איך אתם משתמשים בלשון שלכם?

אחד הכלים העוצמתיים ביותר שאדם זכה בהם, הוא הדיבור.

פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות בין היתר בעניינו של אדם שפגם בדיבורו, והשתמש במתנת הדיבור לשלילה – לשון הרע, רכילות, ריב ומדון.

התלמוד (ערכין ט"ז) מפרט את עוצמת ההשפעה של הלשון והוא מביא את הפסוק: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" (ירמיהו ט', ז'). כלומר, הלשון משולה לחץ, שאדם ניצב במקום מסוים והחץ מסוגל להרוג גם במרחק מאה מטר. גם הלשון, אדם מדבר כאן והשמועה "עושה לה כנפיים" ומגיעה למקומות רחוקים.

התלמוד ממשיך ואומר, שההשפעה של הלשון היא אף יותר מאשר חץ. כהוכחה לכך הוא מביא פסוק נוסף: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים ע"ג). כלומר, הלשון נמצאת למטה, בארץ, אולם השפעתה מגיעה עד רום שמים.

מבהיל הדבר.

בעידן המודרני וככול שהטכנולוגיה מתקדמת, אנו מבינים זאת יותר מכל דור אחר. אם בעבר, כשאדם סיפר לשון הרע או רכילות, הסיפור היה מסתובב ברחבי העיירה, ואולי זלג מעט לעיר הסמוכה, היום – כל סיפור קטן מופץ תוך שניות בודדות בעולם כולו, ומיד כשהוא יוצא כבר אין שליטה עליו.

עוצמתה של הלשון אינה רק מבחינה גשמית, אלא גם ואולי אף בעיקר מבחינה רוחנית. ידועים דבריו של רבי חיים מוולאז'ין: "כן בעניין ההתעוררות שלמעלה על ידי בחינת הדבור, אמר עמוס הנביא: 'כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' (עמוס ד', י"ג). הזהיר כאן את האדם מחמת היותו עתה בזה העולם השפל, שאינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו חס ושלום, לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא נאבדת ואינו הולך לבטלה חס ושלום" (נפש החיים שער א').

ממש כך. הלשון "הולכת" בארץ וההשפעה שלה מגיעה עד שמי שמים.

המהר"ל כותב דבר מעניין.

כשנסתכל על פני האדם נראה, שמכל אבר יש שנים – זוגות זוגות "חברים". שתי אוזניים, שתי עיניים, שני נחיריים ושתי שפתיים. ואילו לשון יש רק אחת. אולם אף על פי שהיא בודדה, היא עומדת בדיוק באמצע, בין כל זוגות החברים הללו.

הפוזיציה הזו יכולה להיות בעלת מעלה עצומה, ועלולה להיות בעלת חיסרון. אם הלשון "מחליטה" לחבר בין החברים – מה טוב. כלומר, כדי לחבר שני חלקים נפרדים צריך דבק מאחד. הלשון יכולה להיות הדבק המאחד בין הפרטים ולעשות שלום ביניהם. אולם מצד שני היא עלולה להיות הרסנית מאוד – היא מסוגלת להפריד ו"לחתוך" בין שני אחים וחברים.

הכל בידיים של הלשון – מוות וחיים, פירוד וחיבור.

גם לצורתה החיצונית של הלשון יש משמעות. הלשון ממוקמת במצב שכיבה והיא איננה זקופה, סוג של "מצב שינה", כדי לרמז לאדם לא להשתמש בה בקלות וללא מחשבה. 

גם אופן כתיבת המילה "לשון" מורה על עניינה – האות הראשונה היא למ"ד. למ"ד היא האות הגבוהה מבין שאר האותיות. האות האחרונה היא נו"ן סופית – אות שיורדת כלפי מטה. לאמור – ללשון יש שתי אופציות – או להעלות באמצעותה את העולם כולו מעלה מעלה, על ידי דיבורים טובים, או להפריד בין בני אדם, להשפיל ולהוריד מטה מטה. בין האות למ"ד לאות נו"ן ישנה האות שי"ן. צורת האות שי"ן היא שלושה קווים – שני קווים בצדדים וקו אחד באמצע. האחד שבאמצע יכול או להפריד או לחבר ולתווך. זוהי מהות הלשון (האות ו' היא לא חלק מהשורש של המילה, אולם גם לה יש משמעות – ו"ו החיבור).

הלשון היא האבר הפנימי היחידי שיש לאדם שליטה עליו, בשונה משאר האברים הפנימיים, אשר פועלים באופן טבעי ללא קשר לרצון האדם.   

שלמה המלך כותב בספרו: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה" (קהלת ט', י"ב). מה הפירוש מצודה רעה? וכי יש מצודה רעה ויש טובה ביחס לדג הנלכד זה עתה?

חכמים במדרש (קהלת רבה שם) כותבים: "מצודה רעה - זו חכה". ביאורם של דברים. כל דייג יודע, שיש שתי אופציות לדוג דג, או על ידי רשת גדולה (מצודה), התופסת את כל גופו של הדג, או על ידי חכה הלוכדת את הדג בפיו. ההבדל ביניהם הוא, שדג יכול לזהות את הרשת הגדולה ולחמוק ממנה, אולם חכה היא הרבה יותר מסוכנת מבחינתו, משום שבראש החכה יש פיתיון לדג. הדג אוכל את הפיתיון והוא נלכד בפיו. זו מצודה רעה שקשה להכירה. 

גם ליצר הרע יש כמה אופציות ללכוד את האדם. הוא יכול להפיל את כולו, אך מצעדים דרסטיים של היצר אדם איכשהו מתגונן, אולם יש ליצר אופציה נוחה יותר – ללכוד את האדם בפיו.

מכך עלינו להיזהר.