנוף זצ"ל. "כתבתי את הספר לאחר שנודע לי שעל פי צוואתו של סבא יש לפרסם את כתביו, שהיו מצויים במחברות ובפנקסים, ולהוציאם לאור כספר ולזכות בהם את הרבים. עבדתי על הספר 10 שנים. יש בו הרבה סיפורים עתיקים שמלמדים את האדם כיצד לחיות. משימת הכתיבה לא היתה קלה.

עטיפת הספר באנגלית

"כאשר יצא הספר לאור, עם הסכמה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, השקנו אותו ערב אחד בבית הכנסת של העדה הבוכרית 'בבא תמא'. לשם הוזמן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לשאת דברים על סבי המנוח, שהיה גבאי צדקה בבית הכנסת מזה עשרות שנים ועזר להרבה עניים שהיו במצוקה. הרב עובדיה זצ"ל התרגש כאשר סיפר עם דמעות בעיניו על המנוח, על דרשותיו ועל מעשיו למען העניים והאביונים ועל אישיותו שלא תסולא בפז. כן הזכיר את אותם ימים של מצוקה כלכלית שהאברכים והרבנים למדו תורה מתוך דחק ועוני ולא בזבזו את זמנם לשווא. הקהל היה מרוגש לא פחות. מהספר 'מדרש חזקיה' אפשר ללמוד איך לחיות, מהו כבוד התורה, כבוד האדם, כבוד הרב מתוך נקודת המוצא הבסיסית של אדם לחברו".

השוטרים שאלו: "למה אתם היהודים מגדלים זקן?"

הרב חזקיה קטנוף זצ"ל ברח מברית המועצות דאז בשנות ה-30. "סבא היה אדם אמיד שעסק במסחר בזהב ודאג לכלכל 100 עניים בשבוע כמעשה חסד. הוא נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה החשאית לחקירות קצרות. החוקרים, שידעו במה הוא עוסק, חמדו את ממונו וחיפשו דרך להפלילו כדי לשלוח אותו לסיביר. בפעמים שהיו באים לעצור אותו לחקירה, 4 מילדיו היו נבהלים עד עמקי נשמתם. מרוב טראומה ופחד, ארבעתם נפטרו. סבי בכה על אבדנם, אך ידע להתגבר על כאבו ולקבל את הרע כפי שאדם מקבל את הטוב.

הרב חזקיה קטנוף זצ''ל (צילום: אלבום פרטי)

"אך בכך לא תמה מצוקתו מצד השוטרים החשאיים. מישהו הלשין על סבא והמשטרה מצאה עילה לעצור אותו שוב, הפעם ל-3 חודשים. שוב חקרו אותו, על עיסוקיו ואף על פי שהראה להם מסמכים שעיסוקו כשר הם המשיכו להחזיק אותו במעצר. כשראו שהוא אגוז קשה לפיצוח שאלו אותו בסיום החקירה: 'למה אתם היהודים מגדלים זקן?'. סבא חייך והסביר להם שכל עדה התברכה בסגנון חיים משלה: לבוש, צורה ודיבור והזקן נועד להדר את הפנים, וכן לחמם את השפתיים בחורף הקר. הוא נתן להם דוגמא שמרבית בני אדם מגדלים בלורית נאה בראשם כדי להבליט את יופיים, כך שאין הוא סבור שיש בגידול זקן דבר פסול או נוגד את החוק, טבעי הדבר שכל אדם מגדל את שיער ראשו ומתגאה בו. תשובתו היתה עוקצנית במקצת, אך היא נאמרה בעדינות ובזהירות. לאחר אותה חקירה, כאשר לא הצליחו להפליל אותו, שחררו אותו אומנם, אבל בד בבד החלו להצר את צעדיו בדמות שני שוטרים חשאיים שעקבו אחריו. סבא החליט לברוח באישון לילה יחד עם אשתו ושלושת בנותיו שהיו בגיל הנערות".

לאחר תלאות הגיע הרב קטנוף זצ"ל לשכונת הבוכרים והקדיש את חייו לתורה, עזרה לעניים ועשיית חסד. "הוא היה דרשן מצוין", מספר נכדו, "בכל שבת היה דורש כשעתיים - שלוש בבית הכנסת של העדה הבוכרית 'בבא תמא' על פרשת השבוע בשילוב מעשיות. הציבור היה מתמוגג מנחת וזוכה בעושר רוחני עד בלי די. כששאלתי אותו פעם איך הוא מחזיק מעמד מבחינה כלכלית, השיב בחיוך וברוגע: 'דע, יום שעבר חלף ונעלם. בכל יום חדש יש את הרצונות והחלומות של האדם שיכולים להתגשם. מצד שני, אין סיבה לדאוג למחר כיוון בשמיים מכוונים את האדם ומסייעים בידו כפי שנגזר עליו בראש השנה. אדם אינו יכול לקפוץ על העגלה כשלא הוזמן לנסוע בה. כי בשמים מקצים לאדם את מכסת חייו, וכיצד הוא יחיה: בטוב ובנעימים או במצוקה קשה'.

"סבא זצ"ל חי את האמונה בבורא בכל לבו ונפשו. הנוסח של דרשותיו תמיד הובילו לכך שהאדם ילמד, ידע ויבין שבשמיים קובעים לאדם את כל מהלך חייו בטוב וברע. בעושר ובעוני. איש אינו יכול לערער על רצונו של הקדוש ברוך הוא. ממילא אין לאדם כל סיבה להילחם בגורלו או ללכת נגד הזרם, כשאין לו את הכלים לכך. הוא היה סבלן, מדבר בשקט, לא כועס, מתמיד בלימוד התורה ובמעשי החסד שלו. לפעמים היה שומע שמרננים אחריו - ולא היה מגיב, אלא מעביר על מידותיו. גם כשהיה אוסף צדקה מעשירים ומבעלי עסקים למען הנצרכים, שכמה מהם היו יש מחציפים פנים אליו, היה מקבל את התגובות ברוח טובה ובשקט, בלי להעיר הערה או לומר משהו נגד אותו אדם. הוא עצמו חי בתנאי עוני, אבל תמיד היה שמח בחלקו ומתנהג באצילות, באדיבות ובאהבה לזולתו. היה תם עם הקדוש ברוך הוא ובאותה נשימה מאוד פיקח. הוא ידע לטפל בכל נושא בעדינות ובאהבה.

שלום בביוף בילדותו עם סבו הרב חזקיה קטנוף זצ''ל (צילום: אלבום פרטי)

"ביתו היה אומנם קטן אבל אורחים נכנסו ויצאו בביתו הפתוח כמו בשוק. הברכה שרתה בבית ובמעשי ידיו. אלו היו ימים שהאנשים ידעו להסתדר ולחיות בלחם צר ומים לחץ. אף אחד לא חש שצר לו המקום. זאת לא השקפה, זה עניין של הרגל, איך אדם מרגיל את עצמו".

"חושש לעתידה של המורשת הבוכרית"

כששואלים את שלום מה השתנה בשכונת הבכורים בעשורים האחרונים, הוא צוחק: "מי שרוצה לאכול קבב ושווארמה יכול לבוא היום לשכונה. זה מקום שהיה יפה לתפארת, וכיום הוא משכן לכל שוחר אכילה ושתייה. המוטיבים המאפיינים את השכונה הם ריחות קטורת שמהולים בבשר צלוי, העשן מיתמר למעלה עם הפלאפל. לדעתי השכונה איבדה את היופי שלה, הפאר וההדר שלה. בעבר בכל ערב שבת היו רואים את זקני העדה בלבושם המסורתי, המהודר, כשהם נראים כמלאכי השרת בדרכם לבתי הכנסת השונים, בתפילות בניב הבוכרי עם המנגינות שלהם, עם התפילה המרגשת שכל מילה ברורה ומובנת. הייתה הנאה לבוא לבית הכנסת, לספוג חוויה מרגשת של שבת אמיתית. קשה לזכור את העבר ולא לבכות שכל זה נעלם ואיננו עוד.

"במובן מסוים, זאת כבר לא השכונה שלי. אהבתי אותה, ואני בוכה עליה. נולדתי בה. גדלתי בה. הכרתי כל אבן ושפת מדרכה שעליה שיחקנו בילדותנו 'סטנגה'. היום אפשר לדבר עליה בלשון עבר כיוון שהצביון שלה השתנה. אולי יום אחד עוד ישנו את שמה. בשביל העתיד, היא יכולה לשמש מוזיאון שכונתי לתיירים ולכל עובר אורח".

"קרן האור שלי בשכונת הבוכרים - בית הכנסת מוסיוף"

שלום איננו מתגורר עוד בשכונת הבוכרים אך נוהג לבקר בה: "קרן האור שלי הוא 'בית הכנסת מוסיוף', בו מתפללים מדי יום קרוב ל-3,000 איש. אני בן בית בבית הכנסת הזה. מתקיימים בו שיעורי תורה, דרשות של רבנים, החל מהנץ החמה ועד חצות לילה. זה בית כנסת שמושך אליו כמגנט אלפי אנשים, ולא מובן מהיכן נובע המעין הזה של יהודים טובים מכל חלקי הארץ והעולם שפוקדים אותו".

שלום חושש לעתיד המורשת של העדה בוכרית: "אני פוחד שעוד 10 או 20 שנה ישכחו הבוכרים את המורשת שלהם. מי שירצה לדעת מהו בוכרי - ימצא אותו ברשת. רוב הצעירים מאמצים את המודרניזציה. אם לא נהיה מאוחדים ונשמור על המורשת - היא תעלם מהנוף ואיתה התפילות והמנגינות העתיקות והלחנים, אלא אם כן יאמצו אותן כמה קהילות בארץ ובעולם. הצעירים מזמן פוזלים לתפילות ולחידושים שבמוסיקה העכשווית. היום המוזיקה שלנו לא יצירתית תרתי משמע. אלה לא המילים כמו בשירת הבקשות ששרים בכל לילות החורף הקרים בבתי הכנסת, שכתבו אותם מקובלים וצדיקים נסתרים ועמך ישראל. היום המלים נשלפות מהשרוול. יש לנו עדה נפלאה עם מנהגים, מסורת ומורשת, מוסיקה שמרטיטה לבבות ומאכלים שכל אחד אוהב. יש לה שם טוב בעולם. הדור מתחיל להיות מחוספס. מזניח לאט לאט את המורשת שלו. זה גרוע ומפחיד. אגב, עדות אחרות מחזיקות במורשת בצבתות ברזל. אנחנו, הבוכרים, לא צמחנו מתערובת של עדות, אנו נחשבים לצאצאי עשרת השבטים שגלו בזמן חורבן בית המקדש הראשון בגלות אשור, יש שנדדו לסין ולמונגוליה, ויש שהגיעו לרוסיה, להרי אורל ולאפגניסטן".

שלום נע בין נוסטלגיה לבין קבלה של הקדמה הטכנולוגית: "הקדמה מעולה ומטיבה לכל אדם, אבל יש במידה מסוימת יש בה דברים מסוכנים לנפש ולנשמת האדם. הרבה תלוי בנו, איך אנחנו משתמשים בה? לאיזה צורך? יש שמנצלים אותה לתורה ולעבודה ומקדמים את האדם בגשמיות וברוחניות. פעם היו מדפיסים ספרים בעופרת וההוצאות היו גבוהות, היום כל אדם יכול להוציא ספר ולהדפיס במחשב שלו. הכל תלוי באופן בו משתמשים בטכנולוגיה.

"אני מתגעגע, אם כי לא בכל מחיר, למנורת הלמפה של פעם, הפתילייה וחיי הרוגע. שלמה המלך אמר: 'טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב'. אדם צריך לקבוע את רצף חייו, לא לרוץ אחר דברים כל הזמן, כשאין לו את הכישורים והיכולת להשיגם. לציבור הקדוש אני מעביר מסר שידע שהספר של סבא, 'מדרש חזקיה' יכול ללמד את הדור איך לאהוב ולא לשנוא. כתוב בו על שלום בית. על סבלנות ועל ותרנות. יש בו מעשיות וסיפורים עתיקים שפוקחים עיניים ומלמדים אותנו איך לנהל את חיינו - הכל בידי ריבון העולמים. איש אינו יכול לעשות דבר בלי שנקבע לו בשמים". לשלום מסר נוקב לבני העדה הבוכרית, "אם לא נשמור על עצמנו ועל המורשת שלנו - אף אחד לא יאחד אותנו. מורשת לא שוכחים ולא מוכרים אותה בנזיד עדשים. אולי זה תהליך טבעי שזהות ישראלית תשתלט על הזהות העדתית, על כך ימים יעידו. אדם שיודע מה מקומו בעולם ועובד על עצמו, לא יכשל גם כאשר הפיתויים מחכים לו מעבר לפינה. מעטים יכולים לעמוד בזה, ומי שיצליח - אשריו ואשרי חלקו".