כשהמוות מכה יום אחר יום לנו נותר לדמוע, לכאוב, ובעיקר להתנחם

"צביקי, אנחנו צריכים לענות תשובה לכל האנשים שנמצאים ולציבור", ספד הרב חיים ולדר לבנו בכורו צביקי שנפטר, "איך קרה שהקב"ה לקח מישהו כמוך, אחרי 28 וחצי שנים? אנחנו חייבים למאות האלפים שהשם רפאל מאיר צבי היה שגור על פיהם, אנחנו צריכים תשובה על התפילות". ביום חמישי שעבר הלך לעולמו בנו של הרב ולדר, המחנך והסופר המוכר והמוערך. בנו נפטר אחרי מאבק במחלה קשה, רק בן 28. כמה שעות קודם לכן אביו ביקש מהציבור להתפלל לרפואת בנו. בהלוויה חשף הרב ולדר שבנו חלה כבר כשהיה בן שבע: "צביקי היה חולה במחלה כבר בגיל 7, במחלה שאומנם לא מתים ממנה, ואפשר לחיות איתה, אם כי זה כמעט בלתי נסבל". הרב ולדר המשיך, תוך כדי שהקהל דומע: "היו לך את כל הסיבות להתפנק, להתחמק, לא לעשות דבר עם עצמך. צביקי בני בכורי שכל הילדים הלכו אחריו מעולם לא עשה לעצמו הנחות, למדת בחדר ובישיבה, ולא סתם למדת היית סמל - מנהיג אמיתי. בחור שמעולם לא הוציא דבר שקר".  

סיטואציה הזויה, הפוכה מהטבע, נוגדת את האינסטינקט ההורי. אב שסופד לבנו, הלב נצבט. קשה להכיל את הכאב והאכזבה שהחיים יכולים להיגדע מהר כל-כך. אפשר להרהר על המסע שעברה משפחת ולדר, הרעייה שהתאלמנה והילדים שנותרו יתומים מאב. כאב שמפוצץ את הלב ומנכיח את החמקמקות של החיים, ואולי בעיקר את השעון המתקתק.

במוצאי שבת הלך לעולמו הרב משה יהודה לייב לנדא זצ"ל, בן 83 היה רבה של עיר התורה בני ברק. הרב לנדא זצ"ל נפטר בפרשה שעוסקת במותר ואסור בענייני אכילה, התחום שהפך למפעל חייו. ואכן, הרב לנדא זצ"ל התפרסם בציבור בעיקר כמומחה לענייני כשרות המזון וכראש מערך השגחה מהחזקים בעולם. שמו של הרב לנדא זצ"ל מוכר גם בציבור הכללי, בעיקר בהקשר של האגדה המוכרת לפיה היה הוא בין הבודדים שנחשפו למתכון הסודי של קולה קולה, טרם נתן את חותמת כשרותו שהפכה לתג איכות לכשרות מהודרת. הרב לנדא זצ"ל היה מגדלור בנושא הכשרות. גם מי שלא גדל בבני-ברק או אצל החסידים חש עצב עמוק כששמע על לכתו של רב שההלכה היתה דרך חיים. הלוואי ונזכה למעט מהאומץ והיושר. 

ביום שני הובא למנוחות שלומי מרק, שאביו מיכאל נרצח בפיגוע לפני כשלוש שנים. שלומי נפצע בתאונת דרכים, ונפטר מפצעיו, בן 29 היה במותו. אביו הרב מיכאל מרק הי"ד היה מנהל ישיבת ההסדר בעתניאל וישיבת תורה שרגא בירושלים. הוא נורה למוות כשנסע עם משפחתו בכביש 60 ביולי 2016. אשתו, אימא של שלומי ז"ל, נפצעה באורח קשה, ושניים מילדיהם נפצעו באורח בינוני וקל. שלומי ז"ל, שהתמסר לטיפול באחיו ואימו, הותיר אחריו שלושה ילדים יתומים, ואלמנה - יסכה, גם היא בת שכולה שאביה נרצח באירוע טרור.

כששומעים על טרגדיות מזעזעות כאלה - צעירים שנפטרו עוד לפני שהגיעו לגיל 30, המוות הופך לתרחיש אפשרי וממשי, נוכחותו מהדהדת, ומפתיעה בגלל האשליה שחיים כאן נצחיים. הקימה בבוקר הופכת להרגל, רפלקס מותנה, בעוד שכל יום הוא מתנת חינם. צביקי ז"ל ושלומי ז"ל, עברו לא מעט בחייהם הקצרים, ובמסלול חייהם הפכו לנקודת אור עבור הסובבים אותם. ואכן, השאלה מה האדם עושה עם פרק הזמן שנקצב לו? האם הכיר את בוראו? האם חייו מלאים בתוכן ומשמעות אמיתיים של תורה ומצוות? כשמסע החיים מתנהל במסלול המאפשר לשרת את התכלית – יש מקור לנחמה ותקווה.