"דווקא מתוך הצער, התחלתי להבין את הצער של ה’": האמהות השכולות מדברות

תפילתן של נשים בוקעת רקיעים: זהו סיפור על שתי נשים שאיבדו את ילדיהם בנסיבות שונות, שהכאב והשכול מחבר ביניהן, ובאותה נשימה מצפות לגאולה מתוך שמחה. בהרבה מובנים זהו סיפור על עוצמה נשית, כוחה של אימהות והבחירה לראות את הכאב האישי בפרספקטיבה רחבה יותר, כזאת שמאפשרת לכל אישה שחווה את צער השכינה, להרגיש שיש לה חלק בצער. הן נפגשות בנקודת השקה קונקרטית – תפילה לגאולה "קולי דודי דופק", שתתקיים בהר הזיתים כ"ח אדר ב', 4.4.2019 למניינם בשעה 17:00. התפילה והמעמד לעילוי נשמת סגן דוד גולובנציץ הי"ד. 

אסתי גולובנציץ שיכלה את בנה דוד הי"ד במהלך שרותו הצבאי, כשהוא בן 22. זיוה גלאנץ שיכלה את בנה מלאכי התינוק. אסתי הרימה את הכפפה ויזמה בשנה שעברה את מעמד תפילת הנשים. השנה, זיוה (38) תושבת מבשרת ציון, שיזמה פרויקט "עת שלום" - חברה למיזם של אסתי.זיוה הכירה את אסתי דרך מכרות משותפות: "הבנו אחת את השנייה אינטואיטיבית. יש לנו רצון ומוטיבציה משותפים. העצב והכאב הם כך שכאם שכולה אני עם רגל אחת בעולם הזה, והרגל השנייה בעולם הבא. אחרי שחווינו אובדן כזה, יש לנו כאב פיזי שלא מרפה, ונותן לנו דחף לעשייה וציפייה לגאולה".

זיוה: "מדובר בתנועה עולמית של אנשים שצמחו מרצון לעבוד ולקדם קירוב לבבות. בנוסף, המיזם מאחד עמותות וארגונים יהודיים ברחבי העולם, שפועלים במטרה להביא לאחדות העם".

כאמור, זיוה יזמה את המיזם הגלובלי אחרי פטירת בנה מלאכי התינוק, לפני כשלוש שנים. "אחרי פטירת בני התחלתי לקרוא את ספר מלאכי, והבחנתי שבספר מלאכי יש את הפורמולה של איך להביא את הגאולה. לא הבנתי למה אין הרבה אנשים שמדברים על זה. המוטיב העיקרי שחזר על עצמו היה שאם נתחיל לעשות תיקון חברתי, כדי שיהודים יאהבו ויקבלו אחד את השני, שלא יהיה סכסוכים בין המגזרים – המשיח יוכל לבוא. הבנתי שצריך לתקן את המחלוקת בעם ישראל, להביא אחדות ושמחה ולחבר בין אנשים. התחלתי לחבר בין עמותות יהודיות בעולם,  בהבנה שכוח העשייה המשותף לכולם יחד, גדול יותר ועוצמתי יותר מכוח העמותה הבודדת. עכשיו למשל על הפרק עומדת התפילה בראש חודש ניסן, שתתקיים בהר הזיתים. קהילות בכל רחבי העולם יתפללו על הגאולה באותה העת. אחרי ראש חודש ניסן נעשה שבת אחדות גלובלית, כך שקהילות יהודיות בכל מיני מקומות בעולם, יעסקו בחשיבות האחדות וקדושת השבת".

"התחלתי להבין את הצער של ה'"

י"א תמוז תשע"ז היה יום נוראי עבור משפחת גולובנציץ מהיישוב אפרת. בנם הרביעי, סגן דוד, קצין ששירת באזור חברון, נהרג במהלך שירותו הצבאי, כשהוא בן 22. אסתי האם (51), מנחת סדנאות הכנה ללידה, מספרת מה הוביל אותה ליזום תפילה המונית לגאולה."אחרי פטירתו של בני דוד הייתי במצב נפשי קשה", היא מספרת. "ביקשתי להתנחם, ושמעתי דבר תורה של הבעל שם טוב על צער השכינה. הבעל שם טוב מסביר שכשאדם עובר משהו קשה, הקב"ה משתף אותו בצער השכינה. הבנתי שהמשמעות העמוקה של צער גדול היא למעשה שיתוף. בכך שהקב"ה גורם לאדם לחוות את הצער הגדול ביותר שהורים יכולים לעבור, הוא בעצם משתף אותו בצער השכינה, בצער הגלות. הדברים האלו נכנסו לי ללב באופן חזק מאוד. פתאום, דווקא מתוך הצער שלי, התחלתי להבין את הצער של ה'. הרגשתי שיש פה משהו יותר גדול מהכאב האישי שלי".

אסתי מציינת שאחרי אובדן בנה היא קראה ספר מכתבים שכתב הרבי מלובביץ זצ"ל למשפחות שכולות. "הופיעו בו שני דברים שבעיקר הצליחו לרגש אותי. הדבר האחד, הוא שהרבי כתב הוא עד כמה שאנו צריכים להתמקד בחיים ולבנות אותם. להמשיך לחיות מתוך שמחה ולדעת שהנפטר שעזב אותנו רוצה לראות אותנו שמחים וזה משמח גם אותו. הדבר השני הוא לקבל את הייסורים באהבה, אבל יחד עם זאת – 'לדרוש' מהקב"ה להביא כבר את הגאולה, וממש לומר לו: 'אנחנו לא נרפה ממך עד שתגאל אותנו'".

"באותו רגע עלה בדעתי בפעם הראשונה הרעיון לארגן יום תפילה, בו נהפוך את הכאב לתפילה שהקב"ה יגיד לצרותנו די", היא מסבירה. "הרעיון התפתח בהדרגה עד שרקם עור וגידים. שיתפתי בו את כל מי שרק היה מוכן לשמוע, והקב"ה שלח לי את השליחים הטובים שהובילו אותו לידי ביצוע, ביניהם הרב שמואל אליהו".

הקריאה להשתתף בתפילה חצתה מגזרים, "הגיעו כ- 300 נשים שהמשותף להן הוא היותן נשים. תחילה חשבתי לפנות לאימהות שכולות, מהר מאוד הבנתי שצער השכינה הוא לא רק אובדן ילד, יש הרבה ביטויים לצער השכינה: נשים שלא נפקדות, רווקות שמבקשות להקים בית, או התמודדות עם בעיות בריאות וחינוך ילדים. אני לא יכולה לומר שכל מצטרפת עברה צער שכינה אבל אני לא מכירה הרבה נשים שאין להן חלקיות בצער השכינה. יש כאלה שנושאות מסע כבד יותר. מה שאיחד אותנו היה הרעיון לבקש גאולה. התפילה שחוברה ליום הזה הגיעה ממקום שהרגשתי שהיא צריכה להיות ביטוי לגעגוע וקרבה עם השם. זה הבסיס".

"אם שכולה חיה עם רגל אחת בעולם הזה, רגל שנייה בעולם הבא"

לדברי זיוה המכנה המשותף של רבות מהנשים שהצטרפו למיזם שלה הוא השכול, אבל לא רק. "ברגע שמאבדים ילד כל עניין גאולה ומשיח הופכים ממושג רוחני לכאב פיזי. זה כאב בין אימא לילד. זה כמו אימא שמחפשת את הילד שלה והיא תעשה הכל למצוא אותו. היא תהפוך את כל העולם. אימהות שכולות רוצות להחזיר את ילדיהן. המיזם נתן לי מטרה בחיים.למעשה הוא לעילוי נשמתו של בני".

מצאתן עצמכן בסיטואציה כואבת בה דווקא האובדן  דחף לעשייה.

אסתי: "הכאב נותן כוח. הוא יכול להפיל אותך למקומות של ייאוש אבל יש לו יכולת לבנות. כאב הוא כוח. הוא יכול להיות מחליש, אבל גם יכול להביא למקום שחייבים לעשות איתו משהו. המשוואה היא חורבן או בניין, אין משהו באמצע. הבנתי שהקב"ה שיתף אותי במשהו שכואב לו כביכול זה נתן לי כוח וייעוד. יש סיבה לכל דבר. הקב"ה הוא טוב, הוא עושה הכל מאהבה אז חייב להיבנות מפה משהו שלא ייבנה רק אותי אלא לטובת כולם

"דוד היה מסור בצורה בלתי רגילה. הוא היה כולו חסד, תמיד שם את השני לפניו. הצוואה הרוחנית שהוא השאיר הייתה השמחה. הוא היה תמיד שמח. הוא היה בן 22, ועבר דברים בחיים שחלקם היו לא פשוטים. את צוק איתן, למשל, הוא לקח ללב, למרות שזה לא היה אישי. דווקא כשהיה קשה - היה לו חיוך. המ"פ שלו ספד בהלוויה וסיפר שהוא שאל את דוד מה הוא רוצה להנחיל לחיילים שלו, ודוד אמר: 'חדוות עשייה'. גם כשאתה עשה את הדבר הכי סיזיפי, והכי קשה פיזית ונפשית,חשוב לשמור על חדווה. נכון, יש לי אתגר – להיכנס לנעליים גדולות. חייל הוא לא רק אובדן פרטי הוא אובדן של עם ישראל. הרגשתי שהכאב הקשה והעמוק הוא גם תנופה, ומה יקרה אם נהיה הרבה נשים יחד שיכולות להתחבר מאותה נקודת כאב ולבקש משמחה ולא מתוך כאב". 

סגן דוד גולובנציץ הי''ד (צילום: אלבום פרטי)

זיוה: "לפני כארבע וחצי שנים, כששלושת הנערים נחטפו לפני מבצע צוק איתן, ראינו את הפוטנציאל של האחדות בעם ישראל. לצערנו זה נבע מטרגדיה. אנחנו רוצים להחזיר קצת מהאחדות, גם בלי שיהיה אירוע כזה. רוצים אירוע שיביא לחיבור ושלום ללא טרגדיות. אנו מנסים לשנות את החשיבה וההסתכלות  שלנו אחד על השני. לו היינו מבינים את ערכו של כל  יהודי, היה קל יותר לכבד אחד את השני. אנחנו מנסים ליצור הרגשה של משפחה שיש בה כל מיני גוונים.הרי גם בבניית המשכן היו 12 שבטים. לכל אחד דגל ומטרה משלו, וכולם חונים במרחק שווה מהמשכן. מראש היינו אמורים להיות מגוונים אבל שווים. אנחנו משפחה אחת, בה מקבלים אחד את השני. ברגע שבאמת נרגיש כמשפחה - הקב"ה יהפוך ממלכנו לאבינו, שכמו אב, מקבל את בניו אפילו ללא שלמות.זאת המטרה". 

"יש תגובות ציניות – לצד האמונה"

לאחרונה זיוה ואסתי החליטו לשתף פעולה. אסתי: "כששמעתי את הסיפור של זיוה הרגשתי שאנחנו באות מאותו המקום, שתינו הרגשנו שחיבר אותנו לאותה נקודה של דרישת גאולה באופן מוחשי. אנחנו מבקשים גאולה כמה פעמים ביום, בלי לשים לב. מי שעובר את הגרוע מכל מסתכל על המילים האלה בצורה אחרת. לא רק אימהות, אלא כל מי שחווה אובדן. הכמיהה לגאולה מגיעה לא מתוך כאב, אלא מתוך שמחה. אנחנו לא יודעים איך זה בית מקדש. אם נתחיל להבין עד כמה שניתן במה מדובר - המילים יהפכו למוחשיות. כמו שמישהו חולה פתאום, בתפילת העמידה הברכה מקבלת משמעות שונה. היא מגיעה מעומק הלב. אנחנו חיים בעולם מלא בלבול, זה לא פשוט בכלל. כשבית המקדש היה קיים - הנוכחות של השם הייתה ברורה, כיום אנחנו צריכים לחפש אותה".

קיבלתן תגובות ספקניות או ציניות?

זיוה: "יש כאלה שאמרו שזה נשמע כמו חלום גדול ויפה. אנחנו יודעים שיש לנו היום את הכלים הנדרשים למימוש החזון - מדיה חברתית, קהילה יהודית גלובלית, רשתות ועוד. אגב היומרה שלנו לא גדולה - לא חייבים לרפא את כל הקונפליקטים אבל בהחלט אפשר להתחיל. אפילו שינוי קטן יכול להועיל". 

אסתי: "יש אנשים שקשה להם להתחבר, והם אכן אומרים, מה קשור עכשיו גאולה? יש תגובות ציניות, אבל רגעי הייאוש מתקיימים לצד האמונה. אני בקשר עם משפחות שכולות, ומבינה מיום ליום שחייבים להרחיב את הפוקוס ולראות משהו מעבר, כי אחרת אי אפשר לחיות. הכאב גדול מידי. עם זאת, ה' נתן גם ברכה. ב"ה יש לי עוד ילדים, נכדות והרבה ברכה".

מעמד התפילה "קול דודי דופק" יערך ב"ה ביום חמישי,כ"ח באדר ב', בואכה ערב ראש חודש ניסן, ה-4.4 בשעה 17:00 בהר הזיתים.